הצוואה ההדדית שונתה אחרי מות האישה. מה קבע ביהמ"ש?

בית המשפט העליון דן בבקשת רשות ערעור שהגישה עמותת אגודת ישראל על החלטת בית המשפט המחוזי לחייב אותה לפנות לבוררות, על בסיס הסכם הכולל תניית בוררות. זאת לאחר שהעמותה הסתכסכה על תשלום דמי שכירות ודרישה לפינוי עם עמותת "קריית הילד", שממנה שכרה נכס בירושלים.

בית משפט השלום קבע כי מאחר שהנכס הושכר לפי הסכם השכירות הכולל סעיף בוררות, יש להורות על עיכוב הליכים וניהול ההליך בפני הבורר שנקבע. קריית הילד הגישה ערעור לבית משפט המחוזי. השופט הציע להחזיר את השאלה לדיון לבית משפט השלום, בעיקר בשל היעדר הנמקה בשלום, ואיפשר לעמותה להגיב להצעה על פני 30 שורות לכל היותר.

קריית הילד התנגדה להצעה וביקשה לאפשר לה היקף דומה להיקף טיעוני אגודת ישראל. בית המשפט נתן פסק דין והורה להחזיר את הדיון לשלום. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

במסגרת הערעור טענה אגודת ישראל כי הערעור צריך להתקיים בהרכב של שלושה, כיוון שההחלטה שהתיק יועבר לבוררת היא פסק דין. בנוסף נטען כי לא ניתנה לאגודת ישראל אפשרות להתגונן בטיעונים בערעור בבית המשפט המחוזי, לאחר שבית המשפט קצב 30 שורות לתגובה.

בשבוע שעבר קיבלו השופטים דוד מינץ, אלכס שטיין וגילה כנפי־שטיינמץ את הערעור. נקבע כי "אין בעובדה שניתנה למבקשת אפשרות להגיש תגובה להצעת בית המשפט, שאורכה נתחם ל-30 שורות בלבד, כדי להלום את הדרישה הקבועה בתקנות למתן אפשרות לבעל הדין שכנגד להשיב". לכן, נקבע, בית המשפט המחוזי לא יכול היה לקבל את הערעור. הערעור התקבל והוחזר למחוזי על־מנת לאפשר לאגודת ישראל למסור תגובה.

עו"ד רוני זלושינסקי ממשרד נ. בן חיים ושות' ייצג את אגודת ישראל. עו"ד חני פרי ייצגה את קריית הילד.

משמעות הפסיקה: כאשר אפשרות התגובה שניתנת לאחד הצדדים מוגבלת באורכה בצורה משמעותית, הדבר שקול לחוסר מתן אפשרות להגיב. 

מספר תיק: 54365-10-24

בני זוג ערכו בשנת 1996 צוואות הדדיות, שבהן נקבע כי עם פטירת אחד מהם, בן הזוג השני יירש את כל הרכוש, ולאחר פטירתו יחולק הרכוש בין ארבעת ילדיהם בחלקים שווים.

בשנת 2017 הלכה האישה לעולמה. חודשיים לאחר מותה ערך בעלה צוואה חדשה, שבה הוריש את רוב רכושו לשתיים מהבנות - ד' ו-ר', למעט סכום של 700 אלף שקל לבן י' ו-600 אלף שקל לבת א'.

מספר חודשים לאחר מכן האב הלך לעולמו.

בית המשפט לענייני משפחה אישר את הצוואה של האב, תוך שקבע כי הצוואות ההדדיות אפשרו לכל צד לשנות את צוואתו. ערעור לבית המשפט המחוזי נדחה.

הבת א' הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. היא ביקשה לקיים את הצוואה של האם במקביל לצוואת האב המאוחרת, כך שנוסף על 600 אלף שקל שהוריש לה אביה, היא תקבל רבע מהנכסים מעיזבון אימה.

השופטים דוד מינץ וחאלד כבוב קבעו בדעת רוב כי יש לקיים את הצוואה המאוחרת בתיקונים מסוימים. זאת מאחר שהמנוח לא יכול היה לכלול בצוואתו הוראות בנוגע לרכוש שיירש מהמנוחה בניגוד לאמור בצוואתה. בדעת המיעוט של השופט אלכס שטיין נקבע כי יש לבטל את הצוואה המאוחרת ולחלק את העיזבון לילדים באופן שווה.

השופטים קבעו כי הצוואה המאוחרת של האב תקפה רק לגבי רכושו האישי של האב, בעוד שהרכוש שהגיע אליו מהאם יחולק שווה בשווה בין ארבעת הילדים בהתאם לצוואתה. הסכומים הספציפיים שקבע לשניים מילדיו בוטלו, לאחר שנקבע כי הם נבעו מטעות.

