שישה ספרים שיצאו השנה וכדאי מאוד לקרוא

שלל ספרים מרתקים קראתי השנה שמן הראוי לקרוא. מגמה בולטת הייתה הדומיננטה של ספרי איכות דווקא בהוצאות קטנות. שם קורים הדברים המעניינים, שמות לא מספיק מוכרים לקוראים הישראלים, שכתבו ספרים נפלאים. לפניכם הצצה לכמה מומלצים שחבל לדלג מעליהם.

● הרשת הספרותית שטווה נועה מנהיים היא כמו מפת דרכים לטיול מרתק ועסיסי
● הוכרזו המועמדים לפרס ספיר 2024: לאה איני ודנה חפץ ברשימה

"נובלות מוזיקליות": על הקסם בין צלילים למילים

זהו חֶמֶד של ספר, נהניתי ממנו כל כך, פינת יִקְרת שמן הראוי שהקורא הישראלי יכּיר. מדובר בספר מחודש ששקע בעבר ויש להחזירו למחזור הדם של הספרות המתורגמת: "נובלות מוזיקליות". הספרון הזה יצא בעבר בהוצאת מסדה, והמתרגם-המו"ל האיכותי אוריאל קון הוציא אותו מחדש כמחווה להוצאת מסדה ופועלו של יואב ברש, אשר עמד בראשה וחצה כבר את השמונים.

הספר הוא דוגמה מעולה של חלוציוּת נשית פמיניסטית בספרותנו, אף על פי שמדובר בשלושה קטעי פרוזה של שלושה גברים על שלושה גברים. שכן את הספר הזה יזמו שתי נשים חשובות ביותר בספרות, האחת מוּכּרת ביותר, המשוררת לאה גולדבּרג שתרגמה אותו נהדר בשעתה מן הלשון הגרמנית, ואילו הפחות מוכרת היא ברכה פֶּלאי, סבתו של יואב ברש, שהקימה בשתי ידיה את הוצאת מסדה המפוארת דאז לפני עשרות שנים ועמדה בראשה.

כמה מעניין הוא הקשר בין מוזיקה וסיפורת, כיצד אפשר לתאר את עולם הצלילים במילים. האם הדבר אפשרי? הסופר הגרמני המודרניסט הגדול, תומאס מאן, הצליח לעשות זאת לאורך הקריירה שלו מסיפור מוקדם כמו "לואיזְכן" ועד רומן מורכב ביותר ומאוחר שלו כ"ד"ר פאוסטוס".

בספר הזה מאן אינו משתתף, אך משתתפים שלושה סופרים גדולים אחרים. אין מדובר באמת בשלוש נובלות, אלא בסיפור קצר-ארוך, דהיינו מעין נובֶליטה; סיפור קצר והאחרונה היא באמת נובלה, אבל הז'אנריזציה אינה משנה את הנאת הקריאה בספר המעולה הזה.

בסיפור הראשון "תחייתו של גֵאורג פרידריך הנדל", שטפן צוויְג, הסופר היהודי הגדול בן המאה העשרים, שהתאבד בזמן מלחמת העולם השנייה בברזיל כגולֶה, לש נפלא את גיבורו, הקומפוזיטור הדגול והחולֶה גאורג פרידריך הנדל. הוא מספר לנו תודעתית ורוחנית איך הגיע זה האחרון לכתוב את יצירתו המונומנטאלית, האורטוריה: "משיח". לצוויְג יש יכולת נדירה להחיות רגעים היסטוריים חד-פעמיים של היחיד שהשפיעו על החברה, כך הוא מבטא כהומניסט את רוחו הגדולה של האדם ומקוריותו כבן אנוש. הוא עושה זאת לדמויות היסטוריות אחרות בספרו הנודע "שעות הרות גורל" שהסיפור המובא כאן הוא אחד מתוכו.

הסיפור הקצר השני "מגילת קרייזלר" הוא של הסופר הרומנטי א.ת.א הופמן. הוא מרתק כי יש כאן תהליך הפוך שבו הספרות השפיע על המוזיקה, ולא להפך. הסיפור אינו על מלחין מסוים, או על יצירה מוזיקאלית כלשהי, אלא על קרייזלר - דמות ספרותית הקיימת בסיפורי הופמן וגם כאן, שנתנה השראה לרוברט שומאן להלחנת ה"קרייזלריאנה" הנודעת שלו לפסנתר. ככלל נראה כי סיפוריו של הופמן וגם דמותו קסמו מאוד למלחינים. הופמן עצמו הוא גם נושא אופרה מפורסמת של ז'אק אופנבּך, "סיפורי הופמן". קרייזלר הוא דמות מרתקת מפני שהוא מתקשה לשאת את רעש העולם על כל סוגיו בחוץ ובבית, זה מפריע לו לחיות עד טירוף את עולם המוזיקה הטוטאלית הפנימית שלו כגאון יוצר. מאוד רומנטי.

