הפנתה לפסקי דין מפוברקים ותשלם קנס גדול

חברת רב בריח תפצה ב־100 אלף שקל עובד לשעבר לאחר שהפרה את החובה לבצע התאמות שיאפשרו לו להמשיך בעבודתו למרות לקותו הגופנית. ממלא מקום נשיא בית הדין הארצי לעבודה, אילן איטח, קיבל את ערעורו של העובד על דחיית תביעתו בידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. בית הדין האזורי דחה את יתר תביעתו של העובד (על רכיבי שכר שונים), הוא חויב בתשלום הוצאות ולא ערער על כך.

העובד שהה בתקופת מחלה לאורך שנת 2022. הוא חזר לעבודה בינואר 2023 בהיקף של 50% משרה (על פי היתר רופא תעסוקתי) ופוטר שבועיים לאחר מכן. איטח קבע, כי מאחר שהעובד הוכיח שלא הייתה עילה אחרת לפיטוריו מלבד מצבו הרפואי, על רב בריח להוכיח שביצוע התאמות למצבו היווה נטל כבד מדי עליה.

"לא רק שלא מצאנו כי החברה עמדה בנטל זה, אלא שהחברה הודתה מפורשות כי לא ביצעה כל בחינה של האפשרות לשלב את העובד במקום העבודה", אמר איטח. בשימוע נאמר לו במפורש, כי "קצת קשה לנו להעסיק במשרה של 50%, זה בסוף תופס תקן ופוגע לנו בתפוקות ויש לנו התחייבויות כלפי הלקוחות".

סמנכ"ל משאבי אנוש אישרה בעדותה כי כלל לא נעשה ניסיון למצוא אדם נוסף בחצי משרה שיוכל להשלים את היקף המשרה למלאה. החברה גם לא ניסתה להשלים את החוסר בשעות נוספות של עובדים אחרים.

רב בריח גם לא בדקה אם קיימת משרה אחרת עבור העובד, לא נעזרה כנדרש באיש מקצוע בניסיון למצוא פתרונות ולא שיתפה אותו בתהליך. החברה אמנם טענה שלא פעלה בכוונה להפלות את העובד, אך איטח מדגיש שהחשוב הוא שהתוצאה הייתה מפלה. הוא פסק לעובד את מלוא סכום הפיצוי שביקש, וזאת בשל הצורך "ביצירת הרתעה אפקטיבית בכדי להביא למיגור התוצאה הפסולה של פגיעה בעובדים עם מוגבלות". רב בריח גם חויבה בתשלום הוצאות בסך 25,000 שקל.

את העובד ייצגו עוה"ד נתן שמולביץ ותמיר שטינוביץ, ואת רב בריח - עוה"ד רמי קסלר ויונית סלע־גזלה.

משמעות הפסיקה: בית הדין יתייחס בחומרה להפרת החובה לבצע התאמות עבור עובד עם מוגבלות

מספר תיק: ע"ע 7843-10-24

שופטת בית משפט השלום בירושלים, מוריה צ'רקה, חייבה את עו"ד ורו"ח ליזה זלטין בהוצאות חריגות בסך 25 אלף שקל בשל התנהלותה הדיונית, אשר כללה הפניה לפסקי דין מפוברקים תוצרת בינה מלאכותית. זלטין תבעה 300 אלף שקל ממי ששכרו ממנה דירה, אך צ'רקה פסקה לטובתה 4,000 שקל בלבד.

צ'רקה אמרה: "לא אוכל לסיים בטרם אתייחס לסיכומי התובעת, אשר לא ניתן לתארם אלא כביטוי לזלזול מופגן בבית המשפט ובהליך כולו. המסמך המכונה 'סיכומים', שאינו חתום, אינו אלא טיוטה ראשונית, מלאה הערות של כותב הטיוטה אל התובעת (למשל בעמ' 21: 'כיצד להתמודד בסיכומים: צייני במפורש כי המסמך אינו ראיה יחידה'); עצות לתובעת (למשל בעמ' 20: 'מומלץ לבחון את ההחלטה לפרטיה ולשקול האם כדאי להגיש בקשה לתיקון או ערעור על ההחלטה, תוך הדגשה של הנסיבות והחשיבות של חוות הדעת לתביעה שלך', או בעמ' 28, 'מומלץ להתייעץ עם עורך דין המתמחה בדיני שכירות'); וסימנים שנועדו להראות על כוונה להשלים את הכתוב במועד מאוחר יותר.

"לכל אלו יש להוסיף את העובדה המצערת, לפיה במסמך ישנן הפניות לפסקי דין שאינם קיימים, הנסמכים על חוקים מומצאים. כך למשל בתחתית עמוד 29 של הסיכומים מופיעה הכותרת 'ע"א (מחוזי ת"א) 12345-67-18 אלמוני נ' פלוני - תחולת חוק שכירות הוגנת'. מיותר לציין שאין הליך שמספרו כמספר הנקוב, וגם טרם נחקק חוק שכירות הוגנת. לגבי יתר האסמכתאות שאינן קיימות, ראה סיכומי הנתבעים".

