האם יש לך את הרעב להצלחה של בנימין נתניהו והראל ויזל?

רשימה זו מבוססת על פרק מספרו של ערן גפן, מייסד G^Team,  חברה לייעוץ אסטרטגי  

השעה 7 בבוקר, קניון גדול במרכז הארץ. המקום שומם, מלבד אדם אחד שיושב על ספסל, ראשו בין ידיו, מול חלון ראווה של חנות סגורה. הוא חושב, בוהה באוויר, ומבטו המרוכז מזכיר את זה של כוכבת הסדרה גמביט המלכה בשעה שהריצה מהלכי שחמט דמיוניים על תקרת חדרה.

האדם הוא הראל ויזל, בעל השליטה בקבוצת פוקס, ומי שעובד איתו יודע לספר שהסצנה הזאת כמעט יומיומית. משהו בחנות הזאת - אחת מ-1,000 שמפעילה הקבוצה שבבעלותו - לא עובד, והוא לא יזוז משם עד שיצליח לפתור את זה. הוא מתחיל בסיבובים האלה ב-6 בבוקר ומסיים מאוחר בלילה.

אבל ויזל הוא לא הסיפור כאן. כשאני פוגש מנכ"לים בעבודה היומיומית, אני שואל את עצמי לא פעם מהו הרכיב המשותף לכולם, האקס פקטור שהביא אותם לשפיץ של הפירמידה. יכולות אסטרטגיות? כישרון מכירתי? יחסי אנוש? הבנה בכסף? מנהיגות? התכונות האלה קיימות אצל חלקם, אבל אף אחת לא חזרה על עצמה אצל כולם ויותר מזה - תחתם בארגון יש אנשים מרשימים יותר בתכונות האלה.

הדבר היחיד שמופיע אצל כל המנכ"לים האלה זה רעב מוגבר שאינו יודע שובע. פעם שאלתי את ויזל מה סוד ההצלחה שלו, והוא ענה: "אני פשוט רוצה יותר, ואני עובד יותר קשה מכולם".

הצלחה נובעת מקושי

הרבה מהמנועים הפנימיים של האנשים האלה קשורים בכלל בילדות, על רקע מחסור או מצוקה שחוו בשנים המעצבות. ויזל למשל סיפר לי שהכול התחיל בכך שראה את אבא שלו מפחד מהטלפונים של הבנק, והבטיח לעצמו שלו זה לא יקרה. מייסד גלידה גולדה עדי אביטל סיפר לי שהוא ואחיו גדלו לאם חד הורית שפרנסה אותם בדוחק בעבודות ניקיון ובישול, בעוד הם השלימו הכנסה במכירת גלידה בירידים. יו"ר שופרסל איציק אברכהן שיתף איך כמי שהגיע ממגדל העמק היה עסוק כל החיים בניסיון להוכיח שהוא ראוי לא פחות מהאליטות. ורווית קלוד, מנכ"לית חברת הממתקים מרס התחילה את הקריירה ממכירת קוקה-קולה לסוחרי השוק.

אני מכיר את הבור הזה גם באופן אישי. כילד ונער לא מצאתי את עצמי במסגרות השונות, וחייתי בתחושת ערך עצמי נמוך. קיוויתי שאחרי הצבא, בעולם האמיתי, תהיה לי הזדמנות לבטא את עצמי, להמציא דברים ולעשות אותם בדרך הייחודית שלי. ואכן, שוגרתי אל שוק העבודה כמו טיל בליסטי. הרגשתי כמו סוס מירוץ משוחרר מהכלוב, וברגע שהוסר המחסום דהרתי קדימה.

אז האם מדובר במוטיבציה? לא בהכרח. אני רואה מוטיבציה כמרכיב נחמד, זמני, לא משהו שאפשר לבנות עליו לאורך זמן. כוח רצון? כמו כל כוח, בסוף הוא נחלש. כאן יש משהו חזק יותר. לרוב האנשים לא חסרה מוטיבציה, מה שאין להם זה רעב. היכולת לדחוף קדימה יום יום במשך עשר שנים בלי הפסקה - זה מעבר למוטיבציה, זה סוג של אובססיה. האנשים האלה גם לא מורידים את הקצב אחרי שהצליחו, אפילו אם קיבלו את כל ההכרה והכסף שיספיקו להם לכמה גלגולי חיים. הם פשוט לא מסוגלים לנוח.

