האם 'אימפריית החירות' עדיין מסוגלת להציל את החירות

ההיסטוריה היא רצף בלתי פוסק של ניסיונות לכונן סדר עולמי חדש. אכד, מצרים, אשור, בבל, פרס, יוון, רומא, ביזנטיום, הערבים והמונגולים והעות'מאנים, הרוסים, הצרפתים, הבריטים והיפנים ניסו לא רק לכונן אימפריות, אלא גם להשליט שיטה פוליטית, צבאית ומסחרית.

● עולם בסחרור, פרויקט מיוחד | הנתון שהשווקים לא ראו כבר 42 שנה, טראמפ וההשלכות
● עולם בסחרור, פרויקט מיוחד | זמן הנימוסים נגמר: שמונה מדינות נאבקות על השליטה באזור הזה

המרוץ האימפריאלי היה פעם עניין טבעי. 'אימפריאליזם' אמנם הפך למילת גנאי בעגה המרקסיסטית, אבל לא ברוב העגות האחרות. אימפריות אמנם הצריכו מלחמות ושפיכות דמים, אבל הן הביאו שלום. לא, לא שלום של שבת אחים גם יחד, אבל שלום במובן הזה שאיש לא העז להרים נשק נגד השליט האימפריאלי, אלא לפעמים, ובדרך כלל לרעת תוחלת חייהם של המעיזים.

האימפריה הרומית האריכה ימים יותר מכל קודמותיה או יורשותיה. חצי אלף עמד בסימן 'השלום הרומי' (Pax Romana), שהואיל להכניס תחת כנפיו את כל אגן הים התיכון וחלקים ניכרים של אירופה ושל המזרח התיכון. השלום הרומי נעשה מופת של חיקוי לכל מְסַדרי העולם הבאים. חלקם אפילו התחרו על המותג: ביזנטיום הייתה 'רומי השנייה', מחריביה העות'מאנים חשקו בכינוי 'רומי השלישית', נזיר רוסי הכריז במאה ה־16 שרוסיה היא 'רומי השלישית'. לאחר שארה"ב פלשה לעיראק, ב־2003, מבקריה בעולם הערבי והמוסלמי האשימו אותה שהיא מנסה להיות רומי השלישית, או הרביעית, מי סופר.

כדי להאריך חיים כמעט כל שלום עלי אדמות הצריך כוח ואכיפה. קשה להיזכר בדוגמאות רלוונטיות של שלום מרצון, אולי חוץ מזו של הקיסר ההודי אַשוֹקה מן המאה השלישית לפני הספירה. אבל לפני שהוא הקדיש את עצמו ל'דְהַאמַה', זאת אומרת צדק עלי אדמות, הוא ניהל את אחת המלחמות הברוטליות ביותר בתולדות הודו. רק אז הוא שקע בנירוואנה ובנה מקדשים בודהיסטיים לרוב.

הזכות לפצצת אטום

לפני 30 שנה השתרר הרושם שהתחרות על הגמוניה עולמית הגיעה אל קיצה בניצחון הדמוקרטיה המערבית, זאת אומרת בעצם בניצחון ארה"ב. השנים הראשונות של המאה בוושינגטון היו זמן של אופוריה, של יוהרה ושל ניתוק מן המציאות. אבל המציאות חזרה עד מהרה וטפחה על פני וושינגטון. העולם החד־קוטבי שהצטייר בסוף המאה ה־20 פינה את מקומו לתחרות מחודשת.

מאבק על אזורי שליטה מתנהל עכשיו בכל רחבי העולם, לא רק מצד מעצמות גלובליות, אלא גם מצד מעצמות אזוריות. יש עכשיו דרגה כמעט חסרת תקדים של נזילוּת ושל ניידוּת, מפני שאף אחת מן המעצמות הגדולות אינה שולטת פורמלית בשטחים הנמצאים מחוץ לגבולותיה. אפריקה, אשר חולקה ברבע האחרון של המאה ה־19, והייתה שייכת לארבע מעצמות אירופיות, היא עכשיו יבשת של 54 ארצות. לפני מאה שנה רק שלוש ארצות באסיה יכלו להיחשב לעצמאיות. לא היו הודו, אינדונזיה, שתי הקוריאות, וייטנאם, הפיליפינים…

מי היה מעלה בדעתו ב־1945, לאחר שפצצות האטום הוטלו על יפן, כי קצת יותר מ־50 שנה אחר כך יהיו פצצות כאלה, או בעצם רבות עוצמה מהן, להודו, לפקיסטן, לקוריאה הצפונית. בן גוריון חשש לפני כמעט 60 שנה ש"סין תיתן פצצות אטום למצרים". הוא לא חשב שארץ מזרח תיכונית כלשהי זולת ארצו תוכל, או לפחות תנסה, לבנות פצצה.

