בסלון של גיל שויד ועפרה שטראוס: הכירו את אמן הבית של האלפיון

יש ימים בחייו של האמן ערן שקין שנראים כך: "מתקשר אליי אספן שהפך לחבר, אוליגרך בעל חברת שינוע נפט שגר באירופה ותורם הרבה לישראל. הוא אומר לי, איפה אתה? אני אומר, בדרך לברלין. אז הוא אומר לי, לא, אתה בא אליי לסירה. והסירה הזאת היא אונייה של ארבע קומות ו־20 אנשי צוות, כן? אני אומר לו, אבל אני חייב להיות בברלין מחר. הוא אומר, אל תדאג, אני מסדר הכול. ואז הוא מארגן לי טיסה לאתונה, משם לוקח אותי לאלבניה. או אולי לסלובניה? (הוא מנסה להיזכר - ג"ו). בתוך כמה שעות הייתי על הסירה עם כוס שמפניה, מנסה להסביר למנהל המוזיאון בברלין למה אני מתעכב, כי זה בנאדם שאני לא יכול להגיד לו לא".

● ראיון | היא נמלטה מנישואיה לטרוריסט בכיר ומזהירה את המערב מהאסלאם
● איך הפכו האנשים הכי משעממים בעולם ללהיטים ויראליים  
● כך התרסק חלום הדיור בר־ההשגה במתחם היוקרה בתל אביב 

קצת מלחיץ.
"לא, הוא חמוד. הוא חבר".

זה אינו ה'חבר' היחיד של שקין שמצליח להתקיל אותו מעכשיו לעכשיו. היצירות שלו, שעיקרן ציור ופיסול, נמכרו לאורך השנים לשועי עולם, בהם המשפחות עופר, ורטהיימר ושטראוס, וגם לעשירי הייטק כמו גיל שויד, טדי שגיא, ניר צוק וזיו אבירם. הסטודיו שלו אמנם נמצא באזור המוסכים ביפו, אבל חייו מאתגרים את דימוי האמן הרעב. בילדותו היה מעתיק יצירות מספרי האמנות של הוריו כי לא היה לו כסף לפוסטרים כמו אלה שתלו הילדים האחרים, אבל בגיל 8 כבר עלה בדעתו לעשות מההעתקים הללו תערוכה לילדי השכונה. והדרך להתפרנס מאמנות הייתה קצרה.

הוא ידוע בעבודותיו שעוסקות בגיבורי תרבות ובדוגמניות־על, אך האמנות שלו מגוונת מאוד והוא נוגע גם בפוליטיקה וגם בדימויים מופשטים יותר. החודש נפתחה תערוכת יחיד חדשה שלו, "התכנסות", בגלריה חזי כהן בתל אביב. בשיחה עם גלובס הוא מספר איך בונים קריירה בתחום וממה צריך להיזהר, במה דומה האמנות לשוק ההון וחולק גם כמה סיפורים על החם לשעבר, מנשה קדישמן.

 יצירה מתוך התערוכה החדשה ''התכנסות''. ''שארית אינטימיות בעולם דיגיטלי'' / צילום: רן ארדה

עם דוגמניות מאחורי הקלעים

אביו ואמו של שקין, ששניהם שרדו את מלחמת העולם השנייה באירופה והעפילו לישראל, היו מעורים מאוד בבוהמה התל־אביבית. "אבא שלי סופר, עיתונאי ותסריטאי, הוא היה מהחבר'ה של כסית (בית קפה מיתולוגי - ג"ו). הוא למשל נתן לחיים טופול כסף למימון הסרט הראשון שלו, שלא יצא, וכשטופול היה פוגש אותי אחר כך הוא תמיד היה אומר לי 'אני חייב לאבא שלך כסף'. אמא שלי מעצבת ומאיירת. בהתחלה היא הייתה מעצבת לגדעון אוברזון וגוטקס, אבל מי שגמר אותה היו היפנים, הם היו מגיעים לתערוכות בחו"ל ומצלמים עם המצלמות הקטנות שלהם וגונבים לה את הדוגמאות".

