התקרה לא תיפול: ארה"ב ניצלת, ככל הנראה, מחדלות פירעון

צירוף הזמנים היה לא מוצלח מעיקרו. סוף השבוע הארוך של 'יום הזיכרון' האמריקאי, הנחשב ליום חג, נתקע בדיוק ברגע האחרון שלפני יום הדין.

באחד ביוני עמדה להתמוטט תקרת האשראי של ממשלת ארה"ב, אמריקה עמדה להיקלע לחדלות פירעון, ואמות הסיפים של המערכת הפיננסית העולמית עמדו לקרוס. זה יכול להימנע רק אם הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים והנשיא הדמוקרטי בבית הלבן יגיעו להסכמה של הרגע שאחרי הלפני אחרון.

● סוף למשבר? הבית הלבן והרפובליקנים הגיעו להסכם על תקרת החוב
● איך הפרדת הרשויות בארצות הברית מחוללת סכנה של חדלות פירעון תקרת החוב של ארה"ב
● הבנקים המרכזיים לא התייאשו מהזהב. האם הוא יכול להחליף את הדולר

האמריקאים פרשו לסוף השבוע הארוך בשישי, 26 במאי שימשך ארבעה ימים. בין הפורשים והחוזרים נכללים כמעט כל חברי הקונגרס, הצריכים להצביע על נוסחת הפשרה.

שרת האוצר ג'אנט יילן, שהקפיצה את המערכת על רגליה עוד בפברואר כשהזהירה מפני "אסון כבד", העניקה לאמריקה כדור הרגעה. בשישי היא אמרה שיש די כסף כדי למנוע ההתמוטטות עד חמישה ביוני. בכך נתנה הארכה של חמישה ימים למערכת הפוליטית הלא מתפקדת בוושינגטון.

מוצאי שבת, 8:45. סימן קריאה ענק התפשט על המסך: הנשיא ביידן ויו"ר בית הנבחרים מקארת'י עיבדו נוסחת פשרה, אשר תחייב את הממשל להסכים להקפאת הוצאותיו. לשון אחר, הנשיא יוותר על חלק חשוב של תכניות הפנים שלו במידה העלולה לקומם את האגף השמאלי הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. כיוצא בזה, האגף הימני הרדיקלי של המפלגה הרפובליקאית עומד להתייצב מול מקארת'י.

ארבע שאלות, לפחות

המו"מ בין ביידן למקארת'י מעלה לא מעט שאלות ביחס להמשך המהלך, הנה ארבע מהן:

1. האם למקארת'י יהיו די קולות רפובליקאים כדי לאשר את העסקה מבלי להיזקק לעזרת הדמוקרטים?

2. האם התקוממות הרדיקלים בשתי המפלגות תהיה גדולה מספיק, כדי לסכל את אימוץ הפשרה בבית הנבחרים?

3. האם הרדיקלים הימניים בבית הנבחרים יכעסו על מקארת'י במידה שאחד מהם יתבע הצבעת אי אמון ביו"ר בתוך סיעתו?

4. האם כעסם של הרדיקלים הדמוקרטיים יתפתח מאבק כוח במפלגה, שיסכן את מועמדותו של ביידן בבחירות לנשיאות הקרבות?

ארבע תשובות, משוערות

1. לא יהיו למקארת'י די קולות במפלגתו. היתרון הרפובליקאי בבית הנבחרים הוא כה קטן (222 מתוך 435) שתספיק עריקה של ארבעה צירים כדי למנוע רוב. 45 צירים מזוהים עם מה שמכונה 'קבוצת החרות', הדוגלת בכיווץ דרסטי של הממשלה הפדרלית באמצעות קיצוץ תקציביה. אין ספק שתידרש עזרה דמוקרטית.

2. ההתנגדות הפוטנציאלית בין הדמוקרטים מקיפה כמעט את חצי סיעתם בבית הנבחרים. מאה (מתוך 213) צירים שייכים למה שמכונה 'הקבוצה הפרוגרסיבית', המאגדת גוונים של שמאל. אם נניח שכל מאה הרדיקלים בשמאל וכל 45 הרדיקלים בימין יצביעו נגד, וכל השאר יצביעו בעד, יהיה רוב סולידי לטובת העיסקה.

3. הדעת נותנת שמקארת'י לא יובס בהצבעת אי אמון בתוך סיעתו. אבל ההיסטוריה מלמדת, שיושבי־ראש אינם חייבים להפסיד בהצבעה כדי להפסיד את כהונתם. מספיק שהנהגתם תועמד בספק. בשיטה האמריקאית, יו"ר בית הנבחרים מעצב את סדר היום ומנהיג את בית הנבחרים בכל מו"מ עם הבית הלבן.