היצירה השלישית, האחרונה, הארוכה, קרויה "מוצרט בדרך לפראג" והיא על מסע של המלחין החד פעמי, הגאוני, השובב והתזזיתי עם אשתו הקסומה קונסטנצה מווינה אל עיר הבירה של צ'כיה בכרכרה, כדי לבצע שם לראשונה את "דון ג'ובאני" אחרי הכישלון הנורא של "נישואי פיגרו" בווינה. מבין השלושה, הסופר כאן הוא הפחות מוכר לקורא הישראלי, אדוארד מריקה, שהיה בעיקר משורר בן המאה ה-19. זוהי נובלה הומוריסטית למחצה ומוצלחת מאוד. מוצרט שמדבר הרבה ועם כולם על הכול, מסתבך עם זוג רוזנים בדיוני ומוצא עצמו לפתע קשור לתוכניות החתונה של בתם. יפים כאן בעיקר תיאורי הדרך, הנוף והדיאלוגים החזקים.

"נתראה באוגוסט": גם מהקבר, מרקס לא מכזיב

ספר שנמצא בעיזבון של סופר גדול, הוא תמיד בבחינת סיכון, כי אם הספר אבד, או נגנז, או שוּנה והוא מעין קטעים בפרוזה שנשארו על רצפת חדר העריכה, צפויה לקורא אכזבה מרה. אבל האיש הזה, גבריאל גרסיה מארקס - קוסם הנרטיבים של הריאליזם המאגי, שגם כשהוא הכי ריאליסטי מרחפת מעל ראשו הפנטזיה, הסופר הקולומבּיאני המנוח, חתן פרס נובל - ידע לספר סיפור מעניין על פני הדף, גם אם נראה לך שלכאורה מדובּר בנרָטיב מוּכּר של קיטש רומנטי בעל ג'סטות גדולות.

הוא תמיד יודע לתת לעלילה את הטוויסט של העומק הפנטסטי, הגורלי, החד פעמי, ולכבוש אותך, וזה בדיוק מה שהוא עושה גם בספר הקטן הזה, הנובלה הזאת, "נתראה באוגוסט", שמצאו בָּנָיו ופִרסמו במלֹאת עשר שנים למותו. זה ספר מצוין, עד שנתעוררו בי געגועים לימים שרק התאזרחתי ברפּובליקה של המילים בזכות סופרים כמותו ועשיתי עבודה בתיכון על "מאה שנים של בדידות", הרומן המונומנטאלי והבלתי נשכח שלו שראה אור בשנות השישים של המאה העשרים וכעת זכה גם לעיבוד טלוויזיוני מלהיב.

כמו ב"סתיו של פּטריארך", "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ו"אהבה בימי כולרה", מדובר ביצירות שבהן דמויות גדולות מן החיים ומן הזמנים האנושיים ממלאות את הדפים, ובעיקר נשים. הנה העלילה בקליפת אגוז: בכל שנה בחודש אוגוסט מגדלנה באץ' עולה למעבּורת, ומפליגה אל האי הקטן שאמא שלה בחרה להיקבר בו. אף שמגדלנה נשואה באושר, הביקורים הללו מאפשרים לה לממש אהבות חולפות, ולהפוך לאישה אחרת ללילה אחד בשנה. לכאורה אין היא מזיקה לאיש. אלא שעם חלוף הזמן, סדרת המפגשים המרגשים עם גברים אקראיים מולידה שינויים עמוקים, והם ישפיעו על חייה ועל חיי משפחתה בדרכים לא צפויות.

אחד הדברים שיודע לעשות מארקס כסופר כובש הוא לעבוד עם הטקס האישי, אותם טקסים פרטיים שאנחנו מייסדים לעצמנו והם מקבלים רוח גבּית מיסטית מתוך צירופי מקרים במציאות החיצונית. גם כאן זה כך. מארקס, בדומה לתומאס מאן ולסופרים שנמנו באייטם הקודם: צוויְג, הופמן ומריקה, יודע לכתוב מוזיקה ואף ריקוד במילים, ולהשתמש בגיבורים בעלי רקע מוזיקלי כאמצעי אומנותי. כזאת גם הגיבורה שלו בנובלה האחרונה שלו, היא ומשפחתה. היא נענית בתשוקה למוזיקה של היקום, וכך שוב משיג מארקס דרך תשוקת האדם הגדולה בתיאורים ריאליסטיים מקסימים את המיסטיקה שמתחת לפני השטח, את המאגיה הפרטית. הספר מוביל לקתרזיס שלה ושלנו בסצנה פנטסטית מורבידית. אין מי שלא יהנה מקריאת ספר כזה, הכתוב ביד אמן.

