אוצר או מלכודת: האם הכהונה כשר הכלכלי הבכיר פוגעת בהישגים בבחירות?

האם בצלאל סמוטריץ' יהיה שר האוצר הבא של ישראל? בשעת כתיבת השורות הללו, כשאפילו התוצאות הסופיות עוד לא התבררו, זה כמובן מוקדם מאוד לדעת, אך על פי כמה ידיעות בתקשורת שקדמו לפרסום התוצאות, יו"ר מפלגת הציונות הדתית הביע עניין בתפקיד, ורמז למקורביו כי זה יהיה התיק שאותו ידרוש במו"מ הקואליציוני. בין אם בסופו של דבר כך אכן יהיה, ובין אם התפקיד יינתן לראש מפלגה אחרת בקואליציה, או לאחד מהח"כים הבולטים של הליכוד, נדמה שלכל מי שחושק בתפקיד הבכיר הזה כדאי לקרוא את השורות הבאות.

● סוד ההצלחה של ש"ס ומה יקרה לזכויות הנשים: איך משתקף הציבור הישראלי בכנסת ה-25 | ניתוח גלובס
● בדרך לאופוזיציה: המהלך שליברמן יזם לפני עשור חזר אליו כבומרנג | שירית אביטן כהן, פרשנות
● התל אביבים אדישים והסקרים תמיד טועים? צללנו לנתונים מהבחירות הקודמות | המשרוקית של גלובס

אנחנו יוצאים למסע הקצר הזה בעקבות התוצאה שרשם בבחירות שר האוצר הנוכחי, אביגדור ליברמן. ליברמן החל את רצף מערכות הבחירות הנוכחי עם חמישה מנדטים שקיבל באפריל 2019, מאז נסק לשמונה ושבעה מנדטים בסבבים הבאים, וכעת, כפי שמסתמן, יירד שוב לחמישה ואולי לשישה מנדטים (הדברים נכתבים לפני פרסום התוצאות הסופיות). יו"ר ישראל ביתנו הוא לא הפוליטיקאי הראשון שנאלץ להתמודד עם נזקים אלקטוראליים בעקבות כהונה במשרד רב העוצמה, אך מה שמעניין לשים אליו לב בהקשר הזה הוא שמדובר בתופעה חדשה יחסית. בעבר הלא רחוק הרוב המוחלט של ממלאי התפקיד באו מתוך שורות מפלגת השלטון. מתי קרה השינוי הזה ומה הוביל לו? נחזור מעט לאחור.

  

התפנית: עם כניסת יאיר לפיד לפוליטיקה

בעשורים הראשונים של המדינה, תחת שלטון מפא"י, שרי האוצר הגיעו מהמפלגה השולטת. ביניהם אפשר למנות את שר האוצר הראשון אליעזר קפלן, לוי אשכול שהפך בהמשך לראש ממשלה ועוד. גם המהפך של 1977 לא הביא לשינוי בתחום הזה, ומנחם בגין מינה לתפקיד אנשים ממפלגתו, כמו שמחה ארליך, יגאל הורביץ ויורם ארידור. הפעם הראשונה שבה שר האוצר בישראל לא הגיע ממפלגת השלטון הייתה בממשלת הרוטציה הייחודית שהוקמה ב־1984.

כך, במהלך כהונתו של שמעון פרס כראש הממשלה, שר האוצר שלו היה יצחק מודעי מהליכוד (השניים זוכים בדרך כלל לקרדיט על כך שהובילו את תוכנית הייצוב הכלכלית שהוציאה את ישראל ממשבר האינפלציה החמור של שנות השמונים). בממשלת האחדות הבאה שהוקמה ב־1988, הפעם ללא רוטציה, נקבע תקדים נוסף: פרס, יו"ר המערך, נכנס לממשלה כשר האוצר ובכך הפך לראש המפלגה הראשון שאוחז בתפקיד. אך גם לאחר מכן, במהלך שנות התשעים והעשור הראשון של שנות האלפיים, המשיך תיק האוצר להיות מאויש על ידי איש של מפלגת השלטון.

התפנית הגדולה הגיעה ב־2013. יאיר לפיד הפתיע עם 19 מנדטים ונכנס לממשלתו של נתניהו כשר האוצר. אחרי שנתיים, ולאחר עוד מערכת בחירות, החליף אותו בתפקיד משה כחלון שפרש מהליכוד ורץ בבחירות כראש מפלגה עצמאית, שהבטיח בקמפיין שלו שידרוש את משרד האוצר. את כחלון החליף בתפקיד ישראל כ"ץ, איש הליכוד, ואת כ"ץ ירש ליברמן שכבר הזכרנו. כלומר, מבין ארבעת שרי האוצר האחרונים, שלושה היו כאלה שעמדו בראש מפלגה עצמאית ולא באו משורות המפלגה של ראש הממשלה.

