עם קיטבג על הגב וגמרא ביד: החרדים שמתגייסים לצה"ל דווקא עכשיו

מנחם פרידמן (26), צעיר חרדי מבני ברק, מעולם לא דמיין את עצמו במדי צה"ל. זה לא היה מקובל בקהילה החרדית שבה גדל. הוא למד בישיבה עד גיל 19, התחתן והקים משפחה, הקים עסק לליווי משקיעים בתחום הנדל"ן, שימש כחובש במד"א והמשיך ללמוד תורה. ואז הגיע 7 באוקטובר 2023.

● כך הפכה תפיסת ביטחון טכנולוגית לעוד קונספציה שהרדימה אותנו ב-7 באוקטובר
● "אם המשפחות יאשרו, צריך להראות את וידאו הזוועות לכל העולם"  

עכשיו הוא על מדים. יחד עם כ־150 מחבריו החרדים התייצב פרידמן בשבוע שעבר בבקו"ם בתל השומר, עבר את שרשרת החיול והתייצב לטירונות במחנה 80 לקראת שירות מילואים כחובש צבאי. "ראיתי שצה"ל זקוק לסיוע במאמץ המלחמתי אז היה לי ברור שאני מתייצב", הוא מסביר. "תמיד היה לנו את הרצון העז לתרום ולהתגייס, מה שלא התאפשר לנו בגיל 18, כי אנחנו בחורי ישיבה. עכשיו ניתנה לנו ההזדמנות ואימצנו אותה בשתי ידיים. סיימנו לא מזמן מטווח. אנחנו בדיוק מנקים את הנשק. עוד מעט תפילת מנחה ולימוד גמרא, ואז עוד מטווח. אנחנו משלבים בין אורח החיים החרדי לתרומה למדינה שלנו. זו הגשמת חלום מבחינתנו". כל חבריו לחדר, חרדים, מהנהנים בהסכמה.

עם פרוץ המלחמה התקבלו בצה"ל יותר מ-3,000 פניות מצד חרדים, שביקשו לשרת את המדינה. הפניות הללו לא הגיעו מקהילה אחת וגם לא עמדה מאחוריהן יוזמה של רב או קהילה. רוב הפונים היו הרבה מעל גיל הגיוס, בני 40-30, בעלי משפחות ועסקים, עם רקע במקצועות ההצלה, הסעד והרפואה, דוגמת מתנדבים במד"א, עובדים סוציאליים ועוד. לטובתם, צה"ל פרסם מסלולי גיוס מיוחדים לגילאי 26 ומעלה, הכוללים טירונות מקוצרת ושירות כמילואימנקים. כ-2,000 חרדים מילאו את הטפסים לגיוס החירום, אך רק מעטים כאמור נקלטו בפועל.

מנחם פרידמן לא חושש להשתמש במילים שבעבר נחשבו לטאבו בקהילה שלו: "מבחינתי זה מעשה ציוני מהמעלה הראשונה, ואני לא מתבייש לומר את זה".

 מנחם פרידמן / צילום: דובר צה''ל

גם צ' (39), בעל עסק עצמאי ואב לשבעה, לא היסס כשההזדמנות הגיעה. "יום לפני הגיוס הראשון של החרדים הגיע אליי חבר וסיפר לי שהוא מתגייס. שאלתי אותו שאלות, וכשעליתי הביתה וסיפרתי את זה לאשתי, היא שאלה: 'למה שלא תעשה את זה גם אתה?'. יום למחרת התייצבתי בבקו"ם".

כמו פרידמן, גם צ' מגדיר את המניעים שלו כציוניים: "בשבועיים הראשונים, כשהתנדבתי ביוזמות אזרחיות, זה היה מתוך רצון לתרום למדינה ולתושביה. אבל הרגשתי שאני יכול לתת יותר".

