אישי: נשוי + 3, גר במיתר
מקצועי: מנכ"ל המרכז הרפואי סורוקה
ילדות ומשפחה: נולדתי להורים אקדמאים באייווה, ארה"ב, ובגיל 5 הם חזרו בתשובה ועלו לישראל בדחף משיחי של אחרי מלחמת ששת הימים. הגענו למרכז קליטה בקיבוץ גבעת ברנר, גרנו שם שנה ועברנו לבאר שבע. נוסדה אז אוניברסיטת בן גוריון וחיפשו שם בעלי תואר שני בספרות אנגלית כמו הוריי. בבאר שבע של שנות השבעים היה צריך להגיע מוקדם בבוקר למכולת כי החלב היה בחוץ, לא במקרר. זו לא הייתה עיר של קניונים ומזרקות, בילינו רק בחוץ.
● פורטפוליו | הכרישה החדשה: הדרך של היזמת שהייתה מעורבת כבר ב-27 אקזיטים
● פורטפוליו | הוא משקיע לפי וורן באפט מגיל 14, האתר שלו נמכר בחצי מיליארד דולר
● פורטפוליו | הוא הפך לפרופסור בגיל 30, עלה לישראל עם 400 דולר בכיס והיום מוביל אלפי סטודנטים
בית ספר: הייתי תלמיד איום ונורא. בכיתה ב' העבירו אותי לג' כי המורה לא הסתדרה איתי. למזלי המחנך שלי בתיכון עזב אותי לנפשי ולא התעסק עם משמעת וחיסורים. למדתי - ויצא בסדר.
פסיכומטרי בנגמ"ש: הייתי חובש בשריון, ונהניתי מאוד מהשירות. אז גם החלטתי להיות רופא. הייתי מתכונן לפסיכומטרי בתוך נגמ"ש חימוש בשיזפון. הוצאתי ציון טוב מאוד שאפשר לי להתקבל ללימודי רפואה. בשנה שלאחר השחרור וגם בתחילת הלימודים עבדתי כעוזר אחות בסורוקה. ניגבתי ישבנים והחלפתי מצעים.
לימודים: למדתי רפואה באוניברסיטת בן גוריון והתמחיתי בפנימית בסורוקה. לאחר מכן יצאתי לפוסט־דוקטורט באינפורמטיקה רפואית (תחום המשלב בין מידע רפואי, רפואה וטכנולוגיה - ד"א) באוניברסיטת ייל. כשחזרתי לארץ, בקופת חולים כללית שאבו אותי לניהול.
ניהול בסורוקה: ריכזתי כשנה את תחום האינפורמטיקה הרפואית, ואז מוניתי לסגן מנהל רפואי בסורוקה. לאחר מכן מוניתי למנהל הרפואי של מחוז דרום בכללית, תפקיד משמעותי מבחינתי כי הרפואה בישראל מתחילה בקהילה. במקביל למדתי לתואר MPH בבריאות הציבור בבן גוריון. ב-2018 מנהל סורוקה הודיע שהוא עוזב. נבחרתי לתפקיד, אבל לא ידעתי למה אני נכנס ומה האתגרים שמצפים לי.
קורונה: כשהתחילה המגפה כולנו פחדנו, חשבנו שהדרך היחידה להקים מחלקת קורונה תהיה באמצעות הגרלת הצוות. כשביקשתי מפרופ' ליאוניד ברסקי, מנהל המחלקה הפנימית, שייקח על עצמו את המשימה, הוא חזר אליי אחרי שעתיים ואמר: "עזוב, אני נכנס לאירוע עם כל המחלקה שלי". זה הראה לי איזה צוות עובדים אדיר, מתגייס ומחויב יש בסורוקה.
המחסור ברופאים: הדרום מהווה 17% מאוכלוסיית המדינה, אבל רק 7% מלומדי הרפואה. יש בכל שנתון מספיק אנשים למלא כיתה של 200 איש בבן גוריון, שכל אחד מהם יהיה רופא מצוין, הם רק לא מצליחים לקבל ציוני בגרות ופסיכומטרי מספקים ולהתקבל. הדרום סובל מפערים מאוד משמעותיים כמעט בכל תחום: חינוך, המשרתים ביחידות עילית, תשתיות תוחלת חיים ועוני.
7 באוקטובר: 676 פצועים בדרגות חומרה גבוהות מהרגיל הגיעו אלינו בתוך יממה. לא היה בסורוקה פצוע אחד שאפשר היה להציל ומת.
איראן: כשהטילים הראשונים נפלו בגוש דן הבנו שאנחנו לא נערכים למלחמה הנכונה, והתחלנו לשחרר חולים. ביום שני, שלושה ימים לפני הפגיעה בבית החולים, ראיתי את ההרס במכון ויצמן וכינסתי דיון על האפשרות שייפול טיל בסורוקה. ביום רביעי שמתי לב שהתפנה מקום בבניין קצת יותר ממוגן, אז פינינו לשם קומה שלמה. בדיעבד זו הקומה שספגה פגיעה ישירה.
פגיעה ישירה: זה קרה ביום חמישי בשבע בבוקר. נכנסנו למקלט ופתאום שמענו בום והכול רעד. החזקתי את עצמי לא לצאת, ידעתי שאני חייב לשמש דוגמה. הייתה איתי חלק מהנהלת הסיעוד, והצלחנו ליצור קשר עם האחיות בכל המחלקות ולברר מה המצב. כשיצאתי מהמקלט כבר ידעתי שאין קטסטרופה. ועדיין, מראה העשן השחור מהבניין שבו למדתי רפואה, זה היה ממש רגע אפוקליפטי מבחינתי.
מגיע לנו יותר: התרעתי עשרות פעמים שסורוקה לא ממוגן מספיק. נאמר לי שאני צודק, אבל הרבה רצון טוב ומעט שקלים חדשים. כיום יש חולים שמאושפזים במרתף שמשמש כמחסן, בלי מקלחות, כי בניין הפנימיות שלי לא כשיר. מגיע לתושבי הנגב יותר מזה. סורוקה צריך 960 מיליון שקל על פני כחמש שנים כדי לחזור לתפקוד מלא. אין פילנתרופיה יהודית שיכולה לממן פרויקט כזה.
השאיפה והבעיות: בעוד חמש־שש שנים ארצה לגזור את הסרט לבניין החדש בסורוקה - פיצוי לתושבי הנגב על 65 שנות הקרבה. אלא שבסורוקה מועסקים כ־5,700 איש. כל עוד אנחנו ושיבא נגב (בית החולים שצפוי להיפתח בהפעלת שיבא - ד"א) מתחרים על אותו מאגר עובדים, שירותי הרפואה באזור לא ישתפרו. אני רוצה לראות שכספי הממשלה הולכים לנגב, וכרגע זה לא קורה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