 הראל ויזל / צילום: איל יצהר

אז איך מודדים רעב? האם אפשר לסנן כך מועמדים לעבודה? השבוע למשל ראיתי את גורי אלפי מתראיין על הסדרה החדשה שביים "מי שמע על חוה ונאווה", והוא סיפר שליהק את חנה לסלאו וקרן מור רק אחרי שהזמין אותן לעוד ועוד אודישנים - לא כי היה לו ספק לגבי יכולות המשחק - אלא כי רצה לוודא את מידת הרעב של כוכבות בסדר גודל כזה.

לרעב יש אנרגיה מדבקת, ובסוף התפקיד העיקרי של מנהיג הוא לסחוף את הצוות שלו, כך שהאנרגיה הזאת תהדהד בכל הארגון. גם אם למטה היא פועמת בקצב יותר שפוי, זה עדיין המנוע האנרגטי שטוען את האחרים ונותן את הטון. הנה למשל צביקה שווימר, שגדל בתוך קבוצת פוקס של ויזל, התחיל כמנהל חנות אחרי הצבא, המשיך לתפקידי ניהול בתוך הקבוצה, עזב והיום הוא כבר מנכ"ל אלקטרה צריכה, קבוצה קמעונאית מתחרה, חזקה ורעבה לא פחות. ומי שפוגש אותו רואה שהוא עדיין נמרץ באותה מידה.

דמיון ומציאות

כשאנחנו מדמיינים איך זה יהיה לשבת כל כס המנכ"ל, עם כל הסטטוס וההשפעה, אסור לשכוח גם את המחירים הכבדים שמסלול כזה גובה בדרך. והטריק הוא שפה צריך לשלם מראש, ולא אחרי. היזהרי במה שאת מאחלת לעצמך, זה עוד עלול להתגשם.

בשיחה שהייתה לי עם חיים כצמן, הוא סיפר שבצעירותו היה עורך דין בתחום הנדל"ן והחליט לעבור למושב הקדמי כיזם. הוא בעצמו הודה שאנשי המקצוע - עורכי דין, אדריכלים וכו' - הם המקצוענים האמיתיים בתחום, ולא היזמים. אבל היזם הוא זה שמוכן לקחת את הסיכון ולא לישון בלילות. זה הרעב שלא נותן לו מנוח.

 ערן גפן / צילום: מנחם רייס

בלי קשר למפלגה שלה הצבעתם בבחירות, אני משער שתסכימו איתי שבנימין נתניהו רצה את זה יותר מכל אחד אחר. הוא עבד בטירוף וחרש את הארץ עם ה"ביביבא" השקוף שלו בזמן שכל האחרים נשארו באזור הנוחות. וזה לא התחיל במערכת הבחירות האחרונה, הוא פשוט יעשה הכל כדי לנצח. הכל. גם בצד השני של המפה היה שמעון פרס, שבגיל 90 המשיך לעבוד, להקים, לדחוף וליזום פרויקטים.

להיות "רעב" זאת לא המלצה, זאת רק אבחנה. זה לא מתאים לכל אחד ויש בזה גם לא מעט צדדים עצובים. הם משלמים על הרעב הזה במטבע הכי קשה, בזמן ובאנרגיה שלהם, ושניהם חולפים ומתכלים. והם לא בהכרח שמחים או מאושרים יותר בגלל שהם בראש הפירמידה. זה יותר מבסדר להבין שאתה לא מוכן לשלם את המחיר הזה ומעדיף לישון טוב בלילה.

אז בפעם הבאה שאתם צופים באחד מהם בטלוויזיה והקנאה מתעוררת, תזכרו את הדרך שצריך לעבור כדי להגיע לשם, ואת הבור שלעולם לא מתמלא, ותחשבו אם הייתם מוכנים להיות רעבים כל החיים. 

ערן גפן הוא מייסד G^Team, חברה לייעוץ אסטרטגי שעוזרת לחברות לפתח מנועי צמיחה חדשים. הוא בעל ניסיון בעבודה עם מנכ"לים והנהלות של החברות המובילות בארץ ובעולם בהן קוקה קולה, וולט, מיקרוסופט, שטראוס וקימברלי קלארק. חברה קודמת שהקים נרכשה על ידי WIX. גפן מפעיל את הפודקאסט "חצי שעה של השראה" ומחבר הספר "יוצרים צמיחה - כך הופכים יצירתיות עסקית לתוכנית עבודה".