צ' סבור שההתנדבות שלו ושל חבריו מעידה על תמורה שעוברת החברה החרדית. "אני לא חושב שנראה את הציבור החרדי מתגייס בהמוניו, במהלך המלחמה ואחריה, אבל מתחיל שינוי. החבר'ה שנמצאים פה בבסיס זה לא השוליים, אלא הגרעין הכי קשה של הציבור החרדי, המנהל אורח חיים חרדי מלא, כולל תפילות ולימוד. הלימוד קודם לכול וכולם פה כמוני. כשהתייצבתי בבקו"ם 80% מהחיילים היו עם הקיטבג על הגב והגמרא ביד".

מנחם, צ' ועוד צעירים חרדים רבים שמתגייסים כעת עתידים להשתבץ במערך המילואים בתפקידים שונים. "לאן שישלחו אותי אני אלך", אומר צ'. "אם ייתנו לי לכוון תנועה בשדרות או לחתוך סלט בקריה - זה מה שאני אעשה. כל מה שאני צריך כדי לסייע למדינה. אנחנו לא פריבילגים. בבית הייתה לנו הנוחות ועזבנו אותה".

 צילום: מיטב ודובר צה''ל

החוק שחולל משבר קואליציוני

המלחמה תפסה את ישראל בנקודת קיצון מבחינה חברתית, עם חיכוכים דליקים בין שמאל וימין, חרדים וחילונים, בין השאר בגלל הרפורמה המשפטית. חוק הגיוס התלקח גם הוא שוב, ואף חולל משבר קואליציוני לפני כמה חודשים, זאת לאחר שהחוק לדחיית גיוס חרדים פקע בסוף יוני.

לדרישת המפלגות החרדיות החלה הממשלה בגיבושו של חוק גיוס חדש, שלפיו גיל הפטור שבו יוכלו גברים חרדים לעזוב את הישיבה ולצאת לעבודה ירד מ-26 ל־23-21. הוא היה אמור לעלות במושב החורף של הכנסת, אלא שהמלחמה טרפה את הקלפים והוא ירד מהשולחן לחלוטין.

 מקור: המכון הישראלי לדמוקרטיה

דוח מבקר המדינה האחרון שעסק בגיוס לצה"ל ופורסם בפברואר 2023 הציג תמונה עגומה בנוגע לגיוס חרדים. מהדוח עלה כי משנת 2019 ועד 2021 נמשכת עלייה מתמדת בפטור "תורתו אומנותו" בקרב גברים ובמגמת אי־הגיוס מסיבות דתיות בקרב נשים.

על פי נתונים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, בין השנים 2007 ל-2015 נרשמה עלייה בגיוס חרדים מ־290 ל־2,145 מתגייסים, אך מאז ירד המספר והתייצב על כ-1,200 מתגייסים בשנה. מדובר בירידה של כ־45% מהשיא.

אלא שבימים האחרונים הרשתות החברתיות מלאות בתמונות שמספרות סיפור אחר: מאות תלמידי ישיבה עומדים בפתח הבקו"ם, לצד תמונות של חיילים במדים עם פאות מסולסלות מניחים תפילין. האם התמונות האלה מעידות כי החברה החרדית בדרך להשתלבות עמוקה יותר בחברה הישראלית?

"כדי לענות על כך צריך לעשות הבחנה בין סוגי חרדים", מסביר ד"ר גלעד מלאך, ראש תוכנית חרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה. "הזרם החרדי הקלאסי חש את הכאב העמוק שבו נתון עם ישראל, ויש לו רצון לתרום, לסייע ולהתנדב. אלה מעגלים שקיימים בחברה החרדית מאז ומעולם, והם מתרחבים בימים אלה. מלבד זאת, מדברים היום על שבירת הקונספציה, על בחינת החיים מחדש. אבל לזהות החרדית יש תבנית מוגדרת ובלתי ניתנת לבחינה. ברמה התיאולוגית הפרשנות לאירוע הזה היא שהוא חלק מסיפור הרדיפות של עם ישראל לאורך הדורות. הדרך שבה חרדים מתמודדים איתו היא אותה דרך מקדמת דנא: להקפיד על לימוד תורה, להתפלל, להכניס את השבת יותר מוקדם".

