מלחמת גרילה מתנהלת נגד ישראל במועצות הערים באמריקה, וצוברת תנופה

טום מאלוני הוא ראש העיר ה-216 בגודלה בארה"ב. שמה פארגו (Fargo), מתגוררים בה 125 אלף בני אדם, והיא רבת-האוכלוסים ביותר בדקוטה הצפונית, מן המדינות דלילות האוכלוסים ביותר של ארה"ב.

ב-6 בפברואר סרו אל משרדו של מאהוני פעילים מקומיים, והפצירו בו לקרוא להפסקת אש בעזה. מאהוני השיב את פניהם ריקם. הוא הסביר לתחנת רדיו מקומית: "ניסינו להסביר כי זה עניין לממשלה הפדרלית. נתתי להם את מספרי הטלפון של הסנאטורים ושל צירי הקונגרס שלנו… אמרתי להם ששום טובה לא תצמח, כי אני לא אדבר על זה. לכל מטבע יש שני צדדים".

הוא הוסיף: "אף אני אשמח אם יושכן שלום. אבל אין זה עניינה של העיר פארגו. על זה יחליטו מנהיגינו הלאומיים". מיותר להגיד שהפעילים חרקו שיניים.

כמעט ארבעה שבועות אחר כך פרסם מאהוני קריאה פומבית להפסקת אש מיידית בעזה. הוא עשה כן בהודעה משותפת עם שלי קרלסון, ראש העיר השכנה מורהד (Moorhead), השוכנת במידנת מינסוטה, מעבר לנהר האדום (זה שמו) הזורם ביניהן.

עשרה ימים לאחר ההודעה המשותפת, קרלסון הניחה להחלטה בזכות הפסקת אש בעזה להידון במועצת העיר שלה. 45 דקות הוקצבו להערות התושבים, ו-30 דקות הוקצבו לוויכוח.

מורהד היא עיר קטנה, בקושי 45 אלף איש, ובמועצת העיר יש רק חמישה חברים. הם דיברו בקיצור, אולי גם מפני שלא היה להם הרבה מה להגיד. ברוב של שלושה נגד שניים, מועצת העיר לא רק סמכה את ידיה על הקריאה, אלא גם דרשה את הפסקת הסיוע הצבאי לישראל.

קרלסון הסבירה שזו אינה החלטה של מועצת העיר בתור שכזאת, אלא של חברי המועצה כיחידים. אבל איש לא התייחס ברצינות אל ההסבר הזה. העיתון המקומי, המשרת את שתי הערים השכנות, הכריז בכותרתו הראשית "החלטת הפסקת האש התקבלה". נראה שלא היה צורך להסביר איזו הפסקת אש. הנושא הזה נידון בתקשורת המקומית פעם אחר פעם במשך שבועות ארוכים, כפי שמלמד דפדוף באתרי הרשת של תחנות רדיו מקומיות.

ארגז הכלים של "הנשים בוורוד"

מדוע שתי ערים קטנות ורחוקות, באזורים שאינם ידועים בעודף התעניינות בעולם החיצון, נכנסות רשמית בעובי הקורה של סכסוך, המתרחש במרחק של אוקיינוס וחצי מהן? התשובה היא שמורהד ופארגו הן רק קצה הקרחון.

מערכה לטובת "הפסקת אש עכשיו" מתנהלת בערים גדולות וקטנות, לפעמים קטנטנות. ארגונים רדיקליים קיקיוניים הם המנהלים אותה, במידה גוברת של הצלחה, ולפחות במידה המגביהה מאוד את הפרופיל שלהם. את ההצלחה בעיר מורהד זוקף לזכותו ארגון של נשים רדיקליות, הנקרא Pinkcode, שחברותיו הפגינו זה לא כבר בחזית הבית הלבן בתלבושות ורודות.

 עיתון במורהד, מינסוטה, מודיע על החלטת מועצת העיר להפסיק אש בעזה

באתר הרשת של "פינקוד" אפשר למצוא "ארגז כלים" (toolkit), המסביר לרדיקליות מתחילות איך לכבוש את מועצות עריהן. למשל, "מצאו-נא את חבר המועצה הגזעי (coolest) ביותר", או ״בקשו-נא פגישה עם חבר המועצה הגזעי ביותר". אם לא עלה יפה הניסיון למצוא שושבין גזעי מחברי המועצה כדי שיגיש הצעת החלטה, "זו השעה להסלים! עיינו נא להלן במדריך ההסלמה שלנו!" (המלים האחרונות ניתנות בגופן שחור). "פינקוד" מציע למסלימות להתקשר עם שלוש ממקצועניותיו, ונותן את כתובות הדוא"ל שלהן באותיות ורודות.

