המהפכה שלא תתנרמל: קץ הציונות הפרגמטית

מזלה של המהפכה הציונית היה, כנראה, שב-80 השנים הראשונות שלה ניהלו אותה אנשים אשר הכירו בצורך להיות פרגמטיים: לנצל הזדמנויות (כמעט תמיד), להאזין למשק כנפי ההיסטוריה (מפעם לפעם), אבל להתרחק מפי התהום (בדרך כלל).

● יואב קרני, פרשנות | האלתור הציוני גזל מהישראלים את הניואנסים. התוצאה היא שורת מעידות רטוריות קטלניות
● כותרות העיתונים בעולם | בחיזבאללה בטוחים: הארגון "יצליח להתאושש הודות לתמיכת העם"
● שאלות ותשובות | לאן מתקדמות שיחות הגרעין, והאם טראמפ ישקול תקיפה באיראן

הפרגמטיסטים לא היו ותרנים רכי לב, ולא היו אנשי שלום חסודים. את הכבוד הזה הם השאירו לקומץ אינטלקטואלים בקומץ של מגדלי שן.

הציונות לא יכלה להיות אלא מהפכנית. זה ברור. ד"ר י"ל מגנס, הנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית, שהיה שנוא נפשו של הימין הציוני, ולא פעם עלה גם על עצביו של השמאל־מרכז, אמר שהציונים אינם צריכים להיכנס לארץ כדרך שנכנס אליה יהושע בן נון. ממילא הוא היה מוכן להסתפק בהרבה, הרבה פחות ממדינת לאום עם רוב יהודי.

הקנאים שברוויזיוניסטים הכריזו בעיתוניהם כי מגנס הוא 'בוגד בעמו'. אבל לאמיתו של דבר, בימים ההם, זאת אומרת בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה, גם בן גוריון נמנע מלדבר בפומבי על 'מדינה יהודית'. היא נעשתה יעד מוצהר שלו רק בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

הפרגמטיות הביאה את מנהיגי הציונות לקבל תוכניות חלוקה. היא חייבה קבלה כזאת. מה היה טעם לדחות הזדמנות רק מפני שהיא אינה מושלמת? הם היו תלמידים נלהבים של ההיסטוריה המודרנית, והם ידעו שגבולות אינם נחצבים בסלע.

מה למדנו בגן היווני

הלאומיות האירופית, שהציונות גדלה על ברכיה, התחילה במידה רבה כאשר יוון יצאה משעבוד עות'מאני, בתחילת הרבע השני של המאה ה־19. זו הייתה יציאה מוגבלת מאוד, אל מדינה־זוטא, שהייתה גדולה רק קצת יותר מן האזור המטרופוליטני של אתונה, בלי סלוניקי, כרתים, רודוס, קורפו… אבל היא הייתה קרש קפיצה. בתוך מאה שנה יוון הקטנה התפשטה כמעט עד גבולותיה הנוכחיים. כמובן, היא רצתה הרבה יותר.

היא שגתה בהזיות על אימפריה יוונית בשתי יבשות, וקיוותה לבלוע חלקים של אנטוליה. זה עלה לה בתבוסה צבאית איומה, שטבעה חותם הרסני על חייה ועל הפוליטיקה שלה בחצי המאה הבאה, אולי בעצם עד היום הזה.

כמעט כל התנועות הלאומיות של הזמן המודרני היו נגועות באובססיה של תיקון גבולות. ההתאוות אל מודל היסטורי ישן, לפעמים מיתי, העביר אותן על דעתן. פולין זה מקרוב התחדשה (סוף 1918), כאשר עמדה בעיצומו של מאמץ התפשטות רחב ממדים. בשלב מסוים היא התקרבה להכפיל את שטחה, לפני שנהדפה וכמעט נהרסה. איטלקים, הונגרים, רומנים, בולגרים ולימים כמובן גם גרמנים התמכרו לציור מפות חדשות. הכול התחקו אחרי שורשי אבותיהם ואמותיהם. חלקם עסקו בזיוף ממשי של היסטוריה ושל ארכיאולוגיה.

כולם נתקלו לבסוף בחומות המציאות. היה עליהם להפסיד במלחמות, לפעמים לאבד את עצמאותם לזמן מה כדי להתעשת ולקבל את הדין. אף ארץ אירופית אחת לא הצליחה לממש חזון רחב של גבולות לאורך זמן. איטליה לא הגיעה לצד השני של האדריאטי, הונגריה לא הגיעה לקרפטים, בולגריה לא הגיעה למקדוניה ולדוברוג'ה, ויוון נאלצה לוותר על הצד השני של האגאי.

אחת הסיבות הפחות מדוברות לקיומה של ברית נאט"ו היא שבמסגרתה ארצות שהיו רגילות לחשוק זו בשטחיה של זו מתרגלות להתקיים זו לצד זו בשלום. מחוץ לפשעי רוסיה באוקראינה אין כמעט תחרות גלויה על שטחים באירופה. אירופה מתנהלת ברוח מה שאמר יצחק רבין לפני 50 שנה, שלא אכפת לו "לבקר בגוש עציון עם ויזה". כמעט איש מן הטוענים לירושתו לא היה מעז לחזור על המילים ההן, מפני שהציונות ויתרה על הפרגמטיות.

זוכרים את רודזיה? לא?

הפרגמטיות הייתה אמצעי של שימור הלגיטימיות. קנאים וציניקנים, הסבורים שאין להם צורך בלגיטימיות, הם שווי ערך של אלה המתייחסים בביטול אל הדירוג של מודי'ס. קיום דה־פקטו מספיק להם. מצדם שישראל לא תיהנה מהכרה בינלאומית כל זמן שיש לה הכוח לכפות את חזונה ואת הזיותיה.

עכשיו היא מודיעה רשמית על ביטול הפרגמטיות. הכרזת שר הביטחון על הקמה של 22 יישובים יהודיים חדשים בגדה המערבית, כדי להבטיח שלא תקום שם מדינה פלסטינית, היא קודם כול התנערות מהחלטת האו"ם של 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות.

אמנם ההחלטה ההיא לא הייתה מחייבת בתור שכזאת, אבל בהיעדרה ישראל לא הייתה מקבלת הכרה בינלאומית חצי שנה אחר כך, והיא לא הייתה מניפה את דגלה במרכז האו"ם כעבור שנה. גורלה היה כגורלן של מדינות דה־פקטו אחרות בהיסטוריה. זוכרים את רודזיה? לא? בצדק.

אם ישראל אמנם מתנערת מ־1947, אפשר לשער מה צפוי לה בזירה הדיפלומטית. אפשר שהעצרת הכללית של האו"ם תסרב לקבל את כתב האמנתה של משלחת ישראל. זה לא יהיה גירוש, אבל זה יהיה מהלך של השפלה ושל פיחות מעמד, שווה ערך להשעיית דרום אפריקה הלבנה לפני 50 שנה. אולי נראה אפילו ניסיון לבטל את החלטת 1947 ולהפקיע מן המדינה היהודית את מקור הלגיטימיות שלה, אם גם לאחר מעשה. למי זה משנה? זה עוד נראה.

'המהפכה שסירבה להתנרמל' עלול להיות יום אחד שמה של הביוגרפיה הלאומית. הבה נקווה שהיא לא תהיה שמו של נאום ההספד.