אין לך קלפים, אמר טראמפ לזלנסקי, וחילק אותם לפוטין. תעלומת הפיצוץ בבית הלבן

מדוע זה קרה, לכל הרוחות? איזו תועלת צמחה לארה"ב מהשפלתו של נשיא אוקראינה, ומגירושו חסר התקדים מן הבית הלבן? ואיזו תועלת צמחה לאוקראינה מהתנהלותו המגושמת של נשיאה, ומנכונותו להתווכח עם נשיא אמריקאי כל יכול לעיני המצלמות? 

● סערה מושלמת בבית הלבן, פוטין חוגג. מה יעשו מנהיגי אירופה?
● פרשנות | העתיד לפי טראמפ: אמריקה אשר בדד יושבת

מאז יום שישי בצהריים, שעון וושינגטון, הפוליטיקה הבינלאומית נמדדת בשיעורי תלישת השיער של משתתפיה: מנהיגים פוליטיים, מומחים צבאיים ופרשנים, ואל נכון מיליוני צופי טלוויזיה וקוראי עיתונים. לעיניהם קרסה מערכת היחסים בין מנהיגת העולם החופשי לקורבן המובהק ביותר של תוקפנות בת ימינו. הקריסה מעמידה במבחן קריטי את מה שהתרגלנו לקרוא לה במרוצת השנים "השותפות האטלנטית", בין מערב אירופה לצפון אמריקה. 

הקרע המסתמן קיבל ביטוי במוצאי שבת, כאשר הנשיא וולודימיר זלנסקי סר לרחוב דאונינג מספר 10 בלונדון. ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר יצא לקראתו במחווה יוצאת דופן של ידידות, ואימץ אותו אל חיקו. זה היה רק 48 שעות לאחר שסטארמר ביקר אצל טראמפ. החיבוק הבריטי האמיץ בוודאי לא נעם לטראמפ. עוד פחות נעמה לו הידיעה, שהאוקראיני הסורר יחלה את פניו של המלך צ'ארלס. סטארמר מסר לטראמפ הזמנה מן המלך לביקור רשמי. שום ראש מדינה זר לא הוזמן פעמיים לביקור בארמון המלוכה. טראמפ, חובב המלוכה הבריטית, נראה מדושן עונג. והנה שנוא נפשו מוזמן לראות את המלך יומיים לאחר שנבעט מן הבית הלבן. 

להתרפס, אם צריך

כל זה היה יכול להימנע בקצת מאמץ. מוטב אולי להיזהר מלייחל ל"קצת רצון טוב", מפני שהמצרך הזה אזל על מדפי הבית הלבן. הנשיא טראמפ ואנשיו ששים אלי קרב, ולהוטים לנצח בנוקאאוט. עיתון קנדי מפרסם קריקטורה של טראמפ ושל סגנו, ג'יי.די ואנס, בתלבושת של מתאבקים, המכניעים את זלנסקי בלשכה הסגלגלה (שהתקשורת הישראלית מכנה משום מה "החדר הסגלגל"). 

זה היה יכול להימנע, אילו זלנסקי היה מחקה את המחוות של אורחים רמי דרג, שקדמו לו אצל טראמפ: סטארמר הבריטי יום אחד קודם, ומקרון של צרפת שלושה ימים קודם. הם יצאו מגדרם להנעים שיחה, לחייך, ובייחוד להחניף לטראמפ. אחדים יחשבו שהם בעצם התרפסו. 

 ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר / צילום: ap, Carl Court

ואם הם התרפסו, מבלי להיות תלויים לעצם קיומם בנדיבותו של נשיא ארה"ב, היש ספק שהתרפסות לא הנחיתה מחיר כבד מדי בשביל זלנסקי, כדי להיחלץ בשלום ממלכודת הלשכה הסגלגלה? 

האומנם זו הייתה "מלכודת"? איננו יודעים אל נכון. זו טענה הרווחת עכשיו בין מבקרי טראמפ. אין כל הוכחות. הטוענים ל"מלכודת" מסתמכים בעיקר על התנהגותו של סגן הנשיא ואנס, שהתערב בשיחה בין שני הנשיאים, ולחץ (מטאפורית) על שני כפתורים אדומים - כפתור ה"כבוד" (במובן של רספקט) וכפתור "הכרת הטובה". ואנס האשים את זלנסקי שהוא זלזל בכבודו של טראמפ, ולא הביע תודה "אפילו פעם אחת" על עזרת ארה"ב לאוקראינה.

