בחירות 2022 | פרשנות

ההספדים למרצ מחמיצים את גודל השבר שבמחיקתה

ההיסטוריה של השמאל הציוני הרדיקלי התחילה הרבה לפני 1992 • שרידי מחאת יום כיפור ושיירי מפ״ם המהוללת היו סיכוי יוצא דופן, שבוזבז לריק

שולמית אלוני, 1993. הבזבוז של 12 המנדטים מ–1992 נזקף כמעט לחלוטין לחובתה / צילום: Reuters, Havakuk Levison
שולמית אלוני, 1993. הבזבוז של 12 המנדטים מ–1992 נזקף כמעט לחלוטין לחובתה / צילום: Reuters, Havakuk Levison

איפה מתחיל הקונטקסט ההיסטורי, זה שאנחנו מנסים להציע מפעם לפעם בניסיון להסביר את ההווה? כמה שנים עלינו לסגת אחור, כדי לחפש רגע מכונן, כלומר הרגע שבו התחיל התהליך, המגיע אל שיאו, או מגיע אל סופו, לנגד עינינו?

מעל 30 מיליון שקל: החובות של המפלגות שנשארו מחוץ לכנסת 
סוד ההצלחה של ש"ס ומה יקרה לזכויות הנשים: איך משתקף הציבור הישראלי בכנסת ה-25 | פרויקט מיוחד 
זהבה גלאון רצתה להציל את מרצ, בפועל היא חתומה על מחיקתה | פרשנות

זו שאלה קבועה בטור הזה (בלי תשובות פסקניות), והיא חוזרת ועולה על דעתי, כאשר אני מעיין בהספדי מרצ. היא לא תיוצג בכנסת, "בפעם הראשונה מאז ייסודה, ב-1992", כתבו המספידים. שוו בנפשכם, שלושים שנה. הן שקולות לפחות כנגד דור אחד, אולי יותר.

אבל זו החמצת הקונטקסט. היא אמנם נרשמה בוועדת הבחירות המרכזית תחת האותיות מרצ בבחירות של 1992, ונחלה הישג מדהים, כמעט 10% של הקולות, 12 מושבים. אבל אי אפשר להעריך את הדרמטיות של התמוטטותה, אולי של מחיקתה, מבלי להביא בחשבון את ההיסטוריה הארוכה בהרבה של מרכיביה.

לא מרצ לבדה נמחקת מן המפה. איתה נמחקת מפ"ם, מפלגה היסטורית לעילא ולעילא, נושאת הדגל של השמאל הציוני הרדיקלי, מיישבת הארץ (השומר הצעיר), מייסדת של הגנתה (הורתו של הפלמ"ח). אמנם היא התכווצה והלכה עוד לפני מרצ, ורוב טביעות האצבעות שלה נעלמו זה כבר. אבל המי"ם של מפ"ם נשמרה, ואיתה האריכו ימים גם שמות מפ"מיים מובהקים כמו וילן ואורון. קשה להאמין שמפ"ם הייתה מפלגת האופוזיציה העיקרית הראשונה במדינת ישראל (19 מושבים בכנסת הראשונה. בן גוריון פחד אז מן השמאל עוד יותר ממה שפחד מן הימין).

אם הסתלקות שייריה של מפ"ם מסיימת את סיפורו של השמאל הציוני הסוציאליסטי, הנה יציאתם של יורשי התנועה לזכויות האזרח מטעימה את גודל ההחמצה הפוליטית-אלקטורלית של תנועות המחאה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

איך אלוני "זכתה בפיס"

איך אפשר להסתפק בהיסטוריה המתחילה ב-1992, כאשר המרכיב העיקרי במרצ נכנס לכנסת עוד ב-1973? התנועה לזכויות האזרח (רצ) קמה בחיפזון לפני המלחמה, לאחר שגולדה מאיר סירבה לחזור ולכלול את שולמית אלוני ברשימת מפלגת העבודה לכנסת השמינית. מבלי להתכוון, אלוני הפכה לכתובת השמאלית היחידה בשביל קולות המחאה נגד ממשלת המחדל. אני מסופק אם אלוני היתה ראויה אז לאיפיון 'שמאל'. היא הייתה ליברלית, שהתעניינה בעניינים כמו זכויות הצרכן והפקעת המונופול של הממסד הרבני על חיי הפרט. אפילו פמיניזם, שהיה אז יבוא טרי מאמריקה, היה קצת יותר מדי בשבילה.

