וורן באפט לא ידע דבר על העסק הזה, והוא עשה ממנו מיליארדים

וורן באפט לא שמע מעולם על האיש שיהפוך לאחד המנכ"לים האהובים עליו - עד שהחליט לקנות את החברה שלו. יום אחד לפני 20 שנה, כאשר ישב ראש ברקשייר האת'ווי במשרדו באומהה, נברסקה, הוא קיבל לפתע פקס בן שני עמודים, המציע לו את הרכישה הבאה שלו: יצרנית קרוואנים בשם פורסט ריבר (Forest River). בזמנו, באפט לא ידע דבר וחצי דבר על עסקי רכבי הפנאי, ולכן גם לא הכיר את השם פיט ליגל. 

והוא באמת לא ידע שיש לו עסק עם "האיש הנערץ ביותר של תעשיית הקרוואנים", כפי שתיאר את ליגל אחד מחבריו. אך מה שהמשקיע המפורסם בעולם קרא מצא חן בעיניו, ובעיקר מצאה חן בעיניו העובדה שליגל הגיע אליו לאחר שכבר חשב על מחיר: 800 מיליון דולר. אז הוא ערך קצת בדיקות בסיסיות, ולמחרת הציע הצעה. 

● וורן באפט רמז: זה מה שאני חושב על דונלד טראמפ
● אין לך קלפים, אמר טראמפ לזלנסקי, וחילק אותם לפוטין. תעלומת הפיצוץ בבית הלבן

בשבוע שלאחר מכן, ליגל הגיע לאומהה. הם נפגשו למשך 20 דקות ולחצו ידיים על עסקה. "היה קל יותר למכור את העסק שלי מאשר לחדש את רישיון הנהיגה שלי", אמר אז ליגל.

סוד ההצלחה של ליגל

מאז ברקשייר מחזיקה בחברת הקרוואנים שלו - גם אם באפט עצמו אומר שרוב בעלי המניות בחברה אינם יודעים שברקשייר היא הבעלים שלה. או לפחות הם לא ידעו זאת עד סוף השבוע שעבר. במכתב השנתי האחרון של באפט נכללו דברי פרידה ארוכים לזכרו של ליגל, שמת לאחרונה בגיל 80.

במהלך השנים, באפט שיבח אותו כ"יזם יוצא דופן" ש"מנהל עסק מעולה". הפעם, הוא ציין את ליגל כ"אדם שלא היה ידוע לרוב בעלי המניות בברקשייר, אך כזה שתרם מיליארדים רבים לעושר המצטבר שלהם". והמחמאה האולטימטיבית עבור ליגל, היא שברקשייר מחזיקה בפורסט ריבר במשך שני עשורים - ובאפט מעולם לא ביקר במשרדי החברה.

בימים אלה, העסק שליגל הקים ב־1996, מכר ב־2005 והמשיך לנהל עד סוף חייו הוא אחד מיצרני הקרוואנים המובילים באמריקה. בברקשייר, הוא מהווה חלק מחטיבת מוצרי הצריכה יחד עם חברות שמייצרות נעלי ספורט, בגדים תחתונים ובובות "סקווישמלו". והחברה הזו, שמייצרת רכבי פנאי, מייצרת כעת כ־6 מיליארד דולר מן ההכנסה השנתית - מה שאומר שפורסט ריבר מכניסה מדי שנה סכומי כסף דומים לאלה של פרארי. 

 פורסט ריבר שרדה את משבר 2008 הודות ל''גב'' של ברקשייר / צילום: Shutterstock

ליגל אולי לא היה מוכר מחוץ לעולם הקרוואנים, אך בתוך העולם הזה כולם הכירו אותו. גם לאחר שעשה הון וביסס את מעמדו כאגדה בתעשייה, הוא השאיר את ידיו על הגה החברה ואת אצבעותיו על הדופק של לקוחותיו. הוא עבד שבעה ימים בשבוע, והקפיד על שעות עבודה שאותן כינה חצאי ימים: 7 בבוקר עד 7 בערב. אפילו החופשות שלו כללו עצירות בסוכנויות קרוואנים.

