פלש לשטח ציבורי ודרש 1.3 מיליון שקל לפינוי. מה קבע ביהמ"ש?

ב-1977 נתנה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשל"צ לתושב העיר היתר בנייה המוגבל לשלוש שנים לבניית מבנה ושימוש חורג בשטח ציבורי פתוח ברח' משורר השואה. על השטח הוקם מבנה בלוקים ובטון בחיפוי גג פח גלי, ומחסן. הגם שתוקף ההיתר פג לאחר שלוש שנים, המשיך אותו אדם להחזיק במבנה כמעט שלושה עשורים, עד שהעביר את החזקה בו לידי שמעון אסייג בשנת 2005, תמורת כ-141 אלף שקל.

אסייג הפעיל במבנה חברת אמבולנסים ומשרד רו"ח. ב-2010 קבעו נציגי העירייה כי אין מניעה לאפשר לעסק להמשיך בכפוף לדמי שימוש ראויים ולהחלטות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. ואולם, בראשית 2011, הרשיע ביהמ"ש לעניינים מקומיים בראשל"צ את החברה ואת אסייג, על פי הודאתם, בעבירות שימוש בשטח ללא היתר, וניתן צו להפסקת השימוש בשטח עד ינואר 2012.

השימוש לא הוסדר או הופסק, אך רק בשלהי 2019, בחלוף כשבע שנים, הוציאה העירייה לאסייג ולחברה דרישת פינוי, ובהמשך הגישה תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים.

בעוד העירייה טענה כי אסייג מחזיק במבנה ובמקרקעין ללא כל הרשאה, לאחר שההרשאה שניתנה למחזיק המקורי פקעה ב-1980, טען אסייג כי במשך השנים העירייה אפשרה לו במודע להשתמש בשטח, ולכן הוא בר רשות. לטענתו, על העירייה לפצותו בגין השקעותיו במבנה, והוא זכאי גם לפיצוי בסך 1.3 מיליון שקל במסגרת הפיצויים שמשלמת העירייה לבעלי נכסים בשכונה.

ביהמ"ש קבע, כי אסייג אינו בר רשות, וכי פקעה רשותו להחזיק במבנה, ככל שהייתה מלכתחילה (דבר שלא הוכח). צוין, כי מי שניתן כנגדו צו הפסקת שימוש שיפוטי והוא לא קיים אותו, מנוע מלהעלות טענה שהרשות שניתנה לו לא הופסקה. משכך, גם אינו זכאי לפיצוי בגין השבחת הנכסים.

באשר לפיצויים בגין הפינוי נקבע, כי על אסייג להגיש תביעה נפרדת.

משמעות הפסיקה: מקרקעי ציבור אינם הפקר ולא ניתן לתפוס חזקה בהם ולהשקיע בהם השקעות, תוך הסתמכות כי ניתן יהיה להמשיך להחזיק בהם בלא מפריע

מספר תיק: ת"א 67123-06-20

התובע והנתבע, שני חברים משדרות, הסתכסכו על רקע חשדות של אחד מהם כי השני גנב ממנו כספים. בתביעת לשון הרע שהוגשה טען התובע, כי השניים קיימו יחסים קרובים ונהגו להיפגש במשרדו של הנתבע המצוי בחנות "בנא משקאות" בעיר או במאפייה הסמוכה - מקום עבודתו של התובע. באחד הימים ביקש התובע מהעובדת בחנות בנא לאפשר לו להיכנס למשרדי החנות, בטענה כי שכח שם את כפפותיו.

מאוחר יותר באותו יום, טען הנתבע, כי סכום כסף נעלם מהכספת, ואמר לתובע כי אם יש לו קשר לכך, מוטב לו להשיב את הכסף. הנתבע הגיש תלונה למשטרה, התובע נעצר ונחקר אך התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות.

לגרסת התובע, הנתבע החל להפיץ עליו דברי שקר בעיר שדרות, תוך ייחוס מעשי גניבה חמורים, וטען כי בשל כך פוטר. עוד טען, כי הנתבע חזר על הדברים גם בפני חברה משותפת, אדל. התובע הגיש תביעת לשון הרע נגד הנתבע, ודרש פיצוי בסך של 150 שקלים.

הנתבע טען מנגד, כי הוא דיבר רק עם אדל על המקרה, לאחר ששאלה אותו על כך, כיוון שנשלחה מטעם התובע לצורך הקלטתו, תוך ניסיון "למשוך אותו בלשונו" על מנת לבסס תביעת לשון הרע.

ביהמ"ש קבע, כי אף שהוכחו יסודות עוולת לשון הרע, הנתבע הוכיח כי פעל בתום לב.