 ד"ר גלעד מלאך / צילום: איל יצהר

לצד הזרם החרדי הקלאסי קיים זרם שמגיב אחרת לאירועים. "אלה החרדים הישראלים, המודרניים", מסביר ד"ר מלאך. "הם אלה שעזבו את הישיבות והשתלבו במה שנקרא 'עולם המעשה'. הם מרגישים יותר ויותר חלק מהישראליות, בגלל שהם עובדים במקומות מעורבים, למדו באקדמיה או בגלל התרבות והתקשורת שהם צורכים".

אותם רואה החברה הישראלית בבקו"ם. "עבור רבים מהם הסיטואציה הנוכחית השלימה את הפאזל, הם יכולים לעשות את מה שלא יכלו לעשות בעבר - להתגייס לצבא. מבחינתם זה הזמן לתת מעצמם".

שתיקת ההנהגה החרדית

הקריאה לתת כתף לא מגיעה רק מהצעירים שנמצאים מחוץ לישיבות. היא מגיעה גם מחלק מהרבנים שעומדים בראש בתי מדרש. אחד הרבנים הללו הוא רפאל קרויזר, ראש בית המדרש "למען דעת" בירושלים, שפרסם פוסט שקורא לצעירים החרדים להתגייס: "אחיי אהוביי בני הישיבות היקרים. לצערנו הגדול, לא נוכל להמשיך ולהפטיר כאשתקד. ביום שמחת תורה נפל דבר בישראל, וכל מי שיש לו לב מרגיש שלא יוכל לעמוד מנגד. הפער בין הרוקדים והמפזזים בכל עוז בבתי המדרש ובין המחרפים נפשם למות במלחמה ובהצלת הכלל הוא דבר שאין הדעת סובלת. זה העם שלנו, זה אנחנו, ומוטל עלינו להיות שם בפועל ממש, במסירות נפש למטה מעשרה טפחים".

 רפאל קרויזר / צילום: באדיבות המצלם

קרויזר מספר שכתב את הדברים מתוך כאב גדול ותחושת שבר. "אם בזמנים רגילים הרגילו אותנו לחשוב שהצבא לא זקוק לחרדים ושעדיף צבא קטן וחכם, בחג שמחת תורה התעוררה תחושת האיום והתחדדה ההבנה שאי אפשר לשבת שאננים ולתת לאחרים לשפוך דם על הגנתנו".

איך הגיבו בקהילתך לקריאה שלך להתגייס?
"קיבלתי הרבה תגובות, חלקן אוהדות ומחזקות, בעיקר של צעירים שחשים בצורך ומבינים את העוול המוסרי. אבל קיבלתי גם תגובות קשות ואף מאיימות, שנובעות מחרדה גדולה שדברים ישתנו. לדבריו, למרות ההתנדבות הגדולה והסולידריות של רבים מהקהילה החרדית, עדיין הניתוק בישיבות המרכזיות הוא עצום. תדמייני קהילה של צעירים שאינם רואים את תמונות החטופים והחטופות, שלא שומעים את סיפורי הגבורה ומסירות הנפש היהודית של כיתות הכוננות והמשטרה. ברור שהמודעות למצב שונה".

 חרדים בלשכת הגיוס בשבוע שעבר. צה''ל פרסם מסלול מיוחד בעקבות הביקוש / צילום: מיטב ודובר צה''ל

אבל גם אם המודעות תגבר, לדברי קרויזר, היא לא תשנה משמעותית את מאזן גיוס החרדים לאחר המלחמה. "אני לא חושב שהלך הרוח של הזרם המרכזי בחברה החרדית משתנה. צעירים מתגייסים כחלק מאתוס בחברה שמעודדת ומעריכה את זה. חינוך להגנה על הארץ איננו חלק מהחינוך החרדי".

