"ועדת האיתור לא קבעה, אלא קבעה את זה בדעת מיעוט. אנחנו ננהג תמיד לפי מינהל תקין, וכשלא נגמר הליך המינוי - אנחנו לא מדברים על ההמלצות, אבל מה שעושים לנו זה שמפרסמים כל מיני הודעות בעיתונות. אבל כשכותבים בעיתון שאנחנו לא פועלים על־פי המלצת ועדת האיתור - זה לא נכון".
● הכללים של השופטים הפכו להמלצות. 3 מקרים מלמדים עד כמה הם הלכו רחוק
● הנתונים מגלים: המסלול לבית המשפט העליון עובר דרך שתי אוניברסיטאות בלבד
● כדי להבין את הבעיה במערכת, מספיק להיחשף לדיוני הוועדה לבחירת שופטים | דעה
כבוד גדול הוא לי שזכיתי להיות מוזכר על־ידי ממלא־מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט עוזי פוגלמן, בדיון של הוועדה לבחירת שופטים מלפני שלושה שבועות. השופט פוגלמן הכחיש את הטענות בטור בגלובס, לפיהן הוא מסרב להסכים למינוי של השופט אבי לוי (הרצוי על שר המשפטים יריב לוין) לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, למרות שנכלל ברשימת המומלצים על־ידי ועדת האיתור.
השופט פוגלמן הוסיף כי "כיוון שאנחנו עובדים בעולם הישן, ונמשיך לעבוד לפי העולם הישן, אז גם כשמתפרסמות עובדות לא נכונות - אנחנו לא נגיב עד לסיום הליך קבלת ההחלטות". כלומר, למרות שפרסמתי עובדה לא נכונה, הוא בחר שלא להגיב ולהכחיש אותה. עוד הצהיר פוגלמן כי "נפעל לפי המלצת ועדת האיתור, או לפי רובה אם יש דעת מיעוט". ובכן, דא עקא - כבוד השופט פוגלמן לא ממש מדייק.
חברי הוועדה סיכמו, פוגלמן חשב אחרת
נתחיל מהיסודות: במשך קרוב לשישה חודשים אין נשיא לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בניגוד למצב החוקי בבית המשפט העליון, בו מכהן השופט פוגלמן כממלא־מקום הנשיא, החוק לא מאפשר מינוי של ממלא־מקום לנשיא המחוזי בבאר שבע. כך מתנהל לו בית המשפט בדרום - שבין היתר אמור לדון בעניינם של מחבלי חמאס ועוזריהם משאר הארגונים - ללא נשיא וללא סגן נשיא לעניינים פליליים, שגם כהונתו הסתיימה.
הסאגה החלה עוד בתקופת נשיאת העליון בדימוס, אסתר חיות. לפני למעלה מחצי שנה, במהלך פגישת עבודה עם השר לוין, היא ביקשה להקים ועדת איתור לצורך מינוי נשיא של בית המשפט המחוזי במקום השופטת רויטל יפה כ"ץ. לוין הסכים לבקשתה של חיות, למרות שלא היה לו נציג בוועדת האיתור, וכל־כולה הייתה על טהרת הנהלת בתי המשפט. שר המשפטים, שבאותו זמן חלם (ולדעתי דמיין) שיצליח להעביר את הרפורמה המשפטית, העדיף לא לפתוח חזית נוספת במקביל. נשיאת העליון דאז חיות מינתה את שופט העליון יוסף אלרון לעמוד בראשות ועדת האיתור, שכללה גם את מנהל בתי המשפט דאז, מיכה שפיצר, ונשיא בית משפט מחוזי נוסף.
הוועדה המליצה על שלושה מתוך חמישה מועמדים: השופט אבי לוי מבית המשפט המחוזי בחיפה, השופט יעקב שפסר מהמחוזי בלוד והשופטת יעל רז־לוי מהמחוזי בבאר שבע. שני מועמדים נוספים המועדפים על לוין, לא הומלצו על־ידי ועדת האיתור: השופט נאסר אבו טהה והשופט יואל עדן, המכהנים שניהם במחוזי בבאר שבע.