"כל הדרך מאוקלהומה": פמיניזם וחוש הומור

סלעית שחף פולג צמחה מלמטה והיכולת שלה ללהטט לשונית באופן מעמיק סחפה את הקוראים. השנה היא עשתה מהלך מפתיע והפוך לסדר הקלאסי: אחרי שכבר הוכיחה את עצמה ברומן בשל ממש לא מזמן תחת השם הריאליסטי מאגי, שבין מארקס הקולומבּיאני ומאיר שלו שלנו ב"רומן רוסי", "עד שהגשם יחזור" - היא פרסמה קובץ סיפורים מצוין: "כל הדרך מאוקלהומה".

קיימים אצלה נרטיבים מפתיעים ושליטה במעשה הסיפור. הסיפורים מגוונים ועוסקים בעיקר בגיבורות נשים, אם כי הסיפור הטוב ביותר בקובץ, לטעמי, שנקרא "סגולה נעלמה" הוא דווקא על גבר - סבא המגלגל את המשפחה כְּמֵת מבית קברות לבית קברות בארבע לוויות שונות ובמועדים שונים, כי הוא נעלם ומסרב להשתתף בלוויה שלו עצמו. זה מפני שהוא תמיד נעלם, גם בחייו, ותמיד השאיר את סבתא לדאוג היכן הוא, ובכלל זה משהו קדמוני שרץ במשפחה הזאת, היעלמויות. כעת הסיפור עובר בירושה לנכדה המספרת אותו. יש אצלה פמיניזם בריא, מלא חוש הומור, ויכולת נדירה לשלוט במעשה הסיפור מבלי שזה ינזול לה מבין האצבעות הכותבות, ומבלי שהסיגוּר של הסיפור הקצר יהא רפֶה ותפל. אני סקרן מאוד לדעת מה תכתוב לעתיד לבוא.

"כמו הליצן מהשיר של פורים": פושט ולובש צורה

אחרי עשרים שנה יוסי וקסמן, סופר מעולה שלא מספיק מוכר לקורא הישראלי, החליט להוציא את הספר הגנוז והמטורף שלו. בספרו "כמו הליצן מהשיר של פורים", הוא מוכיח את כוחו ככותב נועז, עם המון הומור שחור, שכותב על פלואידיות מגדרית והתפוררות אנושית. וקסמן הוא סופר רבגוני, אך קולו ייחודי ומובחן. הוא יודע להיות מעודן, מחד גיסא; אך גם להשתולל על הדף, מאידך גיסא. הספר שנכתב לפני יותר מעשוריים וראה אור השנה, עוסק בהתפוררות האנושית, נושא שאין אקטואלי ממנו. אז, וקסמן לא פרסם את הרומן כי הוא נראה לו מוגזם ואפוקליפטי מדי. לאור המציאות הכאוטית של ימינו, המצבים ברומן הופכים חיוורים.

הספר מתרחש בעיר אפוקליפטית המחולקת דיכוטומית לשניים - העיר העליונה מטופחת ושולטת ביד רמה, והעיר התחתית מוזנחת ונשלטת, נרטיב אפוקליפטי קלאסי המוכר במדע הבדיוני. הגיבור הוא גבר מבולבל המובל על ידי קולות מפצלים בראשו, שמְסַפְּרוֹ של וקסמן מכנה אותם במקוריות מעולה "הדוֹדים היהודים". הדודים האלה, קול הדורות האינסופי העמוס על כתפיו של אותו צעיר, לא נותנים לו מנוח, מציקים לו, מנהלים איתו דיאלוג תמידי ונשכני. בפרץ של זעם הוא רוצח אישה זקנה בעלת ממון, רמז ספרותי ל"החטא ועונשו", אבל לעומת כבדות הראש המאפיינת את גיבורו של דוסטויבסקי - גיבורו של וקסמן, גבריאל, גבּי, גבּי'לֶה, פושט ולובש צורה ונע ממקום אחד למשנהו בפלואידיות פנטסטית. לכו עם הראש של הסופר ועם הראש של הגיבור ותיהנו הנאה מרובה מן הספר האחר הזה. אני נסחפתי.

