כשהוא חוגג את הצלחותיו בקונגרס ואיש אינו עומד בדרכו: טראמפ ייפגש עם נתניהו

"למי היו אי פעם שבועיים כאלה", קרא נשיא ארה"ב, מוקף בכל המי־ומי של מפלגתו בקונגרס, לפני שחבט בפטיש ענקי, ונתן תוקף לחבילת החוקים "החשובה ביותר בתולדות ארצנו".

● כותרות העיתונים | הניו יורק טיימס: זה "מחיר הניצחון" שישראל משלמת על המלחמה באזור
● אילון מאסק הכריז על הקמת "מפלגת אמריקה"

זה קרה על כר הדשא של הבית הלבן ביום ו', שהיה במקרה גם ארבעה ביולי, יום העצמאות ה־249 של ארה"ב. בהקשת הפטיש, אמריקה נכנסה אל שנתה ה־250, והוא - כול־יכול, עטור ניצחון, מושא של הערצה - הוא זה המנחה אותה אל רבע־האלף הבא של קיומה.

מה רמה היא הפסגה שעליה עומד עכשיו האיש הזה, אפילו כאשר סקרי דעת הקהל מראים שרוב האמריקאים אינם סומכים את ידיהם על התנהלותו, ורוב עוד יותר גדול מתנגדים לחבילת החוקים החדשה, שהקונגרס אימץ ממש שעות אחדות לפני התקדש יום העצמאות. הוא הודיע שהוא רוצה את "החוק הגדול והיפה הזה" על שולחנו, כדי שיוכל לחתום עליו בטוש השארפי שלו לא יאוחר מארבעה ביולי.

הצלחת הרפובליקאים בקונגרס לעמוד בלוח הזמנים היא ראיה למידת שליטתו ברשות המחוקקת. הוא כמובן שולט ללא מצרים ברשות המבצעת, והוא מנהל מלחמה חזיתית לעקר את הרשות השופטת. ואף כי למפלגתו יש רוב זערורי בשני בתי הקונגרס, ואף כי מספר רפובליקאיים התנגדו, המפלגה התייצבה כמעט כאיש אחד לצידו.

צריך להתאמץ כדי להיזכר בנשיא עם קיבורת שרירים כזאת; אולי לינדון ג'ונסון הדמוקרט לפני 60 שנה, לפחות לפני שטבע בביצות של וייטנאם. רפובליקן כזה אולי לא היה מאז הנשיא ויליאם מקינלי, בשלוש השנים האחרונות של המאה ה־19.

הציונים האלה אינם רק שעשוע בטריוויה. הם משקפים את המידה שבה טראמפ משנה את הכללים ושובר את הכלים. לאן הוא נושא את עיניו, קשה לדעת. אבל מוטב להניח שהדרך עומדת להישזר בהרבה מאוד הפתעות, מאבקי כוח ודרמות.

לפוליטיקה הפנימית שלו יש קשר מובהק למדיניות החוץ. אין זה מקרה שבנימין נתניהו עומד להתקבל אצלו בשעה שהנשיא מקרין כוח כה רב. ר"מ ישראל בוודאי יודע, שהנשיא לא הזמין אותו כדי להתווכח. לא ברק אובמה יושב בבית הלבן, לא ג'ו ביידן.

"הם שונאים את ארצנו"

נענשים הם אלה העומדים בדרכו של טראמפ. את חברי הקונגרס הרפובליקאים, בשני הבתים, הוא אילף באמצעות חלקת לשון ומגלב.

השנה הבאה היא שנת בחירות של אמצע־קדנציה, שבה יעמדו לבחירה כל מושבי בית הנבחרים ושליש מושבי הסנאט. כדי להגיע אל הבחירות הכלליות צריך תחילה לנצח בבחירות המקדימות. הניסיון מוכיח את כוחו של טראמפ בהפלת מועמדים, שאינם עומדים במבחן הנאמנות כלפיו: הוא פשוט מקדם מועמדים יריבים.

רוב הרפובליקאים שהעזו להתייצב נגדו נשרו הרבה לפני קו הסיום. בשבוע שעבר, סנאטור בכיר ממדינת צפון קרוליינה, שכהונתו מסתיימת בסוף השנה הבאה, החליט שאין טעם אפילו לנסות, לאחר שהמרה את פי הנשיא, הצביע נגד חבילת החוקים, ושמע את טראמפ מאיים על חייו הפוליטיים.

זה נשיא שאין לו כל עניין בדו־שיח עם יריביו, אפילו כאשר הם בעמדת כוח, קל וחומר כשהם מחוסרים כל כוח. הדמוקרטים הם מיעוט בקונגרס, ובאמריקה "המנצח לוקח הכול". למיעוט אין פיצויים: אין ראשי ועדות, אין סגנויות של יושב ראש הבית.