לדברי צ'רקה, "בצדק טען בא כוח הנתבעים, שהפניה לאסמכתאות שאינן קיימות מטריחה במיוחד, משום שהיא גורמת בזבוז זמן בבדיקת כל ההפניות. אשר על כן, בשים לב הן לחומרה שבאסמכתאות דמיוניות אלה, והן לזלזול שבמסמך כולו, יש לפסוק הוצאות לדוגמא לטובת הנתבעים, וגם הוצאות לאוצר המדינה". זלטין חויבה בהוצאות של 20 אלף שקל לטובת הנתבעים ושל 5,000 שקל לטובת אוצר המדינה.

זלטין אמרה בתגובה: "בשל טעות אנוש קשה, הוגשה לבית המשפט טיוטה ראשונית של הסיכומים, ולא המסמך הסופי והחתום. הטיוטה כללה סימונים בצבעים, הערות פנימיות, הוראות להשלמה, מקטעים חסרים ומבנה לא סדור. מדובר בטעות מצערת שאני פועלת כעת לתקנה מול בית המשפט".

משמעות הפסיקה: הערכאות הדיוניות הולכות ומכבידות את ידן על שימוש פסול ב־AI

מספר תיק: ת"א 77773-10-24

שופט בית משפט השלום בתל אביב, גיא הימן, קבע שבעליה של חברת ההשקעות המקוונת אינבנטיבה מרקטינג ישראל יפצו אישית משקיעה גרמנייה ב־225 אלף שקל וישלמו לה הוצאות בסך 60 אלף שקל. הימן ביצע הרמת מסך בין הבעלים לבין החברה שפורקה בסמוך להגשת התביעה, לאחר שקבע שהתובעת רומתה. כלומר, ייחוס של חובות החברה לבעליה, חרף היותה ישות נפרדת.

"חוששני כי לא דרך מקרה היא כי נתבעת 1 (החברה) נסתלקה לבית עולמה ימים אחדים קודם שהוגשה נגדה התביעה הזו והיטב ידוע היה לה, עוד קודם לכן, כי תוגש", אמר הימן. "התקשיתי למצוא סיבה אחרת לאותו פירוק מרצון של החברה, שלא נקלעה להליך של חדלות פירעון וכיוצא באלה אירועים, הכופים עליה את סופה. עניין זה, לבדו, נדרש להדליק נורת אזהרה בקשר להתנהלותם של הגורמים שמאחורי החברה הזו".

לדברי הימן, "מה שנעשה היה במידה רבה דיה של חומרה, על מנת לקבוע כי היה מי שביקש לנצל את אישיותה הנפרדת של נתבעת 1 להתנהלות, שאינה כדין ותכליתה המרכזית: חילוצם, שלא בתום לב ושלא למטרה כשרה, של כספים מן התובעת בלי לספק לה, כנגד כך, את השירות שהיא רכשה. דבר זה מצדיק הרמה של המסך שבין נתבעת 1 לבין בעלי מניותיה, כולם.

"...ההתנהלות הפגומה, שירדה לשורש הפעלתה של נתבעת 1, לא יכלה לפסוח אף לא על אחד מן האנשים, שהם בעליה או בעליה בשרשור. נתבעים 2 ו־5, בהתנהלותם לפניו של בית משפט זה, לא שכנעו אלא, כי ידם הייתה במעל. הם נטלו, אישית, חלק בפעילות ועשו יד אחת על מנת להסתירה, תחילה מפניהם של לקוחות החברה ואחר כך גם מפניו של בית משפט זה".

לצד זאת אמר הימן, כי היה מטיל אָשָם תוֹרֵם על התובעת, כלומר, גם לאדם שניזוק הייתה "תרומה" לנזק. הוא הסביר שגם אם רומתה - היא "לא עצרה כשכל אדם בר־דעת במצבה היה עוצר; כי היא המשיכה להעביר כספים על אף הפסדיה וכי היא המשיכה, גם בשעת דחק, לגלות התעניינות ניכרת באפיקי השקעה ובכוח להרוויח באמצעותם". אולם, הנתבעים לא טענו לאשם תורם והוא לא יטיל אותו מיוזמתו. את התובעת ייצג עו"ד ניר פרידמן, ואת החברה ובעליה - עוה"ד מורן ביקל ואסף גלזנר.

משמעות הפסיקה: מסך ההתאגדות לא יגן על הבעלים, בפרט אם החברה מפורקת בצורה תמוהה

מספר תיק: ת"א 9833-06-20