המשחק הכפול של אל על ונמל אילת, ומה לומדים מרכישת ישראכרט

הגיע הזמן להוריד את המסכות. בתקופת הקורונה אלעל כחברה ישראלית, שלא לומר לאומית, קיבלה סיוע מהמדינה כשנדמה היה שהיא בדרך לקריסה. והנה, שלוש שנים אחרי, המניה זינקה, ובחסות היעדר התחרות שהמלחמה סידרה לה (אף יותר מיכולות הניהול של דינה בן טל-גננסיה, המנכ"לית הפורשת) היא רשמה את הרווח ההיסטורי הגדול בתולדותיה. עכשיו היא דורשת - יחד עם חברות תעופה נוספות - סיוע במימון הפיצויים לישראלים שנשארו בחו"ל כשהשמיים נסגרו.

נמל אילת נרכש לפני עשור על ידי האחים נקש במחיר של 120 מיליון שקל, שכונה בענף "נזיד עדשים" לנוכח העובדה שהם משכו ממנו דיבידנדים המוערכים בסך של כ-50 מיליון שקל מדי שנה בשנים האחרונות. והנה עכשיו, למרות מתווה סיוע שעבר בממשלה ל"נכס לאומי", הנמל לא מצליח לשלם 10 מיליון שקל חובות לעירייה. זו עיקלה את חשבונותיו והוא עשוי לסגור את שעריו ביום ראשון, באופן שיפגע גם בפעילות חיל הים.

בשני המקרים, למרות רווחי השיא, כנראה שהמדינה תכניס יד לכיס - של כולנו - כדי לממן את הסיכונים של חברות פרטיות; אלה קיימים, מה לעשות, לצד ההזדמנויות. ככה זה כשהוועדים פינו את מקומם לבעלי עסקים שמחזיקים את היד על השאלטר, ויודעים למנף היטב את חשיבות הנכסים שלהם.

אסף זגריזק

בנק ישראל ספג ביקורת על מתן היתר השליטה לתשובה נוכח הרקורד שלו בשוק. בעיקר דובר על תספורת בגובה 65% שספגו המשקיעים בדלק נדל"ן, על חוב של 2.1 מיליארד שקל. המבקרים גם הזכירו את התביעה שבסיומה החזיר תשובה 8 מיליון שקל לדלק בגין סכומים שהעביר לטובת הקמת בית כנסת, ואת הפגישות שערכו בכירים בדלק עם המשנה למנכ"ל ישראכרט - לכאורה, עוד לפני קבלת היתר השליטה.

מעבר לכך, העברת השליטה לידי תשובה היא הוכחה נוספת לכישלון הרפורמה בבנקים, שהוביל לפני עשור שר האוצר משה כחלון. בליבה עמדה ההפרדה בין הבנקים לחברות האשראי, ובמסגרתה אולץ הפועלים למכור את ישראכרט. הרבה ססמאות הופרחו אז לחלל האוויר לגבי קידום התחרות והוזלה לצרכן.

ובסוף? העלויות לא באמת ירדו, כי ללא הגב הפיננסי של הבנקים, החברות התקשו להוריד מחירים. כעת מתברר שהרפורמה עשתה סיבוב שלם רק כדי להחליף בעל שליטה דומיננטי (הפועלים) בבעל שליטה דומיננטי לא פחות - ועוד כזה המגיע עם סימני שאלה לגבי מחויבותו לנושים ולנורמות של ממשל תאגידי . היה שווה?

תחרות בסוף אינה מטרה, אלא אמצעי להשיג תנאים טובים יותר לציבור. אם הציבור לא מרוויח דבר, למה לטלטל את הספינה?

עמירם גיל

מבקר המדינה חשף את הפרקטיקה ב-2016, לפני כמעט עשור, אך היא לא נעצרה עד היום. הציבור הישראלי מוציא 1.7 מיליארד שקל בשנה, שמגיעים לבכירי הצבא בצורה שהיא לא חוקית כפשוטו. בשל גיל הפרישה המוקדם שלהם, בכירי הצבא זוכים לפנסיה שהיקפה הכולל גדול פי כמה מכל גורם אחר במגזר הציבורי. גם אם ראוי וחשוב לתגמל אותם, לא ברור למה זה צריך להגיע דווקא בצורה כזאת.

הנושא הגיע לבג"צ, שדרש מהממשלה להסדיר את הנושא. בכל פעם המדינה הבטיחה להסדיר, אך לא הצליחה לקדם את העניין. במשך שנים בג"צ נתן למדינה ארכות להכשיר בדיעבד את הגדלות הרמטכ"ל. הדדליין הקרוב אמור לפוג ב-27 ביולי.

מיליארדים על הכף

לקראת הדדליין, ביום שלישי הקרוב ועדת חוץ וביטחון אמורה להצביע על "הלבנה" של הכספים לקראת חוק שיעבור במליאת הכנסת. הכסף העתידי שאמור להיות מוכשר גם להמשך הדרך, יסתכם ב-28 מיליארד שקל מכספי משלמי המיסים. קבוצת חברי כנסת בהובלת עמית הלוי (הליכוד) דורשת להקטין את הסכום לכ-10 מיליארד שקל בלבד, אך משרד הביטחון, בתמיכת פוליטיקאים אחרים, מתעקש על העברה מלאה. ראש הוועדה אדלשטיין מנסה לגרום לצדדים להתפשר. בינתיים על הכף מוטלים מיליארדים רבים.

הדבר הנכון הוא לא להכשיר בדיעבד את ההלבנה הזאת כלל, ולתת לבג"צ לפסוק שההעברות הן לא חוקיות - ולפחות לעצור אותן מעתה והלאה. אפשר לנצל את הכסף שיתפנה לתגמול ישיר דרך השכר (בייחוד לאנשי הקבע הצעירים), לרכש צבאי דחוף, או אפילו "סתם" להחזיר אותו לקופת המדינה.

לכן, מדאיג במיוחד שאפילו בנושא הזה - גם אחרי ה-7 באוקטובר, שהיה אמור לגרום לחשיבה מחדש על מושכלות יסוד - צה"ל ממשיך לצעוד בנתיב הישן והמוכר. הציבור, כך נראה, שוב ישלם את המחיר.

עידן ארץ