אבל מה גורם לפוליטיקאים בכירים ללטוש עיניים לתפקיד הזה והאם זה חכם מצידם? לכאורה משרד האוצר הוא תפקיד נחשק, שיכול לשמש כקרש קפיצה לראשות הממשלה. במדינות אחרות זה אכן המצב. בבריטניה, למשל, דאונינג 11 (משכן שר האוצר) נחשב למקפצה הטובה ביותר לדאונינג 10. הרולד מקמילן, ג'ון מייג'ור וגורדון בראון עשו את המעבר המיידי הזה, וראש הממשלה הטרי, רישי סונאק, נכנס כעת לתפקידו לאחר שעד לפני שלושה חודשים עוד כיהן כשר האוצר. זאת, בנוסף לראשי אופוזיציה שקודם לכן ניהלו את תחום האוצר במפלגתם.

גם בנימין נתניהו נכווה בעבר מהאוצר

בישראל המצב שונה, ונראה כי אפשר לקבוע כי התפקיד לא בדיוק מסייע פוליטית, בלשון המעטה, למי שמחזיק בו. רק שני פוליטיקאים הגיעו מהתפקיד הזה ישירות לראשות הממשלה. לוי אשכול שכיהן כשר אוצר למעלה מעשור, ונתפס כיורשו הטבעי של בן גוריון, ואהוד אולמרט שכיהן בתפקיד תחת אריאל שרון והתמנה לראש הממשלה בנסיבות יוצאות דופן, ומשום שהיה גם ממלא מקום ראש הממשלה.

לעומת זאת, לא חסרים פוליטיקאים שנכוו קשות מהתפקיד. נדמה שאחד הבולטים שבהם הוא לא אחר מבנימין נתניהו, שכעת אמנם עומד לחזור לתפקיד ראש הממשלה בפעם השישית, אך בבחירות של 2006, אליהן הגיע כיו"ר הליכוד זמן קצר לאחר שכיהן כשר האוצר בממשלת שרון השנייה, הוא רשם שפל של 12 מנדטים, ויש מי שסבורים כי לצעדים שנקט במשרד היה חלק לא קטן בכך. הדברים באים לידי ביטוי מובהק גם אצל ראשי המפלגות שכיהנו בתפקיד, אותם כבר הזכרנו. לפיד נכנס לאוצר כראש מפלגה בת 19 מנדטים, ובבחירות שלאחר מכן ירד ל־11 מנדטים (ירידה של 42%); כחלון נכנס לאוצר כראש מפלגה של עשרה מנדטים ובבחירות העוקבות ירד ל־4 בלבד (ירידה של 60%); ומי שמצטרף כעת למקרי המבחן הללו הוא כאמור ליברמן שעל פי המסתמן עומד לרשום ירידה של בין 14% ל־29% בכוח מפלגתו.

לא רק ראשי מפלגות איבדו גובה

וגם זה לא הכול. שני שרי האוצר האחרונים שהגיעו משורות מפלגת השלטון, יובל שטייניץ וישראל כ"ץ, ספגו אף הם ירידה במעמדם הפנים מפלגתי בפריימריס שהגיעו לאחר הקדנציה שאותה מילאו. שטייניץ נכנס למשרד האוצר ב־2009 לאחר שהגיע למקום התשיעי ברשימת הליכוד לכנסת, ובפריימריס הבאים, שנערכו לקראת בחירות 2013, הוא הידרדר למקום ה־16 ברשימה (ובהמשך למקום ה־24 בגלל האיחוד עם ישראל ביתנו), לאחר שתחת כהונתו פרצה "המחאה החברתית" של 2011.

נראה שבמקרה של כ"ץ קיים קשר פחות מובהק בין הירידה במעמדו הפנים מפלגתי לבין כהונתו הקצרה (ונטולת התקציב) באוצר. ובכל זאת, הנתונים היבשים מלמדים כי הוא נכנס לתפקיד לאחר שהגיע ב־2019 למקום השלישי ברשימת הליכוד, ובפעם הבאה שנערכו פריימריס במפלגה, ב־2022, נאלץ להסתפק במקום ה־11. אגב, שרי האוצר רוני בראון מקדימה (נכנס לתפקיד ב־2007) ואברהם בייגה שוחט מהעבודה (מונה ב־1992) דווקא צברו פופולריות במפלגתם בעת הכהונה במשרד, ובבחירות המקדימות שלאחר הקדנציה שלהם דורגו במקומות גבוהים.