הטעות האסטרטגית של הפוליטיקה החרדית

הכותב הוא חבר סגל בבית הספר למדיניות ציבורית ע"ש "פדרמן" באוניברסיטה העברית ולשעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר

בשנת 2000 "הצליח" ח"כ שמואל הלפרט מיהדות התורה להעביר חקיקה שהגדילה את קצבאות הילדים החל מהילד החמישי (הגדלה של כ־50%). החקיקה היטיבה דרמטית עם משפחות מרובות ילדים, בעיקר חרדיות. ביקורת קשה הועברה על קצבאות אלו, ובשנים שלאחר מכן הן הופחתו משמעותית. המפלגות החרדיות למדו את הלקח, ולאורך 20 השנים האחרונות נמנעו מלחצים להעלאת קצבאות המוכוונות לאוכלוסייה שלהם באופן בוטה.

יותר מ־20 שנה אחרי, הפוליטיקאים החרדים שכחו את הלקח וחוזרים על אותה טעות, ובמספר תחומים: בהסכמים הקואליציוניים שיובאו לאישור הממשלה, מוצע להוסיף סכום של כמעט מיליארד שקל לשנה לתמיכה בבני הישיבות, וסכום התמיכה לנקודת זיכוי צפוי להיות הגבוה ביותר אי־פעם. התמיכה במוסדות לימוד חרדיים פרטיים צפויה לגדול דרמטית, העלאה של 1.4 מיליארד שקל, למרות שאינם מיישמים את חובת לימודי הליבה. הממשלה צפויה גם לאשר את הרחבת תקצוב מנגנון תלושי המזון לכמיליארד שקל, שנתח עיקרי בו יגיע למשקי בית חרדיים (על־פי הערכות עד פי 4 יחסית לחלקם באוכלוסייה).

שני מאפיינים משותפים לתמיכות התקציביות הללו: ראשית, העברת סכומים גדולים מקופת המדינה לאוכלוסיות חרדיות; ושנית, הפחתת התמריצים והיכולת של גברים חרדיים להשתלב בשוק העבודה. מאפיינים אלו הם בדיוק ההיפך מהמאפיינים הרצויים והדרושים לטובת הרחבת התעסוקה והגדלת ההון האנושי של האוכלוסייה החרדית.

כל הגופים הכלכליים והחברתיים שמנסים להתמודד עם הגדלת הצמיחה והפחתת העוני, לרבות רה"מ שהתבטא על כך בעבר, מסכימים על מדיניות הפוכה, שבבסיסה הרחבת לימודי ליבה ופיתוח כלים שיאפשרו לאוכלוסייה החרדית להשתלב בעולם התעסוקה, בצד תמריצים כלכליים שיעודדו השתלבות. לפני פחות משנה, עמדה המדינה על סף חתימה על הסדר היסטורי להכנסת לימודי ליבה לזרם חרדי חשוב, אך ההסדר נגנז בעקבות התערבות נתניהו.

שינוי גישה

לפי בנק ישראל, משק בית יהודי שאינו חרדי (בגילאי 25-44) משלם בממוצע כ־4,500 שקל תשלומי חובה, ומקבל בממוצע כ־2,300 שקל מענקים, בעוד משק בית חרדי משלם כ־1,250 שקל ומקבל כ־4,000 שקל מענקים. כלומר, משק בית יהודי לא חרדי משלם למדינה פי 3.6 ממשק בית חרדי ומקבל כמעט מחצית פחות.

בשורה התחתונה, כל משק בית יהודי לא חרדי בגילאים אלו, מסבסד את המדינה ב־2,200 שקל בחודש, ומשק בית חרדי בגילאים אלו מקבל מהמדינה כ־2,800 שקל בחודש (פערים אלו כוללים רק חלק מהתמיכות).

הנתונים הולכים ומחמירים עם השנים לאור פערי הילודה והגידול בשיעור האוכלוסייה שלא עובדת, ומתעצמים עקב הזנחת לימודי ליבה והעצמת הפערים בהון האנושי. הציבור הסכים לקבל את המדיניות הכלכלית-חברתית לצמצום העוני למרות אי־יציאת החרדים לעבודה, תחת הנימוק של זכותם הבסיסית של ילדים חרדים לא לחיות בעוני וסולידריות חברתית. אירועי החודשים האחרונים הפכו את הקערה. התמיכה החרדית במהפכה המשפטית שוברת בקרב חלקים גדולים מהציבור את הסולידריות, והצעדים האחרונים בתקציב המדינה יוצרים כעס שהולך ומתעצם.

נדמה כי השנים הארוכות בשלטון השפיעו לרעה על הפוליטיקאים החרדים, ובפרט על אריה דרעי ועל משה גפני. השנים בשלטון גורמים להם לעשות את אותה טעות שעשה ח"כ הלפרט. הצעדים האחרונים שעשו יגרמו לא רק לנזק כבד ומתמשך לצמיחה ולפגיעה ברמת החיים, אלא גם לשינוי הגישה של הציבור הרחב למדיניות הרווחה בכלל, וביחס לציבור החרדי בפרט.

הייאוש גובר

רבים שתמכו והובילו מדיניות חברתית שוויונית, מתייאשים מהמצב ומגיעים למסקנה שבמבנה הדמוגרפי הקיים, יש לצמצם את מדיניות הרווחה. סקרי שביעות־רצון מהמצב הכלכלי שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמראים שמשקי בית חרדים עניים שבעי־רצון ממצבם הכלכלי אל מול משקי בית אחרים ברמת הכנסה זהה, רק מחזקים כיוונים אלו.

הבעיה היא שמדיניות אחרת תפגע במשקי בית אחרים שרוצים להשתלב, ללמוד ולהתקדם אך נתקלים בקושי מהותי. יש לקוות שיקום דור חדש של מנהיגים חרדיים, שיבין שההתנהלות הנוכחית לא תחזיק לאורך זמן ותפגע בראש ובראשונה בציבור שלהם.