"האויב שלנו זה לא ישראל": מה חושבים אזרחי איראן על התקיפה?

הכותבת היא מומחית לאיראן ממרכז עזרי באונ' חיפה ומחברת הרומן ההיסטורי "המלכה"

כפי שאפשר לצפות ממדינה עם כ-90 מיליון איש, התגובות ברשת למתקפה הישראלית הן מעורבות. אם לפני המתקפה שאלנו האם היא תגרום לאיראנים להתאחד סביב הדגל או תעמיק עוד יותר את הקרע בין העם לבין המשטר - התשובה היא: גם וגם, אבל בעיקר העמיקה את הקרע - פשוט כי יש למשטר הנוכחי יותר מתנגדים מאשר תומכים.

● פרשנות | ישראל תשמח מאוד אם איראן תעשה את הטעות הזו
● מטוסים משנות ה-70: חיל האוויר האיראני הוא מהחלשים באזור

בפורומים של תומכי משטר ראינו בהתחלה את רוח הקרב הידועה של מבקרי המשטר מימין, שדורשים לצאת למבצע "הבטחת אמת 3" (מתקפה שלישית על ישראל), מאיימים שישראל לא יודעת עם מי היא הסתבכה, וגם אומרים שאילו ראיסי היה חי כל זה לא היה קורה.

במהלך היום השתנו הרוחות, ועכשיו אפשר למצוא שם הכאה על חטא, למשל על כך שהופתעו: הרי טראמפ אמר מלכתחילה 60 ימים. בימים האחרונים הוא היה פסימי לגבי הצלחת המו"מ, ישראל אמרה שהיא תוקפת, רוסיה ומדינות אחרות אמרו שישראל רוצה לתקוף ועדיין הופתענו.

הרגש השולט הוא ייאוש - גם מההשפלה - הכבוד הוא הרי בין הדברים החשובים ביותר לאיראנים, וגם מכך שהמתקפה הזאת לא נגמרת, כל שעה מעבירים מטאטא במקום אחר.

כאשר כן מדברים על מתקפת הנגד, מודים שכרגע זה לא רלוונטי כי שמי מערב המדינה תחת אש ואי אפשר לקחת את הסיכון ולהוציא את המשגרים, ומבינים שחייבים איכשהו לקחת את השמים בחזרה עוד לפני שארה"ב נכנסת למערכה כדי להנחית מכת נקמה כבדה על ישראל.

בקרב מתנגדי המשטר הרגשות נעים בין שמחה פשוטה על כך שכל כך הרבה בכירים שנואים מתו, לבין רגשות מעורבים כי בכל זאת כשתוקפים את הרפובליקה האסלאמית השנואה, גם איראן האהובה תחת מתקפה. הבדיחה על חסין סלאמי עובדת גם בפרסית, ומכיוון שבכל חיסול ותאונה אוהבים להשוות את המנוחים למנות בשר - בדרך כלל קציצות או קבב (שזה שם כללי ל"על האש"), הפעם זה סלאמי שהפך לסלמי.

כאשר בקבוצות תומכי משטר מאשימים את ישראל בתקיפת שכונות מגורים והרג נשים וילדים, המתנגדים מזכירים להם שמות של נערות ונערים שנרצחו בידי המשטר במהלך מחאת "אישה חיים חופש", ומסבים את תשומת הלב לכך שכל המחוסלים גרו בשכונות שידועות כשכונות של משמרות המהפכה, בבניינים שהדירות בהם יקרות באופן שאינו מאפשר לאדם מן השורה לרכוש אותן - מה שאומר שגם השכנים, שסבלו מהפיצוצים, הם כנראה מתוך המשטר ולכן "מגיע להם".

הוויכוחים העיקריים בין תומכי המשטר למתנגדיו הם סביב החפים מפשע שנהרגו בתקיפות יחד עם המפקדים והמדענים, כאשר תומכי המשטר מאשימים את המתנגדים בחוסר פטריוטיות (מושג שמוגדר באופן כמעט הפוך בין שתי הקבוצות) ובחוסר אנושיות ובקהות לסבלם של בני אדם.

אבל למתנגדי המשטר ברור שמי שאשם בתקיפה היא לא ישראל אלא הרפובליקה האסלאמית, ואפשר לראות זאת בפוסטים כמו זה: "הם שרפו את המדינה, בזזו את עושרה, זיהמו את המים ואת האוויר שלה, הפכו את האנשים לעניים, הרגו את אחינו ואת אחיותינו, ועכשיו מלרלרים על פטריוטיזם! האויב שלנו זה אתם, לא ישראל. האויב של איראן הוא הרפובליקה האסלאמית".

או יוזר אחר שכתב: "גם את המלחמה הזאת הרפובליקה האסלאמית כפתה עלינו (רפרנס לשם של מלחמת איראן עראק "המלחמה הכפויה"). אילו לא הייתה מהפכת הנכבה ב-1979, לא הייתה שום עוינות בין איראן לישראל שתוביל למצב הנוכחי. את הרפובליקה האסלאמית יש להפיל. עוד היום אנחנו צריכים לצאת לרחובות ולשים סוף לאסון הבלתי-נגמר הזה. כבר אין לנו מה להפסיד".

יש גם תגובות שעדיין לא מתאבלות או שמחות לפני שמתבררות התוצאות של התקיפה לטווח ארוך, או כפי שאומר זאת הביטוי האיראני - את האפרוחים סופרים בסוף הסתיו.

ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן ממרכז עזרי באונ' חיפה ומחברת הרומן ההיסטורי "המלכה"