אביו ביים בין היתר תצוגות אופנה. "הייתה אז סירת התענוגות תיאודור הרצל, שהייתה עושה שיט בחופי הארץ ותצוגות על הסירה, ולפעמים הוא היה מעלה אותי לדגמן, ילד חמוד עם תלתלים, לבוש כמו דייג קטן. מאחורי הקלעים הייתי עם הדוגמניות שהיו מתפשטות ומתלבשות וצועקות זו על זו. זה מאוד השפיע עליי בהתפתחות המינית, ועד היום אני מתעניין באימג' הזה של דוגמנית־העל".

אביו גם צילם כחייל במלחמת יום הכיפורים, ושקין מעיד שזה השפיע עליו רבות. "הוא ראה דברים ששינו אותו. מאותו הרגע עדיף היה שלא נדבר על פוליטיקה. בכל פעם שהלכתי להפגין, הוא היה עוקץ אותי". שקין עצמו מעדיף, במקום להפגין, לבטא זאת ביצירה. "ההפגנות רועשות לי מדי ומלאות סממנים פאשיסטיים. לא ממש צריכים אותי עם הדגל שם. אני יכול להגיד את הדברים בצורה אחרת". כך, בעבודה שלו בשנות התשעים ניסה לדמות את החוויה של מעבר במחסום בין הרשות הפלסטינית לישראל, ובסדרת עבודות מ־2016 'מוסלמי, נוצרי ויהודי' (גם שם הסדרה - ג"ו) יוצאים לחפש את המשותף להם, "כמו בהתחלה של בדיחה".

"לבנות את הקריירה בהדרגה"

הוא התחיל את הקריירה כאמן צעיר בגלריה גבעון בתל אביב. אחר כך נסע לניו יורק, שם קיבל את מלגת "ענייני אמנות" והיה עוזרו של אמן תנועת קוברה, קארל אפל. לאחר עוד כמעט עשור בלונדון חזר לארץ. מאז הציג במספר רב של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, פיסל פסלים סביבתיים, ויצירותיו מוצגות גם במוזיאונים מובילים בעולם, כמו British Museum בלונדון ו־Drawing Center בניו יורק.

 ''You & Me'', פסל של שקין בוורשה / צילום: Shutterstock

הוא אמנם נותן קרדיט רב לגלריה שהזניקה את הקריירה שלו, אך כשהוא מייעץ לאמנים אחרים מודה שקין שלא תמיד הכול ורוד ביחסי אמנים־גלריות. "למנהלי הגלריות יש נטייה להקטין את האמן, כביכול כדי שלא יעלה לו השתן לראש, שלא ידע שהוא מוצלח ושהצלחנו איתו. הם מושיבים אותו רחוק מהעיר, באיזה קיבוץ, ואומרים - אנחנו ננהל הכול. וכל הזמן מנסים להחתים אותו על בלעדיות, כי הפחד שלהם הוא שיעקפו אותם. לפעמים לאספנים יש תחושה שאם הם הגיעו ישר לאמן, אז זה יותר זול, למרות שאמן הגון יקפיד על מחיר אחיד.

"כשהגעתי לעבוד עם גלריות בחו"ל, פגשתי פתאום גישה אחרת. פתאום אמרו לי: הציעו לך תערוכה בפריז? זה מעולה גם בשבילנו. וגלריסט אחד במינכן אפילו אמר לי: כדאי לך להחליף גלריה בכל שלוש שנים, כי לכל גלריה יש את מיליה הלקוחות שלה, ומי שרצה כבר קנה.