בימים אלה כמעט לא רואים גינויים מצד ראשי הקהילות החרדיות. זה מעיד על שינוי?
"שתיקת ההנהגה החרדית מקורה בהבנה שזה לא הזמן המתאים לגנות. אבל אין כאן תפיסות שהשתנו. לימוד תורה הוא ערך נעלה וחשוב לאורך תולדות עמנו, והוא ששמר על עם ישראל בכל הדורות. אולם בשנים האחרונות ערך זה הפך, באמצעות עסקנים, לקרדום לחפור בו תקציבים ולהשאיר בישיבות בחורים רבים שאינם מתאימים ללימוד תורה, כאלה שהיו שמחים לשרת את עמם ולהיות שותפים".

ולמרות זאת, קרויזר אופטימי: "אני רואה יותר ויותר חרדים המודעים למה שמתחולל כאן. אלה רוצים, יחד עם שמירת תורה ומצוות, גם לשאת בעול ההגנה על עם ישראל. ההתפתחות הזאת מעוררת תקווה".

"רוב הציבור החרדי עדיין לא בעניין. המספרים נמוכים מאוד", אומר הרב בצלאל כהן, עד לאחרונה ראש בית מדרש למנהיגות תורנית, הפועל להקמת המכון החרדי לדמוקרטיה. לדבריו, העובדה שרק מעטים מגנים באופן חריף את המתגייסים החרדים לא מלמדת על סדרי עולם שעודכנו. "גינוי הוא לא הדרך שבה מונעים גיוס. הכלי המרכזי של החברה החרדית למנוע גיוס זה פשוט להשאיר אותו זר ורחוק. רוב החרדים לא מתגייסים כיוון שזה לא קורה בחברה שלהם. זה לא משהו שעושים".

 בצלאל כהן / צילום: נעם פיינר

הרב כהן גם מתאר מציאות מנותקת של חלק מחברי הקהילה בימים אלה ממש. "בשבוע האחרון השתתפתי בכמה שמחות משפחתיות המעידות שרוב החרדים חיים בבועה. זו בועה שאמנם יש לה זיקה לחברה הישראלית, אבל היא די מנותקת ורחוקה ממנה. גם כשהם קוראים את העיתונות החרדית או שומעים בדרכים שונות על מה שקורה, זה רחוק וזה לא הם, כולל המלחמה. מתוך ארבעת הבנים שלי שניים שירתו בצבא. עד היום הם חריגים במשפחה המורחבת".

לטענת הרב כהן, לרוב החרדים גם לא היה קשר לאירועים שקדמו למלחמה: "הקהילה החרדית לא גילתה עניין במלחמות סביב הרפורמה המשפטית. היא תומכת במפלגות החרדיות ומזוהה עם הימין, כך שבכל מקרה היא בעד להחליש את מערכת המשפט. וככלל, החרדים די אדישים לרוב המאבקים בישראל. המאבקים הם יותר של הציונות הד תית.

"הבשורה הטובה היא המיעוט החרדי שאיננו בבועה. כל שינוי מתחיל במיעוט. אבל אני לא רגוע בקשר לזה. ברשתות כבר מתחילים לחזור לאותו שסע הרסני שאי אפשר לגשר עליו, לשתי שפות ושני עמים. במחאה הייתי חלק מקבוצה בשם 'חרדים לדמוקרטיה', ואני מכיר את הלך הרוח הקשה שהיה פה רגע לפני המלחמה. אני מקווה שנמשיך להילחם יחד על האופן שבו המדינה תתנהל ולא נחזור לקיטוב".

המלחמה נתנה בוסט

אבל יש גם רבנים שמגלים גישה אופטימית יותר. הרב ד"ר בניהו טבילה, איש חינוך, סמנכ"ל עמותת לשם וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות, למשל, סבור שהטלטלה הקשה שהמדינה עברה לא פסחה על החרדים. "יש סנטימנט חזק מאוד בקרב הצעירים החרדים שאומר 'אנחנו צריכים להיות מעורבים, אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהיות חלק ממה שקורה'. אני מאמין שהוא יישאר גם אחרי המלחמה. מה שנסדק פה הוא ההבנה שאין גוף ערטילאי שנקרא מדינה, שמגן עליך, אלא חיילים שנמצאים בשטח, וכשהם לא נמצאים שם, נשחטים אזרחים".