ההיסטוריון הרדיקלי הידוע של אפריקה, עלי מזרואי, כתב לפני כמעט 50 שנה על הצורך ב"פצצת אטום אפריקאית". זה היה רק שעשוע אינטלקטואלי בזמן שבו כמעט כל ארצות אפריקה היו סיפורי כישלון מבעיתים. מזרואי קיווה שאפריקה תמלא תפקיד בינלאומי, והוא הניח שתפקיד כזה יצריך כושר הפחדה כלשהו.

האם ארצות או אזורים הרוצים תפקיד בינלאומי צריכים לפתח כלי הפחדה? התשובה היא שכלי הפחדה עוזרים. אמנם בשביל כבוד צריך לעבוד, אבל לפעמים צריך גם להתחמש. קוריאה הדרומית היא סיפור מופלא של הצלחה, אבל השפעתה על היחסים הבינלאומיים קטנה בהרבה מזו של קוריאה הצפונית, אלופת העולם בהפחדה.

למות בשביל וילנה?

זה גם ללא ספק מה שחשב ולדימיר פוטין, כשהכין את מלחמתו באוקראינה. אנחנו יודעים מפיו, מפי סגניו ומפי מטיפי הטלוויזיה הבומבסטיים שלו שהתוכנית לחיסול־למעשה של אוקראינה לא הייתה אלא חוליה ראשונה בהדיפת נאט"ו הרחק מערבה, עד הגבול האסטרטגי הקודם שהפריד את שני הגושים באירופה בתחילת שנות התשעים.

הסבירות של פלישה רוסית, כמעט מתוך אינרציה, יכלה להיחשב לכל הפחות לסבירה. אמנם האיום של התערבות נאט"ו גדול הרבה יותר במקרה של התקפה על חברות הברית, אבל פוטין האמין שהוא מפענח את חולשת הדעת של המערב ואת עצלותו. סוף סוף איזה מנהיג אמריקאי או אירופי יהיה מסוגל לשכנע את ארצו שכדאי למות בשביל וילנה, למשל.

העובדה שהוא שגה, היא כשלעצמה, אינה מבטלת את תכניותיו. חזרה אפשרית של דונלד טראמפ לבית הלבן תשים קץ למאמץ המערבי להגן על אוקראינה, ואולי גם לעצם התפיסה של אחדות המערב. טראמפ מעולם לא הבין אותה, אינטלקטואלית או מוסרית. בעולמו יש רק 'שורות תחתונות', והגנת זכות הקיום של ארצות רחוקות היא אבסטרקטית מדי לטעמו, ואל נכון גם לטעמם של עשרות מיליוני חסידיו.

"ישנתי שינה של ישועה"

אחד האבות המייסדים של ארה"ב, הנשיא השלישי ומחבר הכרזת העצמאות תומס ג'פרסון, טבע את הביטוי 'אימפריה של חירות', כדי לתאר את משימתה של ארה"ב. הוא חשב שעליה לייצא את החופש שלה. 'האימפריה של החירות' ניסתה להתכווץ מפעם לפעם, בייחוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אבל העולם חזר וגרר אותה אל התוהו־ובוהו שלו.

 תומס ג'פרסון. חשב שעל ארה''ב לייצא את החופש שלה / צילום: רמברנדט מתוך ויקיפדיה

בשעה שבריטניה החלושה התגוננה לבדה מפני היטלר, במרכז אסטרטגיית ההישרדות של צ'רצ'יל עמדה במשך שנה וחצי משימה אחת ויחידה: להחזיק מעמד עד שהנסיבות יחייבו את ארה"ב להתערב. בלילה שלאחר התקפת היפנים על פרל הארבור, בדצמבר 1941, צ'רצ'יל העיד על עצמו כי בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה "ישנתי שינה של ישועה ושל הכרת טובה".

 צ'רצ'יל (מימין) ורוזוולט, 1941. חיכה שנה וחצי עד שהרשה לעצמו להירדם / צילום: Associated Press

ג'ו ביידן משלם עכשיו מחיר כבד על הביולוגיה. הסקרים מראים כי אפילו רוב גדול של הדמוקרטים חושבים שהוא זקן מדי, ומטילים ספק בכושרו השכלי. אבל אוקראינה ואירופה חייבות הרבה מאוד לזקנתו. הוא מאחרוני הדור שבו חובת ארה"ב להגן על הדמוקרטיות הייתה מובנת מאליה. מה יקרה כאשר הספקנות האמריקאית תגבר ורגשי בדלנות מסורתיים יחזרו ויקנו שביתה?