כשהתבקש להסביר את הצלחתו, ליגל תמיד נתן את אותה התשובה הפשוטה לכאורה: "המוצר הטוב ביותר במחיר הטוב ביותר זה הכל", כך אמר ל־ RV Business, עלון של התעשייה, לאחר שסגר את עסקת ברקשייר, "לא משנה מהו המוצר". זו הנוסחה להצלחה בעסק של קרוואנים, ציוד מחנאות, קרונות נגררים, אוטובוסים וסירות - או באמת בכל עסק.

השכלה עסקית בשטח

מי שיכול להסכים עם הדברים הוא בראד גרסטנר. לפני שעבד עם המנכ"לים של החברות בעלות השווי הגבוה בעולם כמשקיע טכנולוגי בולט בעמק הסיליקון, גרסטנר התגורר כנער ליד "בירת הקרוואנים" אלקהרט, אינדיאנה, ואחת ממשרותיו הראשונות הייתה עבודה עבור ליגל. החוויה הייתה מכוננת כל־כך עבורו, עד שהוא מתייחס לתואר שלו מבית הספר לעסקים בהרווארד כאל ההשכלה העסקית השנייה שלו.

" השלמתי תואר MBA אצל פיט לפני שסיימתי את התיכון", אמר גרסטנר, המייסד של Altimeter Capital, חברה המנהלת 9 מיליארד דולר. ליגל לימד אותו דברים שהוא לא יכול היה ללמוד בכיתה, וזאת משום שהוא למד אותם באמצעות זחילה דרך מכלי אשפה.

כשליגל חשש שהוא משלם יתר על המידה על ניהול הפסולת, הוא שלח את גרסטנר למדוד את פנים מכלי האשפה כדי לחשב את הנפח של האשפה. עם הנתונים האלה הוא ניהל מחדש משא־ומתן על העסקה, וחסך כסף על פסולת מיותרת. הוא הבין את הערך של להיות בעל תושייה, מעשי - וחסכני.

כשהוא הזמין סוכני קרוואנים לארוחת ערב, הם הלכו למקומות הקטנים והפחות מוכרים של אלקהרט. "לעולם לא היית מנחש שאתה יושב שם עם אחד משליטי היקום", אמר ג'רוד מקגי, הבעלים של סוכנות בשם Fun Town RV.

סוד מלוכלך של עסקי הקרוואנים הוא שלא כולם בעסק הזה נוסעים בקרוואנים. ליגל תמיד נהג בקרוואנים. אפילו כשלקח את משפחתו לדיסני וורלד, הם נסעו במשך 17 שעות. ואם הוא לקח קרוואן של החברה לחופשה, הוא לא הרשה לאשתו או לבתו להשתמש בשירותים או במקלחת שלו. אחרי הכול, הוא עדיין רצה למכור את הקרוואן הזה.

ליגל לא היה מסוג המנכ"לים שענו למיילים מסביב לשעון. למעשה, הוא ענה למיילים רק כשהעוזר שלו הדפיס אותם כדי שיוכל לכתוב תשובות בכתב יד - והוא סירב לשים מחשב על שולחנו.

אך הוא הונע על־ידי מוסר עבודה שפיתח בילדותו. כילד קטן, ליגל סבל ממקרה קשה של דלקת קרום המוח והתקרב כל־כך למוות עד שהקריאו לו את תפילות הפרידה. הוא שרד. ועד גיל 6, הוא מכר ביצי תרנגולת לשכנים. לאחר שלמד ראיית חשבון באוניברסיטת מישיגן וקיבל תואר MBA מאוניברסיטת מערב מישיגן, הוא נשאר בתחום המכירות ונכנס לתעשיית הקרוואנים.

בסופו של דבר הוא הקים עם שותפים עסק לייצור קרוואנים ומכר אותו למשקיעים. הם הנפיקו אותו לציבור ב־1993 - ופיטרו אותו. זמן קצר לאחר מכן, החברה נכנסה לפירוק. ליגל רכש את נכסי החברה במסגרת הליך פשיטת הרגל, ושינה את שמה לפורסט ריבר. בתוך עשור, הוא מכר את החברה שנבנתה מחדש לוורן באפט.