נשיא בית משפט השלום בב"ש, עמית יריב, ציין כי ייחוס מעשה גניבה לאדם, ובפרט כאשר מדובר בעובד או אדם הפועל במסגרת עסקית, מהווה פרסום הפוגע בשמו הטוב, ביושרו ובאמינותו, הן במישור החברתי והן במישור התעסוקתי; ואולם הוסיף, כי "לא ניתן לומר כי הטענה לביצוע עבירה של גניבה בידי התובע מצוצה מן האצבע". זאת, לאחר שצפה בסרטון מצלמת האבטחה שבו נראה התובע בתוך המשרד, מתכופף למקום שבו נמצאת הכספת, ויוצא מן המשרד, תוך שהוא מסיר כפפה מידו - דבר הסותר את טענתו כאילו שכח כפפה במשרד ואסף אותה.

עוד צוין, כי השיחה לא הייתה פרי יוזמה של הנתבע, אלא נבעה מפנייה ישירה של אדל שאף עודדה אותו לפרט בפניה את השתלשלות הדברים "מההתחלה" - התנהלות המזכירה, במידה רבה, "סוכן משטרתי מדיח".

משמעות הפסיקה: כאשר דברי לשון הרע נאמרים במסגרת שיחה אחת, שאינה ביוזמת הדובר, והם מבוססים על חשדות סבירים, מתקיימת הגנת תום הלב

מספר תיק: ת"א 36958-12-20

בעלים של משק בכפר חב"ד ביקשו לבנות עליו את ביתם על ידי קבלני משנה, ובסיוע מפקח, שהתחייב לפקח על אופן ביצוע העבודות. הבית הוא וילה רחבת ידיים, הכוללת שלושה מפלסים: קומת מרתף (עם חצר אנגלית); קומת קרקע; וקומה עליונה. לטענת התובעים, זמן קצר לאחר אכלוס הבית החלו להתגלות בו נזקי רטיבות משמעותיים, והתגלו כתמי רטיבות על רצפת השיש (העשויה מאבן טבעית) בכל שלוש הקומות של הבית. לטענתם, ביוני 2016 הפסיקו לגור בבית בשל ליקויי הרטיבות, והחלו להשכיר אותו לטובת אירוח בסופי שבוע.

התובעים תבעו כמיליון שקל מהמפקח שנשכר על ידיהם ומהחברה שבבעלותו, וניתן פסק דין המחייב לפצותם בכ-300 אלף שקל. ואולם, במהלך הערעור על פסק הדין התגלה כי התובעים מכרו את זכויותיהם במשק הכולל את הבית, תמורת סך של 12 מיליון שקל, עוד לפני שניתן פסק הדין. במסגרת הסכם המכר, הצהירו התובעים כי לא ידוע להם על פגם מהותי בנכס. זמן קצר לאחר המכירה שלח הקונה לתובעים מכתב התראה, ובו בין היתר מצוינים כתמי רטיבות ברצפת השיש בכל הקומות.

המכירה התגלתה לנתבעים רק לאחר שניתן פסק הדין, הגם שהיא הושלמה לפני שניתן. ביהמ"ש המחוזי החזיר את הדיון לבית משפט השלום, לצורך דיון בשאלה האם המכירה משנה את פסק הדין המקורי.

השופט אבי סתיו ציין, כי "רוכש דירה אינו מאבד את זכות התביעה שלו כלפי היזם בגין ליקויי בנייה ואי-התאמות בשל כך שמכר את דירתו, וזאת משני טעמים: האחד, מכיוון ש"המועד הקובע" לעניין זה הוא מועד המסירה של הדירה, ואין להתחשב במה שאירע לאחר מכן; והשני, מכיוון שיש להניח שהליקויים והאי-התאמות שוקללו לתוך המחיר שקיבל הקונה עבור הדירה, וממילא המכירה לא איינה את הנזק".

השופט הוסיף, כי העובדה שהתובעים לא גילו לקונה את הליקויים מקימה חזקה לכאורית כי מחיר המכירה לא גילם את הליקויים. אולם, העובדה שהקונה מודע בשלב הנוכחי לאי-גילוי, ואף שלח לתובעים מכתב התראה, מעלה את הסבירות שבסופו של יום מחיר המכירה יגלם את הליקויים, בדרך זו או אחרת, או שיתברר כי למעשה הם כן הובאו בחשבון בקביעת המחיר.

משמעות הפסיקה: רוכש דירה אינו מאבד את זכות התביעה שלו כלפי היזם בגין ליקויי בניה ואי התאמות בשל כך שמכר את דירתו

מספר תיק: ת"א 28922-04-16