הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף 

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"

בפרשת לֶךְ־לְךָ, הפרשה השלישית בספר בראשית, אברהם אבינו נידרש ללכת אל הלא נודע: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, א'־ג').

מטרת המסע איננה התעשרות. מצויין כי אברהם יוצא מערבה עם רכוש: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (בראשית י"ב, ה'). ממסעותיו בארץ, הכוללים בניית מזבחות לה', ניתן להבין כי מדובר בחיפוש אחר השראה רוחנית.

העושר כמנוף לעשייה

אולם, פעם אחר פעם, התורה שבה להצלחה הכלכלית. המילה "רכוש" היא מילה שחוזרת בכל הסיפורים על אברהם אבינו. "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, י"ג־י"ד).

נושא הרכוש צף במלחמת ארבעת המלכים מול החמישה, בנבואת ברית בין הבתרים, וגם בסיפור ירידתו של אברהם למצרים: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם… וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (בראשית י"ג, א'־ב').

בראי התורה העושר עשוי להיות מנוף לעשייה. אברהם השתמש בעושרו כדי לעבור ממקום למקום, לקרוא בשם ה', ללמד ולחנך. בתפישה הרווחת היום במערב, ובחלק מהציבור הישראלי, הציפייה היא שאנשי הדת יתנזרו מהמתרחש בעולם הריאלי. משפטים כמו "פת במלח תאכל" הפכו בחלק מעולם הדתי לאידיאל לרבים. לא רק שזה איננו אידיאל, אלא מדובר בדבר מסוכן למדינה. סכנה לאומה ולחברה שחפצות לשמור על עצמאותן ולהמשיך להתפתח.

כלכלת אחווה

במאמרו "העושר" משנת 1889, מסביר אנדרו קרנגי - תעשיין הפלדה ששלט על כל שרשרת המערך - שהעשירים צריכים להשקיע בסובבים אותם: "אתגר תקופתנו הוא ניהול נכון של עושר על מנת שקשרי האחווה ימשיכו לחבר ולאחד בין עשירים ועניים ביחסי הרמוניה.

"העשיר יהפוך לנאמן עבור אחיו העניים, כשבאמתחתו חוכמתו המעולה, ניסיון ויכולת לנהל, ובכך פועל עבורם טוב יותר ממה שהם היו יכולים לעשות עבור עצמם".

בניגוד ליחס המתנשא של קרנגי, אברהם לא הכתיר את עצמו כנושא הבשורה החדשה שהביא לעולם. הוא העניק גב כלכלי ללוט אחיינו היתום, לימד אותו כיצד להרוויח בעצמו, וחיבר אותו לרשת קשרים במצרים. בהמשך אף העניק לו את האופציה לבחור את השדה בו יוכל להמשיך ולהתפתח.

אברהם חיזר אחרי עוברי אורח שייהנו באוהלו מארוחה דשנה, ישכילו מחוכמתו של המארח וימשיכו בדרכם הם. פעילותו, שלא היתה פטרונית, העצימה את הזולת. לכן, כשבמסגרת המשא ומתן לרכישת מערת המכפלה הוא השתחווה באקט סימבולי לאנשי חברון, הם כינו אותו "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כ"ג, ו').

אברהם היה הראשון לאמץ את המודל הכלכלי של התורה: כלכלת אחווה. מודל כלכלת האחווה של התורה מסנתז את עקרונות הקפיטליזם - קדושת הרכוש הפרטי; זכות הקניין; הדרייב האנושי ליצור ואף להתעשר בעולמו של הא־ל - עם אחריות הדדית, אמונה באח כבעל פוטנציאל, והשקעה בהצלחתו הכלכלית למען שגשוגו הוא.

כלכלת אחווה דורשת ויתורים למענו של האח, אך אלו, בדיוק כמו השקעות מוצלחות, מיטיבים עם צמיחה כלכלית של הפרט ושל המשק כולו.