בעקבות המלצת הוועדה, נדרשה האחרונה לדרג את המועמדים. כאן נתגלעה מחלוקת בין חבריה: יו"ר הוועדה אלרון דירג את לוי במקום הראשון בפער מהמועמדים האחרים, בעוד ששני חברי הוועדה האחרים דירגו מעליו את השופט שפסר. לטענתם, מינויו של לוי, המכהן בבית המשפט המחוזי בחיפה, עלול להוביל למתח במחוזי בבאר שבע, מכיוון שמדובר במינוי חיצוני, בעוד ששפסר כיהן בעבר בבית המשפט הדרומי ואף כיהן לאחרונה כממלא־מקום נשיא בית המשפט השלום בבאר שבע. עוד ציינו שני חברי הוועדה כי העברתו של לוי למחוזי בבאר שבע תיצור בעיה מסוימת בשל תיקים פתוחים שיש לו במחוזי בחיפה. כך או כך, לא הייתה מחלוקת בין שלושת חברי ועדת האיתור כי השופטת רז־לוי לא הכי מתאימה לתפקיד. אלרון העדיף את לוי, השניים האחרים העדיפו את שפסר.
ובכן, רוצים לנחש את מי דרשה הנשיאה דאז חיות למנות? את השופטת רז־לוי. החוק קובע כי סמכות המינוי לנשיאי השלום והמחוזי נתונה לשר המשפטים, בהסכמת נשיא בית המשפט העליון. למרות שהוועדה הייתה על טהרת הנהלת בתי המשפט, חיות סירבה להסכים למועמד של לוין והתעקשה על המינוי של רז־לוי. כך יצא שחיות הספיקה לפרוש לגמלאות בטרם מונה נשיא למחוזי, וממשיך דרכה, פוגלמן, דרש גם הוא את המינוי של רז־לוי. לוין הסכים למנות שלושה מועמדים - נאסר אבו טהה, יואל עדן ואבי לוי - אך פוגלמן סירב לשמוע והתעקש על המינוי של רז־לוי.
"ננהג תמיד לפי מינהל תקין". האומנם?
זוכרים את דבריו של פוגלמן שציטטתי בתחילת הטור? בוועדה הוא טען כי השופט אבי לוי לא הומלץ על־ידי ועדת האיתור אלא היה בעמדת מיעוט. ובכן, הראינו כעת שהוא הטעה את חברי הוועדה. בנוגע לרז־לוי, חברי הוועדה סיכמו פה־אחד שלא לדרג אותה במקום הראשון אלא במקום השני. אלרון העדיף את לוי, השניים האחרים העדיפו את שפסר. "נפעל לפי המלצת ועדת האיתור, או לפי רובה אם יש דעת מיעוט"?
הדברים בלתי נתפסים. המחוקק מלכתחילה לא העניק סמכות כלשהי לוועדת איתור. הסמכות נתונה לשר שנדרש רק להסכמת נשיא העליון. במעלה הדרך הוסיפו לכך ועדת איתור שנמצאת בשליטת נשיא העליון. פוגלמן מסרב להסכים למינוי של מועמד שהומלץ על־ידי הוועדה, בטענה מיתממת ומופרכת שזו הייתה דעת מיעוט בלבד. כל זה לא הפריע לו בכלל לדרוש את המינוי של השופטת רז־לוי, שכאמור חברי הוועדה הסכימו שאיננה הכי מתאימה. "אנחנו ננהג תמיד לפי מינהל תקין"?
כשרוצים, ניתן למנות מועמד חיצוני
לסיום, הנה שני פרטים פיקנטיים: לאחרונה מונה נשיא לבית המשפט השלום בבאר שבע. מי מונה? השופט עמית יריב. היכן כיהן יריב קודם לכן? בבית המשפט השלום בתל אביב. יריב הוא שופט ראוי, ואין לי כל טענה כלפיו, אבל כשרוצים, מתברר שאין שום בעיה למנות נשיא לבאר שבע ממחוז חיצוני.
בנוסף, חבר ועדת האיתור, השופט מיכה שפיצר, מונה באוגוסט 2000 לשופט בבית הדין האזורי בחיפה. חמש שנים לאחר מכן הוא מונה לנשיא בית הדין האזורי בבאר שבע. מתברר כשזה נגע אליו אישית, אין בעיה לעבור מערכאה בחיפה לנשיאות ערכאה בבאר שבע.
מהרשות השופטת נמסר בתגובה: "טור הדעה מתאר באופן שגוי חלק מן העובדות. בהינתן שטרם הושלם הליך המינוי, לא ניתן להתייחס לגופן של הטעויות בשלב הנוכחי".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.