בעלי הדירות בדו-המשפחתי הסתכסכו בגלל שער חניה צר. מה קבע ביהמ"ש?

שני אחים העבירו מניות של החברה המשפחתית להנדסה אזרחית לאחיהם הבכור. בתביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים, עתרו האחים להשיב להם את חלקם במניות החברה ולפצותם. הם טענו כי לא ידעו על מה חתמו, שכן נמסר להם שהמסמכים עליהם חתמו נועדו למנוע תביעות נגד החברה. האח הבכור טען כי העברת המניות נעשתה כדין וביוזמת אחיו.

בשנת 2018 חתמו האחים על הסכם להעברת המניות ללא תמורה לאח הבכור, שהן יחד 20% מהון המניות המונפק של החברה. בהסכם צוין כי האח הבכור הקים את החברה והקצה להם את המניות ללא תמורה, ולכן אחיו מעבירים לו את המניות ללא תמורה. האחים חתמו על תצהירים בפני עורכי דין והוזהרו.

במהלך המשפט העיד אחד האחים התובעים כי החברה הוקמה על-ידי שלושתם, וכי כל אחד תרם את חלקו. ההחלטות לדבריו התקבלו על-ידי האח הבכור, כאשר זכויות החתימה היו בידי שלושתם. לטענתו, נודע לו שהוא נושל מהחברה רק ב־2019 לאחר הוצאת תדפיס ברשם החברות.

האח השני העיד כי נודע לו בדיעבד שחתם על העברת מניות החברה. הוא אישר שחתם, אך טען כי לא היה מודע למה שעושה, וטען כי נשלח על-ידי האח הבכור לחתום על מסמכים, שכן הוא היה הסמכות העליונה.

האח הבכור העיד כי הקים את החברה בעצמו וחילק מניות לאחים ללא תמורה, וכי היוזמה להעברת המניות הייתה שלהם. עורכי הדין העידו כי הסבירו על מה החתימה.

השופט ארנון דראל דחה החודש את התביעה וקבע כי העברת המניות תקפה. הוא דחה את הטענה של האח הראשון כי מסמך העברת המניות מזויף בהיעדר ראיה לכך, וגם טענת האח השני שלא ידע על מה הוא חתם נדחתה. "חזקה היא כי חתימה מעידה על כך שהחותם הבין את תוכן המסמך והסכים לאמור בו", ציין השופט.

נקבע גם כי "אין לקבל הסתמכות עיוורת על אדם אחר לצורך החתימה והתנערות ממנה לאחר מכן".

משמעות הפסיקה: קיימת חזקה כי חתימה על מסמך מעידה על הבנת התוכן. הרף לבטל הסכם שהוכח כי נחתם הוא גבוה. 

מספר תיק: 1125-01-22, 7713-10-22

בעלי דירות בבית דו-משפחתי בפתח תקווה הסתכסכו בנוגע לשימוש ברכוש המשותף בשורת מחלוקות, והגישו תביעות הדדיות. הבית רשום בפנקס הבתים המשותפים, ונרשם לו תקנון מוסכם. המפקח על המקרקעין מאיר פורת פסק לאחרונה במחלוקות לפי התקנון, תוך שציין כי כוחו יפה לכל בעלי הדירות ולאלה שנעשו בעלי דירות לאחר מכן.

אחת המחלוקות עסקה ברוחב שער הכניסה. בני הזוג התובעים טענו כי השער שהתקינו בעלי הדירה השנייה, המוביל לשתי הדירות, פוגע בשימוש הנוח והסביר שלהם ומקשה על הגישה.

המפקח מצא כי השער צר מהרוחב המופיע בתשריט הבית - 103 ס"מ מול 120 ס"מ. נקבע כי התקנון מפנה לתשריט, יוצר זכות לתובעים למעבר ברוחב 120 ס"מ ונועד למנוע חסימה של הדרך או חלקה. התקנון גם קובע כי לא תבוצע החלפה של שערים אלא בהסכמת שני בעלי הדירות, וכזו לא הוכחה. לכן קבע המפקח כי בני הזוג הנתבעים יחליפו את השער לרחב יותר.

מחלוקת אחרת עסקה בטענת הנתבעים כי התובעים מחנים את רכבם במקום המונע מהם גישה לארון השירות. המפקח, שביקר במקום, קבע כי כאשר התובעים מחנים את רכבם צמוד לגדר, זכות המעבר לא נפגעת בהתאם לרוחב המופיע בתשריט. נקבע כי עליהם להחנות את רכבם במיקום המאפשר גישה לארון לפחות ברוחב של 80 ס"מ.