גולדה הגיבה ביובש. אלוני "זכתה בפיס", היא אמרה, כאשר התברר ששנואת-נפשה קיבלה שלושה מושבים (אחוז החסימה אז היה, כפשוטו, אחוז אחד). ואף כי היא נכנסה לממשלת רבין הראשונה כשרה ללא תיק  (היא, אגב, העדיפה 'שר', ועוררה מחלוקת לשונית)ע ם אחריות, בין השאר, לביעור עיזים שחורות (כן, עיזים שחורות), היא לא הצליחה מעולם לפתח את הגומחה הפוליטית הרדיקלית שכרטיס הפיס פתח בפניה.

היא היתה מחוסרת משמעת כמעט לחלוטין, והתענגה הרבה יותר מדי על ההקנטה והרבה פחות מדי על חריש קרקע פוליטי. הבזבוז המזעזע של 12 המנדטים מ-1992 נזקף כמעט לחלוטין לחובתה. את חוסר המשמעת היא הורישה כמעט לכל הבאים אחריה. קריסתה של התנועה הזו היא בכייה לדורות. היא יכלה להיות מפלגה פוליטית רצינית, עם מצע רעיוני מעמיק, עם עבודת-שטח שאינה מוגבלת לגיוס קולות, עם דמוקרטיה פנימית של התייעצות ושל משאלי-חברים, עם חינוך נוער. זה חשוב, מפני שזה מעניק למפלגה סיבה ותקווה להתקיים שאינן תוצאה בלבדית של אוסף הקפריזות ומחוות יחסי הציבור של מנהיגיה.

אני אגב כותב את הדברים האלה באהבה רבה לאישיותה של אלוני ולאומץ לבה, גם אם בצער על מעידותיה.

לא רק מרב מיכאלי

מותר להניח שיישמעו עוד הרבה הסברים על מצב הדעת, שהניא את מנהיגת מפלגת העבודה מלעשות יד אחת עם מרצ בחזית אלקטורלית משותפת. שטות להטיל על מרב מיכאלי את האחריות לסופו של השמאל הישראלי, אבל היא מילאה תפקיד כלשהו באיפשורו של מעמד הקבורה. היא עברה את אחוז החסימה, במקרה. מוסרית והיסטורית אפשר לטעון שגם מפלגת העבודה הסתיימה.

מפלגות היסטוריות אמנם מסתיימות. לא רק מפלגות קומוניסטיות מגיעות אל קיצן כשהן נחשפות לתחרות פתוחה. גם מפלגות דמוקרטיות, או מפלגות בדמוקרטיה, מסתיימות. מדהימים הם שיעורי הדמיון בין שקיעת מפלגת העבודה לקריסה של מפלגת הקונגרס בהודו, למשל. עוד נחזור אל זה.

היא דומה למפלגה הסוציאליסטית בצרפת. מועמדת המפלגה לנשיאות קיבלה 1.75% מן הקולות בסיבוב הראשון באפריל. קשה להאמין שרק לפני עשר שנים מועמד המפלגה ניצח בבחירות, עם 51% ויותר של הקולות. התמוטטות מדהימה בהיקפה ובמהירותה. מעטים מאמינים שיש לה תקומה.

הייתכן שמערכת מפלגתית דמוקרטית תתקיים ללא נוכחות שמאלית קבועה (הבה נסכים שיש עתיד אינה שמאל באיזשהו מובן רעיוני והיסטורי)? אולי. ארה"ב היא דוגמה למצב עניינים כזה. במפלגה הדמוקרטית שם יש אמנם אלמנטים שמאליים, אבל היא מפלגת מרכז. בהולנד, מפלגת העבודה, שמשלה בכיפה במשך שנים רבות, וקיבלה 30% ב-2003, התכווצה ל-6% ופחות.

המפלגה הליברלית הבריטית לא היתה בדיוק שמאלית, אבל התחילה לפזול שמאלה לפני מאה שנה ויותר. היא הנהיגה את בריטניה פעם אחר פעם עד מלחמת העולם הראשונה, קרסה מיד אחריה, ולא קמה עוד לתחייה. ספר פוליטי קלאסי, החוזר ומצוטט בכל מיני עניינים, נקרא "מותה המוזר של אנגליה הליברלית". אולי שם מעין זה יעניק השראה לכותבי הביוגרפיה של השמאל הישראלי: מותו המוזר, או בעצם הלא-כל-כך-מוזר.