"יש לי חבר, אמן לא ישראלי, שחשב שהגיע לטופ של העולם כשגלריית גגוסיאן, מהמשפיעות בעולם, לקחה אותו באופן בלעדי, אבל היא העלתה את המחירים בעשרות אחוזים, והוא חייב לשמור על המחיר הזה, אז הוא כבר לא מכר הרבה ישירות, וברגע שבגלריה מכרו לכל מי שהם מכירים, הוא נתקע. מה, הוא יעזוב אותם עכשיו וילך לגלריה זולה יותר ויוקרתית פחות? חשוב לבנות את הקריירה בהדרגה, לא לקפוץ גבוה מדי".

כי עבודת אמנות היא קצת כמו מניה. אם מנפיקים אותה במחיר מוגזם, עלולים לאכזב את השוק. ומה יכול להקפיץ את המחיר? "חדשה טובה שמרמזת על עליית ערך בעתיד, כמו תערוכה מוזיאלית, או הערכה חיצונית כלשהי", מסביר שקין. אבל הנזק יכול להגיע לא רק מתמחור מופרז: "למשל מכירות פומביות - בית המכירה לפעמים מוריד מאוד את מחיר הכניסה, כי הוא חושב שכך הוא מושך קונים, ובסוף במכירה עניין המחיר יסתדר. אבל מי ערב לזה? ואז אם המכרז לא הצליח, אז אמן שנניח עד עכשיו מכר ב־2,000, פתאום מוכר ב־1,000. זה משפיע לרעה".

 ''Girl from Buda", בודפשט. ''בחו''ל הגישה אחרת'' / צילום: Shutterstock

את המחירים שבהם נמכרו יצירותיו של שקין במכירות פומביות ניתן לראות באתר גלריה תירוש, והם נעים מ־800-700 דולר ועד 23 אלף דולר. עם זאת, זה לא נותן אינדיקציה למחירים של שקין, שהם גבוהים בהרבה (ממוצע של כ־15 אלף דולר, כאשר מחירי פסלים נעים בין 25 אלף דולר ל־100 אלף דולר ומחירי ציורים נעים בין 8,000 ל־25 אלף דולר).

בעוד הקבלה לשוק ההון שקין מספר כי היה עד אפילו ל'הרצה' של יצירות אמנות. "שמעתי גלריסטים בארוחת ערב מדברים על כוונתם להעלות את המחיר של יצירותיו של אמן מסוים במכירות פומביות באמצעות קנייה זה מזה בעסקאות סיבוביות. בבורסה יש רגולציה סביב הדברים האלה. באמנות לא כל כך".

אמנות, טכנולוגיה והחיפוש

שקין מאמין בטכנולוגיה, אבל גם מודאג ממה שהיא עושה לעולם ולאמנות. "אם יש לנו מוח רפטיליאני ומוח מודרני, עוד מעט נצטרך לפתח עוד סוג של מוח כדי להתמודד עם ה־AI, אבל הרגשות שלנו נשארו במוח הרפטיליאני. אז אנחנו מחפשים את הביטחון באיזה גורו או מסורת. פעם בטחנו בקדמה, איבדנו את הביטחון בקדמה. למשל הסטודנטים המפגינים בקמפוסים בארה"ב אומרים - אנחנו כבר לא מאמינים לכלום. זה מאוד מסוכן, הכלום הזה".

מה הבינה המלאכותית עושה לאמנות?
"בינה מלאכותית נותנת תוצאה, אבל האמנות קשורה גם בדרך, בחיפוש. אפילו בציורים של אנדי וורהול הוא עשה ניסיון להעלים את יד האמן, ולכן בחר בהדפסות, ניתן לראות את החיפוש".

לכן יש אמנים שחוזרים שוב ושוב לתמות דומות? בגלל החיפוש? למשל קדישמן והכבשים.
"טוב, לא מפתיע שאת שואלת אותי על קדישמן".

זה ככל הנראה גם המקום לספר ששקין היה נשוי למאיה קדישמן, בתו של האמן המיתולוגי, 20 שנה, ולהם שלושה ילדים.