הסיבות של באפט

הייתה סיבה לכך שבאפט הוציא כל־כך הרבה כסף על עסק שהוא ידע עליו כל־כך מעט. למעשה, היו שש סיבות.

כשהוא העריך חברות לרכישה, הן נאלצו לעמוד בחצי תריסר קריטריונים, לרבות הנהלה קיימת ("אנחנו לא יכולים לספק את זה"), מחיר הצעה ("אנחנו לא רוצים לבזבז את הזמן שלנו") ועסק פשוט ("אם יש הרבה טכנולוגיה, לא נבין את זה"). התהליך תוכנן להיות פשוט כל־כך עד שבאפט יכול היה להבטיח תגובות מהירות - בדרך־כלל תוך חמש דקות.

וזה פחות או יותר הזמן שנדרש לו כדי להסתכל על פורסט ריבר ולראות שחברת הקרוואנים הזו מתאימה באופן מושלם. "פיט וברקשייר נועדו זה לזו", כתב באפט.

גם ליגל חשב כך. הוא מכר את החברה כדי להבטיח יציבות לטווח ארוך, אך הוא לא התכוון למכור אותה לסתם כל אחד. לאחר הניסיון שלו עם הון פרטי, הוא רצה לשמור על השליטה בעסקיו לאחר המכירה. והוא כיוון לבאפט במיוחד, כי ליגל העריץ את האופן שבו ברקשייר מנהלת חברות מבלי להתערב. "הדבר החשוב הוא שזו החברה שלו", אמר פעם באפט. "אני לא הייתי מסוגל לנהל חברת קרוואנים ".

גם היום, הוא מחזיק בחברת קרוואנים אך אינו בעל קרוואן. המוצר היחיד של פורסט ריבר שיש לבאפט הוא סירת פונטון - שתוכננה על־ידי הזמר המנוח ג'ימי באפט.

מלבד המוניטין של וורן באפט, לליגל הייתה סיבה נוספת לבחור בו. הוא האמין שלהיות חברה־בת של חברה גדולה פי כמה וכמה יהיה יתרון תחרותי עצום בעסק המחזורי שלו. ולא חלף זמן רב עד שהתברר כי הוא ראה את הנולד. הוא מכר את החברה ב־2005, ואז ראה את עסקי הקרוואנים מתרסקים יחד עם שאר הכלכלה ב־2008. אך משום שהחברה הייתה מוגנת על־ידי ברקשייר, פורסט ריבר הייתה בעמדה שאפשרה לה לזלול יריבים ונתח שוק.

למעשה, ליגל נכנס להיכל התהילה של תעשיית הקרוואנים במהלך תקופת שפל בתעשייה. באפט בירך אותו במברק מדומה ענק שהוא מיסגר.

המחווה האחרונה של באפט לליגל הגיעה במכתבו השנתי, כשסיפר את הסיפור המלא של עסקת פורסט ריבר - ואת החלק היחיד במשא־ומתן שהדהים אותו: כשהגיע הזמן לדון בשכר של ליגל, באפט ביקש ממנו לציין את המשכורת שהוא רוצה, ובאפט ישלם אותה. ליגל הרגיש שיהיה זה מביך להרוויח ולו אגורה יותר מהבוס שלו, אז הוא הציע את השכר הצנוע של באפט, בסך 100 אלף דולר לשנה, בתוספת בונוס ביצועים שנתי.

לאחר שהעסקה הושלמה, היה רק ​​דבר אחרון לעשות לפני שהם "חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", כפי שניסח זאת באפט. באותו לילה, הם הלכו לארוחת ערב חגיגית בקאנטרי קלאב Happy Hollow, שם ליגל בירך עם כוס בירה "באד לייט" ובאפט הזמין את הצ'יזבורגר שלו וקולה. אחר־כך הוא נתן למשפחת ליגל טרמפ חזרה לשדה התעופה, והם טסו הביתה כשלנגד עיניהם רק הדרך הפתוחה.