ארה"ב וסין: טינה היסטורית

היסטורית, כאשר ארה"ב התנערה מענייני אירופה, היא נטתה להקדיש תשומת לב מיוחדת לאמריקה הלטינית ולמזרח אסיה. נטיות כאלה עשויות לחזור, לא מתוך נוסטלגיה אלא מתוך חישובים של אינטרסים לאומיים. גם בין ספקנים ובדלנים, סין היא מקור קבוע של חרדה ושל אי שקט. הטינה כלפיה הגיעה לממדים היסטוריים. סקר דעת קהל (של מרכז המחקר פיו, Pew) הראה בשנה שעברה, כי 82% מן האמריקאים רואים את סין בעין רעה.

אומנם קשה לייחס פופולריות באמריקה לאיזשהו פן של מדיניות חוץ 'אקטיבית', זאת אומרת כזאת הכרוכה בהתחייבויות צבאיות מעבר לים, אבל החשד כלפי סין משתווה עכשיו בארה"ב אל החשד כלפי ברית המועצות בימי המלחמה הקרה. החשד ההוא הוציא את ארה"ב למלחמות (קוריאה, וייטנאם), הניב תקציבים צבאיים גדולים והעניק השראה ליחסים הדוקים עם כל מיני משטרים, שחלקם היו מפוקפקים למדי.

שורה של סדרים עולמיים חלופיים אורבים עכשיו ל'אימפריה של החירות'. חלקם עוינים, וחותרים להקטין את נוכחותה או להיפטר ממנה לחלוטין. רוסיה רוצה לסלק אותה מאירופה, סין רוצה להחליש אותה עד כדי חוסר רלוונטיות במערב האוקיינוס השקט ובדרומו, איראן רוצה לגרש אותה מן המזרח התיכון.

לא כל הסדרים החלופיים הם אנטי־אמריקאיים לתיאבון. הודו וברזיל חותרות לחילופי משמרות במערכת הכלכלית והפיננסית, שיעניקו שרירים ל'דרום הגלובלי'. האפקטיביות של סנקציות כלכליות אמריקאיות גורמת אי־נוחות או חרדה לארצות החוששות שיגיע תורן להיענש. מספר ארצות מדברות על הצורך בביטול מרכזיותו של הדולר לאחר 120 שנות דומיננטיות. אבל עוד חזון למועד.

החרדה המשותפת

ארה"ב אינה יכולה לקוות לקיים את הסטטוס־קוו האסטרטגי כמות שהוא. היא זקוקה לשותפים חדשים בנסיבות חדשות. השבוע למשל הנשיא ג'ו ביידן סר לווייטנאם, כדי לכרות איתה ברית אסטרטגית. זה מהלך משופע באירוניה. ארה"ב הקריבה עשרות אלפי חיילים בווייטנאם לפני חצי מאה, כדי למנוע את עליית המשטר שאיתו היא כורתת עכשיו ברית. במרכז הברית עומדת החרדה המשותפת מפני סין.

חרדה היא בהחלט סיבה לשותפוּת אסטרטגית. אולי גם שליטי וייטנאם אמרו זה לזה השבוע, שהם יכולים סוף סוף לישון שנת ישרים, כמו צ'רצ'יל - אבל לא מפני ששתי דמוקרטיות גדולות מצאו זו את זו. וייטנאם היא דיקטטורה קומוניסטית ברוטלית. הבה נזכור שגם סין של מאו מצאה את ארה"ב לפני 50 שנה, לרגל החרדה המשותפת מפני ברית המועצות. עכשיו היא נמצאת ביחסים של כמעט־ברית עם רוסיה, והאפשרות של מלחמה בינה לארה"ב, על גורל טייוואן, מתוארת כסבירה מאוד, עוד לפני סוף העשור.

תרחישי האימים של השנה או של העשור יכולים להתממש בלי קשר אל קיומו של סדר עולמי. ההיסטוריה המודרנית עשירה בדוגמאות של מעידות שהציתו עימותים קוסמיים; של נורמות התנהגות בינלאומית, שהאריכו ימים עד שהופרו כלאחר יד. אנחנו חיים בעידן ההפרות. הן מוּפָרוֹת בין ארצות והן מופרות בתוך ארצות. זה הזמן לפקפק בתוחלת חייו של כל סטטוס־קוו, או לפחות לא להניח את פוטנציאל התארכותו.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.