מאבק ענקים על כללי המשחק בארה"ב: משרטטים מחדש את מפת אזורי הבחירה

ההתגוששות הפוליטית בארה"ב לובשת ממדים של מאבק היסטורי על השלטון. אפשר שכללים חדשים נקבעים עכשיו למשחק, העומד לעצב את פניה של אמריקה לעשרות שנים.

● יואב קרני, פרשנות | מערי אמריקה עד ג'ון בולטון: מסע הנקמה של טראמפ ביריביו מגיע לשיאים חדשים
● לראשונה בהיסטוריה: טראמפ נחוש לפטר בכירה בפד ומאיים על עצמאותו
● WSJ | כיצד חברה אלמונית הימרה על משפחת טראמפ והפכה לעושת-העסקים העיקרית שלהם

למפלגת השלטון יש יתרון טבעי. ידם של הרפובליקאים מונחת על כל מנופי הכוח בוושינגטון. הם שולטים במישרים ברשות המבצעת וברשות המחוקקת, והם שולטים למעשה אם גם לא להלכה בבית המשפט העליון. אין כמעט יום אחד שבו הנשיא אינו מנסה להרחיב את סמכויותיו. בהיעדר התנגדות אפקטיבית בוושינגטון, הוא חופשי להתקדם, או לפחות להוסיף ולנסות.

המפלגה הדמוקרטית אינה מעוקרת מכל כוח. היא מוסיפה לשלוט שליטה מלאה ב־15 מדינות ('מלאה' פירושה שהיא מחזיקה בו־זמנית הן בכהונת המושל והן בשני הבתים של האסיפה המחוקקת). 22 מתוך 50 התובעים הכלליים המדינתיים הם דמוקרטים, מה שמעניק להם השפעה ניכרת על מערכת אכיפת החוק.

הדמוקרטים שולטים כמעט בכל מדינות החוף המזרחי ובכל החוף המערבי. יש להם מאחזים חלקיים במערב התיכון ובדרום מערב. בידיהם נמצאת המדינה הגדולה והעשירה ביותר, קליפורניה. אבל רוב הסימנים מבטאים כרסום נמשך בכוחם.

הנשיא טראמפ נופף במספרים האלה ביום ג'. בישיבת הקבינט שלו, שחלקים שלה הועברו בשידור חי, טראמפ התפאר, שלמפלגתו נוספו ארבעה מיליון מצביעים בשנתיים האחרונות בשעה שהדמוקרטים איבדו 2.5 מיליון. "הדמוקרטים מיואשים", אמר טראמפ.

המספרים האלה מיוסדים על רישום הבוחרים. חלק ניכר מן האמריקאים מציינים את זיקתם המפלגתית, כאשר הם נרשמים להצביע. אהדה מוצהרת למפלגה פוליטית אינה משקפת מחויבות. אנשים מצביעים לא פעם לטובת המפלגה היריבה מבלי לשנות את זיקתם הרשמית. אבל המספרים כשלעצמם משקפים מצב רוח.

תכסיס קלאסי

הרוח נושבת בגבם של הרפובליקאים, במיוחד בנתח הדמוגרפי הקריטי של ההיספנים, יוצאי אמריקה הלטינית. הם הפכו את היוצרות בבחירות האחרונות. לאחר עשרות שנים של הצבעה לטובת הדמוקרטים, כמעט חצי המצביעים ההיספניים הצביעו לטובת טראמפ.

הדמוקרטים אובדים עצות. בלי היספנים, ובלי מצביעים צעירים המפנים להם עורף, אין להם סיכוי סביר לחזור לעמדות כוח. עכשיו הם נדחקים אל הקיר באמצעות תכסיס קלאסי. בלחץ הנשיא, מדינות בשליטה רפובליקאית מנסות להגדיל את מספר הרפובליקאים שהן ישלחו לקונגרס באמצעות שרטוט-מחדש של מפות אזורי הבחירה.

את המהלך הזה מנהיגים הרפובליקאים של טקסס, המדינה השנייה בגודלה בארה"ב, שהרפובליקאים שולטים בה זה 30 שנה. בשבוע שעבר, הרוב הרפובליקאי המוחץ באסיפה המחוקקת של טקסס אימץ מפה חדשה, העשויה להניב חמישה צירי קונגרס נוספים לרפובליקאים. התוספת הזו עשויה להספיק לרפובליקאים להגן על הרוב הזעום שלהם בבית הנבחרים בבוא הבחירות של אמצע הקדנציה הנשיאותית, בנובמבר 2026. הסנאט הוא סיפור נפרד.

הדמוקרטים אינם יושבים בחיבוק ידיים. הם נהנים משליטה ללא עוררים בקליפורניה, והם עצמם אימצו מפה חדשה, העשויה לאזן את השינויים בטקסס. אבל הם זקוקים לאישור הבוחרים, והקליפורנים יתבקשו להצביע במשאל עם בעוד חודשיים וחצי.

עלייתו של גאווין ניוסום

בזכות מלחמת קליפורניה נגד טקסס דורך כוכבו של מושל קליפורניה, גאווין ניוסום, שנוא נפשו הוותיק של טראמפ. הוא מסגל לעצמו את שיטות טראמפ ואת סגנונו. הוא משתמש תכוף וקולני במדיה החברתית, הוא תוקף אישית את טראמפ ואת תומכיו, לפעמים גם באמצעות עלבונות. עד כה היה לטראמפ מונופול על הז'אנר הזה, אולי מפני שאצלו גסות הרוח נשמעת אותנטית.