המספר הלא-מוסמך של ערים שהביעו תמיכה בהפסקת אש עומד על סביבות 80. לא כל ההחלטות דומות. חלקן קיצוניות, וקוראות להענשת ישראל; חלקן מדברות על הפסקת אש זמנית ועל שחרור החטופים. יש ערים שדחו את ההצעה, כמו דנוור, העיר הגדולה ביותר במדינת קולורדו, אף כי ערים קטנות ממנה הצביעו בעד.

מועצת העיר מושבתת

העיר קליבלנד, במדינת אוהיו, נעשתה יעד מרכזי של המסלימים. מועצת העיר מתקשה לתפקד לרגל ריבוי ההפגנות והנאומים של פעילים, המציפים את מליאת המועצה ודורשים את זכות הדיבור.

נשיא מועצת העיר, שהוא שחור, אומר כי הוא מתקשה להניח על שולחן המועצה עניינים דחופים, הנוגעים לשלומה של העיר ולאינטרסים החומריים שלה. כאשר יו"ר הפדרציה היהודית המקומית קם לדבר נגד ההצעה, עשרות פעילים אנטי-ישראלים יצאו במחאה, וקראו סיסמאות עוינות סמוך לדלתות הפתוחות של האולם.

בסן פרנסיסקו, מועצת העיר, בהנהגת חבר יהודי, הצביעה לטובת ההחלטה. אבל ראש העיר השחורה סירבה לחתום עליה, מפני שהיא מפלגת את העיר שלא לצורך.

הישגה הגדול ביותר של תנועת הפסקת האש היה בשיקאגו, העיר השלישית בגודלה בארה"ב, שהצביעה בחודש שעבר לטובת ההצעה, אם גם ברוב הזעיר ביותר, 24 נגד 23. קולו של ראש העיר השחור הוא שהכריע. המושל היהודי של מדינת אילינוי, ששיקאגו היא הגדולה בעריה, גינה את ההחלטה.

 ההישג הגדול ביותר של האנטי־ישראלים: החלטת מועצת העיר של שיקאגו ב־31 בינואר

בשביל מה כל זה טוב? סוף סוף, הצדק היה עם ראש העיר של פארגו, כאשר סירב תחילה להביע דעה. רשויות מקומיות אינן משתתפות בעיצוב מדיניות החוץ. אבל התשובה פשוטה למדי: כך נולדת, מתהווה ומתפשטת תנועה עממית. היא אינה יכולה להיוולד בוושינגטון הרחוקה. הלחץ על חברי/חברות קונגרס צריך לבוא מן הרבדים הנמוכים ביותר במחוזות הבחירה שלהם ובמדינותיהן.

מעיר לעיר, מקמפוס לקמפוס

זה בדיוק נמרץ מה שקרה לפני כמעט 50 שנה, כאשר התעוררה התנועה להחרמת דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. היא התפתחה מעיר לעיר, מקמפוס לקמפוס, עד שכבשה את אמריקה. מה שהתחיל במועצות עירוניות קטנות הגיע בסופו של דבר עד הקונגרס ועד הבית הלבן.

תנועה להחרמת דרום אפריקה התחילה בקריאות ביניים והסתיימה באמברגו רשמי, שקירב את קץ משטר המיעוט הלבן. כבר כתבנו כאן על השימוש הברור של מתנגדי ישראל במודל של המאבק נגד דרום אפריקה. צריך להגיד שבניגוד לישראל, בסיס התמיכה של דרום אפריקה היה מלכתחילה צר מאוד.

הקריאה להפסקת האש עושה נפשות מפני שהיא שווה לכל נפש. בהיעדר רקע וקונטקסט, מי יכולים להתנגד להפסקת אש ולהצלת חיים? בערך שישית מצירי בית הנבחרים בוושינגטון תומכים ב"הפסקת אש מייד" ולצידם גם קומץ של סנאטורים. כולם שייכים למפלגה הדמוקרטית. הרוב הגדול של התומכים נמצאים בשמאל הרדיקלי של מפלגתם, ואינם זקוקים ללחץ מלמטה. אבל סימני הלחץ ניכרים אצל אחרים, הנמנעים לפי שעה מלהצטרף ליוזמה.

מועצות הערים הן פורום מצוין לחדור אל התודעה. עצם ההתיימרות לעצב מדיניות חוץ באמצעות מועצת עיר קטנה היא אקט של העצמה. אנשים ששום חבר קונגרס רב-כוח אינו מבקש את עצתם מגישים אותה דרך העמודים הראשונים של עיתונים קטנים, ודרך תחנות רדיו מקומיות. והם מתכוונים לכל כך הרבה יותר מאשר "עזה". הם אומנם רוצים "אינתיפאדה עולמית", ברוח אחת מסיסמותיהם. עזה אינה מעניקה להם רק במה. היא מעניקה להם קרש קפיצה.