4. מנהיגת הקבוצה הפרוגרסיבית של הדמוקרטים, צירת הקונגרס פראמילה ג'איאפאל, הזהירה בשבוע שעבר שהשמאל "ייצא לרחובות", אם הנשיא יענה לדרישות הרפובליקאים. רשת של פעילים רדיקליים פרושה על פני שורה של ערים באמריקה, ובשנים האחרונות ניתנו ראיות לכושר הארגון שלהם. אך הרדיקלים הם קבוצת מיעוט ומוטלת בספק יכולתם להוציא המונים לרחובות, בייחוד במחאה נגד נשיא ממפלגתם. הנשק המסוכן ביותר שהם יכולים לשלוף הוא להציג מועמד משלהם בבחירות המקדימות לנשיאות, שיאיים בפיצול המפלגה ולמעשה להקשות עליה לנצח בבחירות.

'האחריות' והשכל הישר

החוב הלאומי של ארה"ב עומד על קצת פחות מ־31.5 טריליון דולר (נתוני משרד האוצר). המספרים האלה חדלו להתיישב עם השכל הישר. אמריקה מוזהרת במשך שנים מפני גלישה אל אבדון. היא חוזרת ושומעת, שהיא לא תוכל להוסיף ולממן את תכניות הביטוח הלאומי והבריאות למעוטי יכולת אולי עוד לפני סוף העשור הזה. היא תרד מנכסיה והיא תאבד את מעמדה הפוליטי והכלכלי בעולם. הדולר יחדל למלוך.

אך שום מפלגה לא גילתה עניין ביישוב הבעיה הזו ב־40 השנים האחרונות. הרפובליקאים, הטוענים המסורתיים למעמד של 'מפלגת האחריות הפיסקאלית', החזיקו גם בבית הלבן וגם בשני בתי הקונגרס במחצית הראשונה של נשיאות טראמפ. החוב הלאומי הוסיף לגדול במהירות תחת שלטונם המלא.

הרדיקלים הדמוקרטיים דיברו בבחירות לנשיאות על כינון ביטוח רפואי לכול ועל שכ"ל חינמי באוניברסיטאות. נשמעו אז הערכות שהתכנית תעלה 18 טריליון דולר בתוך עשר שנים. הרדיקלים משכו בכתפיהם. זה רק כסף.

פעילה מרכזית בקבוצה הפרוגרסיבית, צירת הקונגרס קורי בוש, קראה בשבוע שעבר לפצות כל אזרח שחור בגין 250 שנות עבדות בסכום כולל של 14 טריליון דולר. הצעות כאלה מעוררות תהייה אם משמיעיהן מדברים ברצינות, או שהם צוברים נקודות ביחסי ציבור.

הבית הלבן יתקשה להסביר

בזמן שתוכניות הענק נרקמות, יש דברים שעליהם דמוקרטים רבים ייהרגו ולא יעברו. למשל, רצונם של הרפובליקאים להחמרת בדיקת כשירות עבודה של מקבלי קצבות אבטלה. בעיני הדמוקרטים זו פגיעה ברשת הביטחון החברתי שהם טוו בעמל תחיקתי ובהון פוליטי ניכר.

הבית הלבן יתקשה להסביר ויתורים כאלה. ביום ו', דוברת הנשיא, קארין ז'אן־פייר, תיארה את דרישות הרפובליקאים כבחירה בין מיתון חריף ואבטלה גדולת ממדים לבין "הוצאת מזון מפיותיהם של רעבים", רמז לדרישה לצמצם את הזכאות לתלושי מזון. מדרישת הרפובליקאים להחמרת אמות המידה למענקי אבטלה לא תצמח תעסוקה, טענה הדוברת, והיא תחשוף את "הפגיעים ביותר בינינו להסתבכות בניירת ביורוקרטית" (מתוך 'פוליטיקו'). וכשהפשרה כוללת החמרת קריטריונים, בבית הלבן ינסו להגן על כך כשיסבירו שאין מנוס מפשרות. זה נכון, תמיד, אבל לא הכול מוכנים להתפשר.

תוצאה פוליטית של ההסכם היא שתקרת האשראי תוגבה לשנתיים, וממילא לא תחזור ותסעיר את המערכת הפוליטית אלא לאחר השבעת הנשיא הבא. שתי המפלגות רגילות למלחמת התשה בלתי פוסקת. מעניין לנסות ולנחש מי מהן תצא נשכרת מן ההפוגה הלא שגרתית הזו, ומי מהן תחזיק את התקרה כאשר ההפוגה תסתיים.