השיטה הפוליטית האמריקאית מקשה מאוד על מפלגות אופוזיציה למצוא דובר מרכזי רהוט, בייחוד כאשר הן נמצאות במיעוט בשני בתי הקונגרס. בניגוד לדמוקרטיות פרלמנטריות, בארה"ב אין מנהיג יחיד ומוכר של האופוזיציה. כאשר את מפלגת השלטון מנהיג איש דומיננטי כטראמפ, המוקף באומרי־הן, ועושה שימוש פנומנלי בתקשורת, הדמוקרטים מנסים להיאחז בכל עוגן.

ניוסום, בן 57, נאה, מלוטש ושאפתן, הוא טוען אטרקטיבי למועמדות המפלגה לנשיאות ב־2028. המועמדות רחוקה מאוד מלהיות מונחת בכיסו. הוא היה לפנים ראש העיר של סן פרנסיסקו. בתור שכזה הוא כמעט אב־טיפוס של רדיקל עירוני, הבא ממדינה אולטרה־ליברלית. זה צירוף קטלני למדי בפוליטיקה האמריקאית ב־50 השנה האחרונות.

 ״דרכו המסולעת של ניוסום אל מעמד יריב לטראמפ״, בעיתון ׳סן פרנסיסקו כרוניקל׳ (29 ביוני)

מאז 2016, הבחירות לנשיאות בארה"ב הוכרעו במדינות המערב התיכון, בהפרשים קטנים מאוד. שם התחזק מאוד הימין הפופוליסטי. על כתפיו של הימין הזה, טראמפ הגיע פעמיים אל הבית הלבן. קשה לראות את ניוסום עושה חיל בסביבה גיאוגרפית וחברתית כזאת.

המאבק על שרטוט מפת הקונגרס נושא בחובו תוצאות מרחיקות לכת. בדור האחרון, המפה הפוליטית התייצבה במידה כזאת, שרק 10% ופחות מן המושבים בבית הנבחרים יכולים להיחשב לתחרותיים. כל השאר הם בחזקת 'בטוחים' לאחת משתי המפלגות. התוצאה היא רוב קטן מאוד למנצחים וסיכוי טוב למפסידים לחזור ולקבל רוב בפעם הבאה.

כרגע, ארבעה מושבים מתוך 435 צריכים להחליף ידיים, כדי שהדמוקרטים ישלטו בבית הנבחרים בשנתיים האחרונות של נשיאות טראמפ, ויעקרו את פעולת החקיקה שלו.

ג'רי והסלמנדרה

המפה החדשה עשויה לשים קץ למצב העניינים הזה. אם ייפתחו כל תיבות הפנדורה, וחלוקה מחדש של מושבים תתנהל בכל רחבי ארה"ב, הרפובליקאים יוכלו לנצל את שליטתם המלאה ב-23 מדינות לעומת 15 כדי לעשות ככל העולה על רוחם. בעגה הפוליטית האמריקאית, לתרגיל האלקטורלי הזה נועד המונח gerrymandering צירוף של המילה 'סלמנדרה' (לטאה) ושל 'ג'רי', שם משפחתו של האיש שהגה את הזיוף החוקי של המפה לפני 215 שנה.

מפות חדשות, דמויות סלמנדרה, יוכלו להגדיל את היתרון המובנה של הרפובליקאים במידה כזאת, שהדמוקרטים יתקשו לחזור ולהשתלט על בית הנבחרים עוד שנים רבות.

משהו מעין זה כבר קרה בהיסטוריה הלא־רחוקה. הדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים במשך 40 שנה רצופות, עד 1994. הם הפנו את אמריקה בכיוון ליברלי מובהק. בהכרח, 40 שנה הפוכות יניבו תוצאות הפוכות, במובנים כלכליים, חברתיים, תרבותיים וכמובן פוליטיים. זו בהחלט כוונתו המפורשת של הימין האמריקאי. הדמוקרטים, המדממים תמיכה ומאבדים תנופה, מתקשים להתמודד.

סיכוייהם להתאושש יועמדו בסתיו במבחן קריטי, בבחירות למושלים בשתי מדינות, וירג'יניה וניו ג'רזי. אלה אמנם בחירות מקומיות, אבל הן שבשבת רוח מסורתית לנטיות הארציות. הדמוקרטים להוטים לשמוע קצת בשורות טובות, והם יהיו מוכנים לייחס תכונות כאלה לכל התפתחות פוליטית, קטנה כגדולה.

למשל, ביום ג', מועמד דמוקרטי ניצח בבחירות לאסיפה המחוקקת של מדינת אייווה, במערב התיכון. הרפובליקאים שולטים ללא עוררים באייווה, אבל הניצחון הזה, שנגע רק לקצת יותר מ־7,000 בוחרים, שולל מן הרפובליקאים את הרוב המיוחס שלהם באסיפה. יש עכשיו דברים שהם קצת יתקשו לעשות. מה זה אומר? אולי לא כלום, אבל אולי משהו, אולי קצה רמז.