לאורך 20 שנה אנחנו עדים לניסיונות היטמעות של חרדים בחברה הישראלית, ועדיין התהליך מקרטע.
"המלחמה נתנה בוסט. אנשים שמתגייסים עכשיו חוזרים לקהילות שלהם ומספרים שהם תורמים למדינה. המגויסים החרדים, רובם ככולם, לא הולכים לקרבי, מלבד מחזור הגיוס החדש של הנח"ל. הם עובדים סוציאליים, קציני בריאות נפש, חובשים ונהגים במד"א, אנשים שמטפלים בחללים, טבחים - ויש לזה הערכה, גם בקהילות שמרניות. זה ייצור מסה של אנשי צבא בתוך הקהילה החרדית".

טבילה נמנה עם אותם חרדים במדים. הוא התגייס לפני כשנה לצבא וכעת משרת במילואים. "רציתי להעביר מסר, כאיש חינוך, לסביבה ולילדים שלי". הוא אומר. "מי שבאמת לומד תורה 13-12 שעות ביום שימשיך ללמוד, אבל יש כל כך הרבה שלא לומדים ואין שום הצדקה מוסרית שלא יתגייסו".

השינוי מגיע מלמטה

רבנים ששוחחנו איתם מספרים כי התפיסה שהחלה להשתרש בקרב הקהילות החרדיות היא שאירועי מלחמת חרבות ברזל ניתקו את השירות הצבאי של החרדים מהשאלה "האם אני ציוני?" וחיברו אותו לשאלה "האם אנחנו יכולים להתקיים במדינה?".

אותם רבנים, חלקם ראשי קהילות מוכרים ואחרים עומדים בראשי כוללים, מסבירים ש"כשצעירים מדברים על ציונות הם מתכוונים לישראליות, לעובדה שהם חלק מהחברה וחייבים להציל את הבית שלהם". לדברי טבילה, "השאלה האידיאולוגית הייתה מכשול בפני חרדים במשך הרבה שנים, ועכשיו השיח הוא 'אנחנו במלחמת קיום וצריכים להתייצב'".

התמיכה בהתגייסות לצבא בימים אלה מגיעה בעיקר מהמנהיגות הרבנית החדשה. "אותם רבנים מבינים כי האידיאולוגיה שדגלה בהיבדלות מהחברה הישראלית הייתה נחוצה בזמן שהקהילה החרדית הייתה קטנה ונלחמה על עצם קיומה. אך כעת, כשהקהילה גדולה ואין חשש לקיומה, ההיבדלות אינה מחויבת המציאות", טוענת תהילה גאדו, חוקרת בתוכנית לחרדים במכון לדמוקרטיה ודוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. "לכן הם קוראים לצעירים שיכולים להתגייס - לעשות זאת. אותם רבנים מנמקים את ההנחיה שלהם בערכים של מוסר ושותפות גורל לצד חובה דתית".

 תהילה גאדו / צילום: עודד אנטמן

הרבנים "המודרניים" מעריכים שבכל מקרה הממסד החרדי, על רבניו, קהילותיו ומוסדותיו, לא יעודד התגייסות. "הם עושים כל מה שהם יכולים כדי למנוע זאת. למרבה הצער, אפילו גורמים מתוך הקהילה החרדית שרוצים לחולל שינוי בסוף מעדיפים לשתף פעולה עם המנהיגות הקיימת. זו הסיבה שהחרדיות המודרנית לא באמת מצליחה להתפתח", אומר הרב כהן.

השינוי, מצומצם ככל שיהיה, מגיע מלמטה, מהשטח, מהצעירים עצמם, וככל שהוא יימשך הוא עשוי להשפיע גם על הממסד. "יכול להיות שהתהליך הזה יקבל את הגיבוי - לא בשמחה, אלא כברירת מחדל - של ההנהגה הפוליטית", מעריך בזהירות ד"ר מלאך. "אם מצד אחד הצבא ישקיע בגיוס חרדים ומצד שני תהיה יותר מוכנות בחלק מהמעגלים של החברה החרדית - יתחולל פה שינוי מגמה בתחום שתקוע במשך שנים".