החלטת בזוס הדהימה את עולם התקשורת. זה יכול לקרות בישראל?

כמעט קשה להאמין שג'ף בזוס התחיל את האימפריה של אמזון במכירת ספרים; לא ספרים דיגיטליים, אלא ספרים שהיה אפשר להריח, של נייר ושל דפוס.

הרבה מים זרמו בנהר האמזונס, והרבה יערות נכרתו לאורכו כדי למלא את צרכיה של תעשיית הנייר. מעשה אירוניה - כמעט 30 שנה לאחר שהתחיל, והרבה מאות מיליארדים אחר־כך, בזוס מוצא את עצמו בלבה של מחלוקת עזה על עצים מתים. כך התחילו לקרוא לפני 30 שנה לעיתונים - רמז מלגלג על ענף פוחת והולך, המועמד ללכת בעקבות העצים שכרת.

● הרצח, ההאשמות והקשר לישראל: מייסד ענקית הבריאות האמריקאית מדבר
● אפילו בדיסני מודאגים: המחיר בפארקים זינק לגבהים מפחידים

מה בדיוק הביא את בזוס לרכוש עיתון לפני כ־12 שנה, לא לגמרי ברור. משפחת גרהם, שהייתה הבעלים של ה"וושינגטון פוסט", הפצירה בו. העיתון שתת דם. הוא היה זקוק להשקעה מסיבית. העצים המתים חדלו לפתות משקיעים. כה נואש היה מצבו של הענף, שנשמעה אז הצעה לשנות את מודל העסקים של העיתונים מעיקרו, ולהפוך אותם לעמותות שלא לצורכי רווח.

אבל ה"וושינגטון פוסט" היה מוסד עיתונאי, תרבותי ופוליטי, מגדלור של מחשבה ליברלית ושל איסוף חדשות שיטתי ונועז. ההנחה הייתה שהוא יתאים לבזוס, אשר נטיותיו הכלליות היו פרוגרסיביות. הוא התבקש להניח רק 250 מיליון דולר. סבירה הייתה ההנחה שהוא יהיה בעל בית מרוחק. עורכיו ומו"ליו הם שיעשו את המלאכה.

בחודש שעבר, יותר מעשר שנים לאחר הרכישה, בזוס הדהים את עולם התקשורת, כאשר ציווה על ספינת הדגל הזאת להפנות חרטום בעיצומה של הפלגה סוערת. מעכשיו ואילך, הודיע בזוס, עמודי הדעות של העיתון יוגבלו רק לבעלי השקפות ימניות (פטריוטיזם, ליברטריאניות, שוק חופשי).

"עיתון של אנשים מפחדים"

שוו בנפשכם משהו מעין זה בישראל. הארץ עובר לידי בעלים חדשים, המחליטים שחצי מאה של ליברליזם ושל רדיקליזם הספיקו. מעכשיו רק בעלי השקפות לאומיות ושמרניות יורשו לכתוב בעמודי הדעות שלו.

זו אולי אינה פנטזיה. סימנים של הכנות להשתלטות אידאולוגית עוינת אומנם בוקעים מ"הארץ", מכוח קרע בתוך בית שוקן. דויד בן הלל, מדור ניניו של שלמה זלמן, פרסם רשימה שבה קרא "לעצור ולבחון מחדש את דרכו של העיתון ואת חלקו בשיח הציבורי".

בזה כמובן אין כל פגם. מוטב לעצור מפעם לפעם ולבחון מחדש. אבל כינור דויד מניב מוזיקה אחרת בהחלט. הוא מטיל דופי בקונספציה שהנחתה את ספינת הדגל של הליברליזם הישראלי לפחות בחצי המאה האחרונה. בעיניו, "הארץ" הוא "עיתון של אנשים המפחדים מעמדות מנוגדות לשלהם, ומרגישים שעצם החשיפה לעמדות אחרות היא מסוכנת".

