להעביר את חזון החברה וחשיבות הצלחתה לכלל העובדים - מהמנכ"ל ועד העובד הזוטר

מייקל אייזנברג סיים לכתוב על חמשת חומשי התורה, והחל מהשבוע יכתוב את המדור הרב איתיאל גולדויכט, שיאיר את הזווית הניהולית של פרשת השבוע

איתיאל גולדויכט הוא רב, מרצה ומייסד TLI Advance, תוכנית ניהול להצלחה עם משמעות

כל מי שניהל פעם ישיבת הנהלה או פגישה מרובת משתתפים מכיר את השלב שבו כל אחד מנסה לארגן למחלקה שלו עוד טיפה תקציב, לקחת קרדיט על עוד פרויקט, לקבל עוד תקן.

אם כל עובד וכל מחלקה רואים רק את המשימות שלהם, יהיה קשה לרתום את כולם לעבוד יחד, והחברה לא תוכל ממש להמריא. איך מונעים מצב כזה?

לא מזמן אירחתי את יזם ההיי־טק הישראלי ומשקיע הון סיכון, השר לשעבר יזהר שי. הוא שיתף אותי בסיפור שהשפיע על כל גישת הניהול שלו. בשנת 1962, בשיא המרוץ לחלל, הנשיא קנדי הגיע לביקור במרכז נאס"א. תוך כדי הסיור הוא פגש איש תחזוקה עם מטאטא ביד. הוא ניגש אליו ואמר: "שלום אני ג'ון קנדי. ספר לי, מה אתה עושה כאן?". איש התחזוקה ענה: "ובכן אדוני הנשיא, אני עוזר לשים את האדם הראשון על הירח". באותו רגע, הסביר קנדי, ידעתי שנגיע לירח.

התארגנות בני ישראל למסע מהר סיני לארץ ישראל

הפרשה שנקרא השבוע, איתה אני מתחיל את כתיבת המדור הזה, היא פרשת בְּמִדְבַּר. היא פוגשת אותנו שנה ושבועיים אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים. היא מתארת את התארגנות בני ישראל למסע מהר סיני לארץ ישראל וכן את הסדר המופתי של מחנה האוהלים העצום, שהתפרש על פני אלפי מ"ר, ובו חנו 603,550 בתי אב, כ־2.5 מיליון איש. כל שבט חנה במקומו ותחת דגלו, כשבתווך שבט לוי המופקד על פירוק ונשיאת המשכן ששוכן במרכז: "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ--הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ; וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן, יַחֲנוּ" (במדבר א',נ').

מפקד אוכלוסין בו סופרים כל יחיד

הפרשה מתארת איך בשלושה מעגלים נבנה "ארגון־העל" הזה, ששמו עם ישראל. בתחילה, יש מעין מפקד אוכלוסין בו סופרים כל יחיד: "שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א', ב').

הספירה הפרטנית מלמדת כי לכל יחיד יש גוון וקול שונה. לכל אחד יש את האוהל שלו, את השם הייחודי שלו, ואת שולחן העבודה האישי שלו.

במעגל השני, סופרים את מניין האנשים בכל שבט. כל שבט נוכח באזור מיוחד ותחת דגל שונה: "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם." (במדבר א', נ"ב)

הגוונים או הציור של הדגל מסמנים את הייעוד של השבט. השבטים השונים הם המחלקות השונות בחברה. מעולם לא היינו עם אחיד עם גוון אחיד: תמיד היינו שנים עשר שבטים, כשלכל אחד יש צבע והסתכלות משלו.

המעגל השלישי הוא הקולקטיב. הסך הכל שצועד יחדיו. לא עם אחיד אלא מאוחד, עם ישראל שצועד יחד אל הארץ המובטחת. מה שמעניין הוא שתיאור שלושת המעגלים מגיע רק לאחר פרשות ארוכות המתארות את מלאכת בניית המשכן ועבודתו. מדוע חיכו בני ישראל במדבר שנה שלמה כדי לייצר את הסדר הזה?

המשכן הוא הלב הפועם של השבטים

סדר הפרשות מרמז כי רק לאחר שנבנה המשכן שהיווה את המרכז, את ליבו הפועם של העם, היה אפשר ליצור את סדר השבטים שיחנו סביבו: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ." (במדבר ב',ב')

רק אחרי קביעת חזון משותף, יצירת חברה ערכית ומוסרית בארץ המובטחת, רק אז היה ניתן להתפנות לעבודה ארגונית של מיקום כל שבט והתעכבות על מאפייניו הייחודיים. הסדר המופתי של החניה, תוך השתייכות לזרוע הייחודית. ובחזרה לעולם העבודה: זה נהדר לראות את הלהט של כל עובד ועובד. אבל חשוב להעביר את חזון החברה וחשיבות הצלחתה לכלל העובדים - מראש הפירמידה ועד הבורג הקטן ביותר במערכת. כשכולם, מהזוטר ועד הבכיר, מכירים את היעדים והשאיפות ומחוברים אליהם - רק אז השמים הם לא הגבול.