עוד מחלוקת עסקה בהתקנת צינורות המזגן על קיר הבית המשותף. התובעים טענו כי הצינור פלש לשטחם ומהווה מכשול שניתן להיפגע ממנו. הטענה נדחתה. נקבע כי גם התובעים מיקמו את צנרת המזגן על קיר חיצוני, וכי הצנרת הותקנה במיקום צדדי. הנימוק המרכזי לדחיית הטענה היה כי אין על-פי התקנון המוסכם מותר לבעל דירה להעביר תשתית "תוך פגיעה הכרחית מינימלית, אם אין דרך אחרת להתחבר לתשתיות האמורות".

מחלוקת הייתה גם על השימוש בעליית הגג, שם השאירו התובעים קטעי צנרת בחלק של הנתבעים. המפקח קבע כי על התובעים מוטלת החובה לדאוג שהצנרת תועבר לשטחם בדרך של חציבה בבטון לאחר קבלת אישור מהנדס שניתן לעשות זאת, על חשבונם.

משמעות הפסיקה: מחלוקות בין שכנים בבית שנרשם כמשותף יוכרעו על-פי התקנון המוסכם ופרשנותו. 

מספר תיק: 6/783/2022, 6/139/2023

חברת "זהר חוצות", שהפסידה במכרז לתפעול מתקני פרסום שפרסמה עיריית קריית אונו, ערערה לבית המשפט העליון על ההחלטה שלא לפסול את הצעתן של שתי מתמודדות אחרות, "מבט ראשון פרסום חוצות" ו"חוצות זהב". זהר חוצות טענה כי נפל פגם בכתב הערבות שצירפו הזוכות להצעותיהן, מאחר שהוא לא תאם לכתב הערבות המעודכן ששלחה העירייה בשלב מאוחר. טענה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי, לצד טענות נוספות. החברה הגישה ערעור על פסק הדין, שנדחה השבוע.

השופטים עופר גרוסקופף, יחיאל כשר ורות רונן דחו את הטענה כי הגשת הערבויות בנוסח המקורי מהווה עילה לפסול את המציעות, על בסיס פסיקה דומה. נקבע כי ועדת המכרזים נהגה באופן לקוי, מאחר ששלחה הודעת דואר אלקטרוני הכוללת את הצורך בהגשת כתב ערבות מתוקן ימים ספורים בלבד לפני המועד האחרון להגשת ההצעות; ההוראה להגיש כתב ערבות מתוקן לא צוינה בגוף הטקסט; זו הייתה הודעת הדוא"ל השנייה באותו יום עם כותרת זהה, והדרישה צוינה בקובץ שצורף למייל השני אחרי עשרות עמודים. לכן השופטים לא ראו בערבויות הבנקאיות שצורפו ככאלה שנפל בהן פגם.

הגישה בפסיקה ביחס לפגם בערבות בנקאית היא מחמירה, והכלל הוא שיש לפסול את ההצעה במקרה זה אלא בהתקיים תנאים מסוימים: הטעות נלמדת מהערבות עצמה, ניתן ללמוד על כוונת השוגה מראיות אובייקטיביות, המציע טעה בתום-לב, והטעות ותיקונה לא מקנים למציע יתרון הפוגע בעיקרון השוויון.

השופט כשר, שכתב את הפסק הדין, ציין כי למרות שהדבר לא נדרש להכרעה במקרה הנוכחי, אין מקום לגישה המחמירה הקיימת הדורשת כי ניתן יהיה ללמוד על הטעות מתוך הערבות עצמה. במקרה הנוכחי, ההבדל בין כתב הערבות המתוקן למקורי היה בהצמדת סכום הערבות בגובה 25 אלף שקל למדד, כך שהתיקון היטיב באופן מינורי עם מפרסמת המכרז. נקבע כי המציעות נהגו בתום-לב ולא ניסו להשיג יתרון.

את המערערת ייצגו עורכי הדין משה אמסלם וצליל בר-סלע. את עיריית קריית אונו והחברה לפיתוח ייצג עו"ד יודן קוריצקי ממשרד ד"ר גדעון פישר, ואת המציעות שזכו ייצגו עורכי הדין רז בארי, יורם מושקט ואוריין אשכולי-יהלום. 

משמעות הפסיקה: פגם בערבות בנקאית לא יביא לפסילת המציעה בתנאים מסוימים, בין היתר אם לא ניסתה להשיג יתרון. 

מספר תיק: 20037-03-25