הוא אינו מפליג בהסברים, אבל הוא נותן דוגמה למה שהוא מכנה "אחידות מחשבתית". הוא שואל: "האם הרחקתם מהעיתון של כותבים כמו, רחמנא ליצלן, גדי טאוב, באמת מגינה על הדמוקרטיה?". טאוב הוא מבקר עוין של הדמוקרטיה הליברלית, של מוסדותיה, של הנורמות שלה ושל ציפיותיה.

ההתקפה על מהות "הארץ" והדוגמה שדויד שוקן נותן ל"פחד מפני עמדות מנוגדות" מצדיקות שיח מעמיק על משמעות הפלורליזם, אפילו בעיתון ליברלי.

"הארץ" נולד לפני 105 שנה בסימן של חיפושי הגדרה. מייסדיו הכריזו כי "לא יהיה עיתוננו 'במה חופשית' לכל רעיון ולכל דעה שהיא [...] יש גבול ל'חופש הדעות', שאין לעוברו בעיתון, אשר מגמתו הכללית קבועה על־ידי תוכנית כל שהיא".

שלוש שנים אחר־כך, ב־1922, הדור השני של הבעלים והעורכים, עדיין לא מבית שוקן, כתבו ביום כניסתם: "'הארץ' לא יגזור על דעות והשקפות. הוא לא בא להגן על אמת אחת קבועה ומנוסחת ללא שינוי וללא ערעור".

העיתון ככרוז פוליטי

ההתלבטות ההיא הייתה יוצאת מגדר הרגיל בחשיבותה, בעמקותה, במשמעויותיה. מה חבל שהיא אינה נחרתת על לוח לבו של "הארץ", וחוזרת ונבחנת.

חסרונו של גדי טאוב אינו מן העוונות הצריכים להיפקד על "הארץ". מופרכת מעיקרה הייתה מלכתחילה עצם נוכחותו. היא הייתה מאולצת. עיתון ליברלי אינו צריך להציע במה לאנטי־ליברלים רק כדי להפגין פתיחוּת. זה לא אמור רק בגדי טאוב. הכלל הזה צריך לחול גם על אנטי־ליברלים מן האגף השמאלי הניהיליסטי והאנטי־ציוני.

אבל בעינה עומדת השאלה, הנובעת מן הגזרה שגזר בזוס על ה"וושינגטון פוסט". העיתון הליברלי המהולל הזה יצטרך לבטא מכאן ואילך רק את דעות בעליו. נניח כאן לשאלה מדוע הוא הגיע למסקנות האלה רק לאחר השבעת דונלד טראמפ. שאלה כבדה לאין שיעור היא דרגת הפלורליזם של עיתון.

"הארץ" עבר בדור האחרון תהליך של פמפלטיזציה. לא רק עמודיו האדיטוריאליים, אלא גם חלק ניכר של עמודי החדשות נקראים ככרוז פוליטי. במידה רבה זו חזרה אל המקורות, מפני שעיתונים לא היו בשעתם אלא פמפלטים. הפרדה בין דעות לידיעות התפתחה, בהשראת העיתונות האמריקאית, רק ב־75 השנה האחרונות.

בזוס אומר שאין עוד צורך בפלורליזם רעיוני, מפני שהעיתונות הכתובה אינה ממלאת אותו תפקיד אקסקלוסיבי שמילאה בדורות קודמים. זה נכון כשלעצמו. יש הרבה במות נוספות, בייחוד עלי־רשת. אבל גם כך, עיתון מרכזי אינו מוכרח לסור לגחמותיו הפוליטיות של בעליו.

אין לי כל אהדה למחשבות דויד שוקן, אבל הן מעניקות ל"הארץ", בעצם לכולנו, הזדמנות לעצור ולהרהר בערכן של אובייקטיביות, של פתיחוּת ושל סובלנות. מעטות הן השאלות החשובות יותר לבריאותה של תרבותנו הפוליטית.