"על בהונות הנפש": בלי גרם של הצטעצעות

במִקטעים קצרים, בשמות פרקים מקוריים ובעיקר בכתיבה מדויקת ביותר וחסכנית שאינה נופלת לבּנאליזמים, כותבת הסופרת-משוררת ענת לויט, שכתבה בעבר ספרי פרוזה ניסיוניים טובים מאוד ומרגשים כמו "שפת הלוליין" (גוונים, 1997) ו"ניקול ופּייר" (ידיעות ספרים, 2000), את חייה דרך הפיזי המוביל אל הנפשי, איך זה להיות בעל מום פיזי מלידה המתגדל והופך למום נפשי בשל יחסי האדם כלפי היחיד, מהיחס האינטימי הקשה של האב, דרך יחס החברה כולה ועד הדיאלוג שלה עם בנותיה.

את כל זה, את הטיפול העצמי והשיקום האישי במסגרות השונות, עקב בצד אגודל "על בהונות הנפש", היא כותבת בכנות רבה ללא גרם של הצטעצעויות בּארוקיות ומילים מיותרות. זהו ממוּאר אוטוביוגרפי, מעט המחזיק את המרובה, של אשת מילים היודעת לברור מילים ולברוא משפטים באופן אסתטי מושלם, עורכת ופועלת מילים ביומיום למחייתהּ, והוא עורר בי הזדהות רבה ממש כמו ספרו הבלתי נשכח של ז'אן פול סארטר "המילים", המחולק דיכוטומית לשני חלקים "קְרוא" ו"כְתוב".

מקום מרכזי, מכמיר לב מבחינה פואטית, יש לגיבורת הממוּאר הזה בדיאלוג עם שיר הילדים הקלאסי שלמילים שלו אחראית בלהה יפה כמובן, "בובה ימימה", זאת שאומרים לה שהיא יפה, רק רגליה עקומות נורא. לויט יודעת ככותבת להתחטא ולהתיילד בפנֵי הקורא מבלי לחטוא בבנאלי ובפתטי. את השיר ואת גורלה של הגיבורה קושרת הסופרת ליחסים עם גברים, ואי אפשר אלא לומר שזה צובט את הלב בקריאה מבלי לגלוש אל הנלעג.

"הילד של לִגיון הזרים": כמו קובייה הונגרית

הספר הזה אומנם יצא בסוף 2023, אבל עכשיו הוא אקטואלי מתמיד כי הוא נכלל השנה במועמדי הרשימה הקצרה לפרס ספיר, ומדובר ביצירת מופת ראויה ביותר. "הילד של לִגיון הזרים", הרומן האחרון של לאה איני, הוא תשקיף ילדותו של בעלה עירד ז"ל שנפטר ממחלה קשה. ברומן, איני עושה דבר מעניין: היא מקיפה את הילד הבודד עירד בחברת מבוגרים מהגרים, לגיון זרים, חלקם מוזרים ובעיקר רחוקים זה מזה. רק הפרקים על פני הרצף מחברים אותם. כך, עירד הוא לא רק גיבור - הוא פרוטגוניסט ציר, המחבר דמויות בתוך המערך השלם של הרומן.

כלומר, הרומן בנוי כמין תצרֵף, פאזל, של אנקדוטות, ההולכות כל הזמן לצדדים ולפרטים הטפלים דווקא, כדי להאיר את הסיפור המקורי. מבחינה זאת הרומן דומה יותר לקובייה הונגרית שאמורה להסתדר במוחו של הקורא בתום הקריאה אם הרומן הוא טוב, והרומן של איני טוב בהחלט. דימוי חזק יותר לתיאור מבנה הרומן הזה הוא פס קול של אור בתוך קונסולת סאונד, הפס המסמן את הקול לא רק זוהר, עולה ויורד על פי העוצמה, אלא גם נע לצדדים על פי הניואנסים והג'סטות.

תראו את הציטט היפה הזה מתוך הפרק הלפני אחרון ברומן, הפרק שבו עירד נלקח לפנימייה ומוצא מחוץ לבית בשל המצב המשפחתי. הילד שלא הֵעֵז למרוד עד עתה עושה כלפי הוריו אקט מרדני קטן ומוציא את הראש מן החלון, והנהג וכל המבוגרים נוזפים בו: "עירד, עירד, אני כותבת, תשמע: - - - 'והייתה הרוח שורפת את מדורות המלח בריסיו, את מסילות הדמע בלחייו, ומנשבת דרכים לא נודעות בשְׂערו המתנפנף. לכל עֵבֶר מתנפנף. קרוסלות זהב'. הוא פקח את עיניו, הסתנוור ועצם".

אם תזכה איני בפרס ספיר, אראה בזאת תיקון עוול על כך שלא זכתה בעבר.