השופט מינץ קבע כי "עצם העובדה שכל אחד מבני הזוג שמר על זכותו לשנות את צוואתו שלו, אינה מלמדת ולו באופן משתמע על אומד דעתם להקנות זה לזה אפשרות לשנות גם את צוואתו של האחר לאחר מותו ביחס לזכותו של הזוכה השני בהוראת יורש אחרי יורש".

את הבת שערערה ייצג עו"ד איתן שלו סולקין, שמסר: "בית המשפט העליון, המתערב לעתים נדירות בפסקי ערכאות נמוכות, אימץ את עמדתנו וקבע כי במקרה של צוואות הדדיות שנעשו לפני התיקון לחוק, בן הזוג הנותר אינו יכול לשנות את הוראות הצוואה ההדדית בצוואה מאוחרת, אלא רק ביחס לחלקו בעיזבון. גם דעת המיעוט של השופט שטיין, שקרא לביטול הצוואה המאוחרת, מדגישה את חשיבות כיבוד ההוראות המקוריות".

את יתר הילדים ייצגו עורכות הדין עדי אלאלוף, מיכל אופיר ועינת אברהם־הכהן.

משמעות הפסיקה: בן זוג יכול לשנות צוואה הדדית לאחר פטירת בן הזוג השני רק לגבי חלקו, ולא לגבי החלק הנוסף שקבע את ההורשה לאחר פטירת שני בני הזוג. 

מספר תיק: 1857-24

חברת "אם. אס. איי. טריגו המנופים הרצליה" הייתה הבעלים של מגרש בהרצליה, שרצתה להקים עליו בניין משרדים, ולשם כך התקשרה עם חברת "פיברוטקס טכנולוגיות" וחברות נוספות כקבוצת רכישה.

פיברוטקס רכשה יחידה ב-3.5 מיליון שקל. החברות סיכמו להקים בניין מסחרי בן 9 קומות. הוסכם כי ככל שלא תאושר בנייה בתוך 30 חודשים, יוקם מבנה בן 5 קומות בלבד, כפי שהתאפשר לפי התוכנית שהיתה אז בתוקף.

המועד חלף, והתוכנית לא אושרה. רוב בעלי הזכויות, ללא פיברוטקס, החליטו לקדם תוכנית חדשה, למבנה של 15 קומות, לאחר שנודע כי עיריית הרצליה מתכננת תוכנית מתאר חדשה שתאפשר מסחר לצד מגורים.

פיברוטקס טענה כי ההסכם עימה הופר והודיעה על ביטולו. היא תבעה את טריגו ו-14 חברות נוספות על סכום של כ-8 מיליון שקל.

בשבוע שעבר השופט ארז יקואל מבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל באופן חלקי את התביעה. נקבע כי שינוי אופי הפרויקט המתוכנן ללא הסכמת פיברוטקס היווה הפרה של הסכמי הצדדים. המועד לאישור התוכנית חלף ולא הותיר פתח לסטייה ממנו. לכן, החברה זכאית לביטול ההסכם ולהשבה ופיצוי על הנזק. לצד זאת נדחתה תביעתה להחזר הוצאות שכירות ולתשלום נזק לא ממוני.

במקביל, השופט דחה את טענת פיברוטקס כי מדובר בעסקת מכר לפי חוק מכר דירות. נקבע כי מדבר בהתאגדות המכונה "קבוצת רכישה" שחלים עליה דיני החוזים הכלליים. "עלות העסקה הכוללת לא הייתה ידועה, כפי שצוין בבירור בהסכם השיתוף, ואף לא נמסרו לפיברוטקס ערבויות ביצוע, כפי שמחויב לעשות מוכר דירה, בהתאם לחוק המכר".

טריגו חויבה לשלם 4 מיליון ושכר־טרחה והוצאות של 180 אלף שקל.

את פיברוטקס ייצג עו"ד אלי בורשטיין ממיתר. את טריגו ייצג עו"ד פז רימר, שמסר: "ההשבה כוללת את ערכי הרכישה הנומינלית בלבד. התביעה הוגשה על 8 מיליון שקל, ותוצאתה 4 מיליון שקל כנגד השבת הנכס. שכר התובעים יצא בהפסדם".

משמעות הפסיקה: ישנם כמה פרמטרים שלפיהם נקבע האם מארגן קבוצת רכישה הוא בגדר רוכש ומוכר במסגרת חוק מכר דירות. 

מספר תיק: 51952-03-21