"אני דווקא אוהב את הפסלים הגיאומטריים שלו, מתקופות מוקדמות יותר. אבל אני חושב שבשלב כלשהו הוא החליט להיות אמן לאומי, שיצירתו נגישה לכל ישראלי. הוא קצת ויתר על היד שלו, ועבד עם אסיסטנטים, שזה משהו שתמיד היה קיים, אפילו מהרנסנס. גם מבחינה כלכלית הוא היה מוכר כמויות של ציורים במחיר נמוך, ומי שקנו ממנו לא היו חובבי אמנות, אלא סוחרים שמכרו במחיר קצת יותר גבוה וגזרו קופון. לכן המחירים היום לא תואמים את איכות האמנות שלו. זה מקרין אחורה גם על האמנות שהוא עשה במו ידיו, שהיא מרהיבה. אבל כנראה שזה כבר לא היה אכפת לו.

"יש אמנים כמו ג'ורג' מורנדי שחזר לאותן צנצנות במשך 20 שנה. הוא באמת עשה עבודת חקר ושאף לשלמות, אבל החזרה לאותן תמות לא מגיעה תמיד רק מהאמן. גם הקהל מתחיל לשים על אמנים תווית. הם רוצים לדעת מה לצפות ממנו, גם כדי להיות בטוחים לגבי ההשקעה שלהם".

שקין רואה את עצמו דווקא כאמן שמתנגד לקטלוג ולחזרתיות. "כל פרויקט שאני עושה הוא חדש בכל מובן. בהתחלה תהיתי אם זו בעיה, אם עוד לא מצאתי את הקו שלי, הייתי אפילו מסתיר חלק ממה שעשיתי כדי לא לצאת מהקו, עד שפעם שמעתי את המונח 'אמן פרויקטים', והבנתי: כן! אני איש פרויקטים! ופתאום אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אפילו אימצתי לזמן מסוים את הרעיון לעבוד בכמה סטודיות לכמה סוגים של עבודות, כי אז בכל אחד מהם יש אנרגיה חדשה ולא סובלים מקיבעון או תקיעות.

"אני חושב שההצלחה הכלכלית שלי נובעת בין היתר מהעובדה שאני עושה את השינויים האלה. אם מישהו כבר קנה את הפסל הזה הוא לא יקנה עד אחד כזה".

יצא לך שם של אמן אהוד על בכירי המשק. איך אתה מגיע אל האנשים האלה?
"הם רואים את העבודות בגלריות, ועכשיו גם קצת באינסטגרם".

איך האינסטגרם משתלב בתעשייה הזאת?
"קם דור של אמנים שמוכרים בעיקר דרך הרשת. כרגע אלה שני מסלולים יחסית נפרדים. הגלריות פחות אוהבות לעבוד עם אמנות שמוכרים הרבה באינסטגרם. אני מאמין שהדרך הנכונה להתוודע ליצירה שלי היא בגלריה, פיזית. אם יש מכירות שנוצרות דרך הרשתות, הן בדרך כלל מול אספנים שכבר רכשו בעבר בגלריה. אחרים שמגיעים מהאינסטגרם, לפעמים שומעים את המחיר ונעלמים".

רעיון ה־NFT, הוכחת בעלות על יצירה, כולל דיגיטלית, ניסה לנתק את המסחר באמנות מהיצירה הפיזית - אולי תגובה לפחד שאפשר לשכפל יצירות בקלות. מה חשבת על זה?
"ניסו ליצור שוק כלכלי יש מאין ללא כל קשר לאמנות עצמה. רוב האמנים הטובים לא השתתפו בזה, ולרבות מן היצירות שנמכרו כ־NFT לא היה שום ערך אמנותי. בסוף זה פשוט קרס, איבד ערך, כי אמנות בכל זאת צריכה להיות קודם כול אמנות. המון אנשים הפסידו כסף ועכשיו לא ירצו להשקיע באמנות בכלל".