כמובן, הנקודה השנייה היא פרדוקסלית, מפני שטראמפ התנגד לחלוטין לכל סיוע צבאי לאוקראינה. גם ביום שישי, בנוכחות זלנסקי, הוא תקף את "350 מיליארד הדולרים" ש"הנשיא הטיפש הזה" ביידן פיזר לשווא באוקראינה. ארה"ב כמובן הושיטה סיוע עצום לאוקראינה, אבל הוא עמד על שליש מן הסכום שבו נקב טראמפ. זו לא הייתה מעידה, מפני שטראמפ חוזר על המספר הזה פעם אחר פעם, וחוזר ומועמד על טעותו, לשווא.

מוטב להבין שעצם המונח "כבוד" ממלא תפקיד מרכזי בעולמו של טראמפ. הנשיא תופס הן יחסים בין־אישיים והן יחסים בינלאומיים בקונטקסט של "כבוד". הוא חזר וטען במרוצת ארבע השנים האחרונות, שהעולם החיצון חדל "לכבד" את ארה"ב, "היינו ללעג ולקלס", הוא הכריז.

מחיר האנגלית המהוססת

לחיצת ואנס על שני הכפתורים הייתה האות להתלקחותו של טראמפ עצמו. לרוע המזל, זלנסקי, בקלות צעדיו של דוב צפוני, נענה לכל פרובוקציה, עמד על זכותו להגיב, ועשה כן באנגלית שלא הייתה בדיוק קלוקלת, אבל בוודאי הייתה ירודה: אטית, מהוססת, בחירה גרועה של מלים, תחביר לקוי.

שמעתי לפני הרבה מאוד שנים את ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה בשנות ה־70, מסביר במסיבת עיתונאים מדוע מנהיג פוליטי צריך תמיד להשתמש בלשון שבה הוא מיטיב לדבר. האנגלית של קרייסקי הייתה טובה מזו של זלנסקי, אבל הוא העדיף לדבר גרמנית. מנכ"ל משרד החוץ שלו תירגם. זה לקח שמנהיגים לקויי אנגלית חייבים לשנן. אין כל בושה להשתמש בלשון אם. ראו למשל את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי. מתורגמן כמעט תמיד נמצא לצידו. תרגום מדויק לאנגלית עדיף על פני הסחות הדעת והמבוכה, שמניבה אנגלית קלוקלת. במקרה של זלנסקי היא הניבה אסון עצום ממדים.

היש דרך חזרה? השאלה היא אם טראמפ אומנם יחשוב את העימות לפגיעה אנושה בכבודו, ויתרצה רק אם זלנסקי יזחל על גחונו; או שמהיותו "אמן העסקאות" הוא יראה בעימות עוד מהמורת במעלה הדרך. הוא פתח סדק צר מאוד בדלת, ואמר, כי זלנסקי יכול לחזור "אם ירצה שלום"; וכמובן, אם יחתום על הסכם לניצול אמריקאי מסיבי של אוצרות הטבע של אוקראינה מבלי להציג תנאים מוקדמים על קבלת ערובות ביטחון אמריקאיות. לא יהיו ערובות ביטחון כאלה. השאלה היא אם טראמפ יסכים להצבת כוחות של חברות נאט"ו על אדמת אוקראינה. רק נוכחות כזאת אולי תניא את פוטין מלהתכחש להסכם בעוד שנה או שנתיים או חמש.

בין האנשים המקיפים את טראמפ, נראה שהמכשולים הגדולים לפיוס באים מצד סגן הנשיא ואנס, שיש לו רקורד ארוך של שנאה גלויה לאוקראינה; שר ההגנה פיטר הגסת', פרשן לשעבר בפוקס; ואילון מאסק, שנטה תחילה אהדה לאוקראינה, אבל פנה נגדה. כמובן, בארה"ב אין שיטה קבינטית. טראמפ לא חייב להתחשב בדעתו של איש, אבל הוא מאזין למקורביו.

הקונגרס הוא בעיה נוספת בשביל זלנסקי. משהו בהתנהלותו, בסגנונו האישי, אולי בקולו ובהבעות פניו, עורר כלפיו תרעומת ואיבה מצד חלקים של המפלגה הרפובליקאית עוד ב־2022, כאשר הדמוקרטים החזיקו בכל מנופי הכוח בוושינגטון. מעניין שאחד הדברים שהכעיסו רפובליקאים היה הופעתו החיצונית: מאז תחילת המלחמה זלנסקי לובש בגדי חאקי באשר הוא הולך, במקום חליפה ועניבה. חלק מן הרפובליקאים חשבו את זה לעלבון. טראמפ, המפורסם בהקפדתו על כללי לבוש, עיקם את חוטמו. כל זה לא היה סיבה להתפוצצות, אבל לא עזר.

האם אוקראינה תוכל להמשיך ללא עזרה אמריקאית? התשובה הפשוטה היא לא, בוודאי לא לאורך ימים. טראמפ הזכיר לזלנסקי, "אין לך קלפים". לפוטין, לעומת זאת, יש הרבה קלפים. טראמפ הוא שחילק אותם. 

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.