ברק אובמה, זמן קצר לאחר שהושבע לנשיא, סר אל פגישת סוף שבוע של צירי המפלגה הרפובליקאית, ושוחח איתם באריכות, אף כי למפלגתו היה רוב עצום בקונגרס.

זה לא יעלה על דעתו של טראמפ. כאשר מפלגתו איבדה את הרוב שלה בקונגרס, בבחירות אמצע הקדנציה של כהונתו הראשונה, ב־2018, הוא זימן את ראשי הדמוקרטים ללשכה הסגלגלה, רק כדי להעליב אותם ולגרום את יציאתם. הם גמלו לו רעה תחת רעה. היחסים בין הבית הלבן לקונגרס היו בלתי נסבלים לחלוטין, אפילו במרוצת השנה הראשונה של מגיפת הקורונה.

זמן קצר לאחר שחתם על "החוק הגדול והיפה הזה" (זה שמו הרשמי של החוק, ביטוי ללהיטות הרפובליקאים להניח את דעתו ולציית לגחמותיו), טראמפ טס לעצרת ניצחון במדינת אייווה.

שם הוא הזכיר למעריציו, שהדמוקרטים בקונגרס הצביעו כאיש אחד נגד הגדול־והיפה־הזה. הם עשו כן, הוא אמר, מפי ש"הם שונאים את טראמפ". והוא הוסיף, "זה בסדר, גם אני שונא אותם. אני שונא אותם מפני שהם שונאים את ארצנו".

נגד כל מקור כוח עצמאי

מדד הסקרים המוערך של RCP.com מראה גרעון אהדה של כמעט 7% לטראמפ, 44.8% בעדו ו־51.5% נגדו. המספרים האלה אינם שונים אלא בשברי אחוזים ממצבם של נשיאים קודמים בחודשים הראשונים של כהונתם השנייה; אבל הם בוודאי אינם מבטאים תמיכה מסיבית, שלה הוא חוזר וטוען.

אבל עניין אחד טעון הדגשה: הנשיא אינו פופולרי, ומעולם לא היה. בניגוד להתפארויותיו החוזרות, הוא נבחר לכהונתו בהפרש קטן, אף כי שגריר ארה"ב בישראל מייק האקאבי טען את ההפך בראיון בשבוע שעבר בערוץ 12. אנחנו מזכירים את העניין הזה לא לצורך הקנטה, אלא כדי להמחיש את המידה שבה טראמפ נמנע מכל ניסיון לאחות קרעים. בעיניו ובעיני אוהדיו, התעלמותו עתירת הבוז מן האופוזיציה היא ביטוי של כוח ושל יכולת משילות.

הוא מנהל עכשיו התקפה נגד כל מקור של כוח עצמאי בוושינגטון, שאינו תלוי במוצא פיו.

לאחר שפירק למעשה את המכניזמים של בקרה ושל פיקוח בתוך הממשלה הפדרלית באמצעות פיטורים שרירותיים, הוא מסתער על בתי המשפט; נוקם בתובעים פדרליים שפתחו תיקים נגדו ונגד מקורביו; נוקם במשרדים גדולים של עורכי דין, המעסיקים יריבים פוליטיים או מייצגים אותם; תוקף את גופי התקשורת הגדולים ביותר, ומאלץ אותם להסכים לעסקות טיעון בתיקי דיבה מפוקפקים.

עכשיו הוא עומד בעיצומה של התקפה נגד עצמאותו של הבנק המרכזי, שהוא רוצה לכוף למרותו, בניגוד לחוק האמריקאי. בשבוע שעבר אפילו הופרח הרעיון, שהוא יעביר את ניהול הבנק באופן זמני לידי שר האוצר שלו. זה כמובן אבסורד, אבל עצם ההפרחה מעידה משהו על מערכת הציפיות בוושינגטון. לנשיא הזה יש תיאבון בלתי מוגבל לכוח בלתי מוגבל, בענייני פנים ובענייני חוץ.

על הילולת סוף השבוע של טראמפ העיבה במקצת הודעתו של אילון מאסק, שהוא מקים "מפלגה אמריקאית חדשה", כדי "להעניק קול לחסרי הקול". זו עקיצה לא נעימה, בייחוד מפני שכספי מאסק לא יגיעו עוד אל קופות המפלגה הרפובליקאית. אבל קשה להאמין שזה יעמיד בסכנה ממשית את עליונותו הפוליטית של הנשיא. הדעת נותנת שלפחות עד נובמבר 2026 לא יעמוד איש בדרכו.