"טריגרים רגשיים על בד"

התערוכה הנוכחית של שקין מציגה דימויים של אנשים, פניהם מטושטשות, בסיטואציה חברתית. הם לא ממש מביטים בפנים אלה של אלה, אך יש ביניהם לפעמים מגע ולפעמים ריחוק.

"אני מחפש את שארית האינטימיות בעולם דיגיטלי", כותב שקין על היצירות בחוברת המלווה את התערוכה. "הכי מעניין אותי מה שאי אפשר לראות או לתאר, האנרגיה שנוצרת בין הדמויות. המסך השטיח לנו את המציאות והקהה את המבט, ואנחנו מחפשים את עצמנו, ואחד את השני, בתוכו ודרכו (אנחנו מחזיקים את העולם בכף ידינו ונותרים רחוקים). אך הרצון והחיפוש הבסיסי אחר קרבה נשאר, על אף השטחה, צמצום ושכפול".

שקין מספר כי הציורים מושפעים משיטוטיו ברשתות החברתיות, אם כי שום סיטואציה לא נלקחה אחד לאחד מתמונה קיימת. "כמו כולנו, אני רואה כל הזמן המון אימג'ים. לפעמים אני רושם לעצמי קומפוזיציה או מבט או תחושה, קו פה וקו שם. אלה לא אנשים אמיתיים. אלה טריגרים רגשיים על בד".

הציור משלב צבעי שמן במכחול ורולר, שבו למד שקין להשתמש כשהתפרנס בניו יורק מצביעה דקורטיבית. "הרולר מאפשר מהירות וציורי ענק שאולי לא הייתה לי סבלנות ליצור אם הייתי מסתפק במכחול עדין. אין לי סבלנות לצייר ציור בשנה, אני כבר חושב על הדבר הבא. הרולר גם נותן שטחיות שמתחברת לרעיון של הרשתות החברתיות וגם טקסטורה של נקודות קטנות, כמו פיקסלים".

יש לציורים הללו קשר למלחמה?
"חלק מהם צוירו לפני 7 באוקטובר וחלק אחרי. בתחילת המלחמה הייתי תקוע באירופה וציירתי במועדון לילה של חבר, הייתי שם לי מוזיקה ומצייר, וכל הזמן בטלפון כדי לבדוק אם הבנות בממ"ד".

הם נראים כאילו הם מנסים לנחם אלה את אלה, אולי אפילו כמו לוויה.
"אין ספק שהתקופה הזאת טוענת את הדימויים האלה בפירושים שונים, לאו דווקא אלה שהתכוונתי אליהם, אבל זה חלק מהעניין".

שקין מציג בתערוכות בכל העולם, ספריו יצאו בהוצאות בינלאומיות והוא עצמו מרבה להסתובב בין מדינות. גלי ההדף של המלחמה מורגשים גם בעולם האמנות, הוא מספר. "זה להפוך מסטארט־אפ ניישן למוקצה. היה אמור לצאת לי ספר בהוצאת הירמר הגרמנית לספרי אמנות, וזה נדחה. הייתי אמור להעלות תערוכה בטורונטו במוזיאון לאמנות מוסלמית, אבל זה לא הולך לקרות.

"ומצד שני באמצע כל הבלגן קיבלתי אימייל מפורטו, שבה ביקשו להדפיס את הדימויים מהתערוכה הזאת ולעשות סביבם סימפוזיון. וגם בקהילה המוסלמית במינכן ביקשו שאעשה אצלם סדנת עבודה עם נוער. אז דברים נסגרים מצד אחד ואחרים נפתחים מכיוון לא צפוי.

"לפני המלחמה הייתי על סף פתיחת סטודיו בברלין, אבל החלטתי שיותר חשוב להיות עכשיו בארץ, ומה שקורה עכשיו כאן מדהים. היו כמה חודשי הלם ועכשיו יש איזו פריחה אמנותית בתוך הייאוש".

גילוי מלא: בת זוגו של ערן שקין עובדת בגלובס.