ההשקעה המסתורית של פיטר ת'יל: הישראלים שמייצרים טילים בעשירית מחיר ורוצים להתחרות ברפאל

יזמי הייטק ישראלים הפכו כבר מזמן לאורחים קבועים במשרד הביטחון ובמפא"ת - מפקדת פיתוח אמצעי לחימה - עם רחפני תקיפה ומערכות שליטה ובקרה שמאתגרים את הדומיננטיות של הענקיות הביטחוניות בשוק. כעת, גל חדש של חברות צעירות שהוקמו בשנה האחרונה תופס נישה שנראית יקרה ומסוכנת הרבה יותר: פיתוח של טילים ומיירטים בעיקר לשימושים קצרי טווח, כמו יירוט של כטב"מים, טנקים, משוריינים או משגרים.

● השבוע בתעשיות הביטחוניות | הניסוי הצליח, והעסקה של ענקית הנשק הישראלית יצאה לדרך
● מקרון ניסה לפגוע בתעשיות הביטחוניות הישראליות, אבל נכשל

האם לחברות הסטארט־אפ יש סיכוי אמיתי להתחרות בהצלחה בחברות כמו רפאל או התעשייה האווירית, שמאחוריהן הצלחות כמו טיל הנ"ט ספייק ומיירטי הטמיר המשמשים את כיפת ברזל? מלחמת חרבות ברזל הבהירה היטב את חוסר הסימטריה שבמחירים בין המיירטים הישראלים, שעלותם נעה בין עשרות אלפי דולרים למיליונים, לבין עלותם של האיומים המעופפים - בדרך כלל רחפנים או כטב"מים שעולים אלפי דולרים בודדים. כשאין מיירט זמין בסביבה, מוזנקים מטוסי קרב לצורך יירוט המטרות, באמצעות טילים יקרים אפילו יותר. הענקיות הביטחוניות לעיתים מוותרות על פתרונות זולים שדורשים פיתוחים מהירים, או שאינן מסוגלות להוריד את המחיר שהן דורשות בגלל מבנה העלויות הכבד - וכך נוצר ואקום שאליו נכנסים יזמים צעירים.

על פי הערכות בענף, הפיתוחים של החברות הצעירות יעלו כעשירית מחיר לכל קטגוריה. בעוד שמיירט טמיר עולה כ־150 אלף דולר, מיירט חכם מקביל צפוי לעלות כ־15 אלף דולר. החיסכון המשמעותי יותר הוא בהגנה מפני טילים היפרסוניים, שיירוט שלהם יוזל מ־50 מיליון דולר ל־1-2 מיליון דולר.

תחת מעטה חשאיות: גם ת'יל בפנים

בישראל פעילות לפחות שלוש חברות פרטיות וצעירות שמתנסות בפיתוח טילים מוזלים מסוגים שונים, רובן אלמוניות. המסקרנת שבהן היא קובננט (Covenant) של היזם והמשקיע מייקל קאופמן, מנהל השקעות בקרן של משקיע־העל פיטר ת'יל. קאופמן עלה לישראל ומנהל כאן חברת בת של חברה אמריקאית בשם Covenant Industries, כך על פי רשם החברות.

על פי ההערכה בתעשייה, מי שעומד מאחורי ההשקעה בחברה הוא ת'יל עצמו באמצעות קרן פאונדרז פאנד, שגם מושקע בסטארט־אפים נוספים בתחום הביטחון וכן בחברות המצליחות והצומחות ביותר בתעשייה: יצרנית הטילים והמל"טים אנדוריל ויצרנית מערכות השו"ב פלנטיר. ת'יל מקורב מאוד לגורמים בממשל האמריקאי ובפנטגון, והוא מתחזק קשרים טובים גם עם מערכת הביטחון הישראלית. בשנה שעברה צולם לצד ראש מפא"ת דני גולד, כאשר בא לביקור בישראל כדי לחתום על הסכם בין פלנטיר למשרד הביטחון.

קובננט שומרת על חשאיות מירבית, היא לא מחזיקה באתר אינטרנט ומנהליה חומקים מהתקשורת. גם היזם משה באום, ישראלי המתגורר בטקסס שעבד בעבר כמהנדס מכונות בכיר בספייס אקס, טסלה ואפל, עובד על פיתוח רקטות דלק מוצק לטווחים קצרים ומטרות מדויקות - בעיקר נגד רחפנים או נחילי רחפנים. על פי PitchBook, החברה, ששמה Wild West Systems, גייסה סיבוב הון ראשוני בהובלת המשקיע הישראלי אלכסנדר לזובסקי.

החברה המשותפת שגייסה 300 מיליון דולר

חברה נוספת בתחום היא אייפקס (Aphex) של מושיק כהן, לשעבר מנהל קבוצה בחטיבת הטילים והחלל של התעשייה האווירית. בחברה פיתחו מעין קופסת בקרה חכמה שמאפשרת להסב פצצות, מיירטים או אפילו רחפנים לחכמים יותר על ידי שילוב חיישנים ומערכת ניווט מתוחכמת לצורך יירוט של איומים קצרי טווח. לאחרונה, הסבה החברה פצצת JDAM למיירט אווירי, כזה שניתן לירות אותו על כטב"מים או רחפנים גם ממטוסי קרב - ולהחליף את טילי היירוט היקרים בפצצות זולות שעלותן כ־50 אלף דולר בלבד.

בימים האחרונים הקימה אייפקס חברה בת משותפת לה ולחברת ויז'ן ווייב האמריקאית - חברת דיפנס־טק קטנה שהוקמה בקיץ האחרון על ידי הישראלי נועם קניג, תושב ונקובר שמתמחה בשנים האחרונות בבניית מיירטים, ושמוזגה באמצעות SPAC באוגוסט. כיום היא נסחרת בנאסד"ק לפי שווי של 140 מיליון דולר. לגלובס נודע כי החברה המשותפת גייסה יותר מ־300 מיליון דולר מנציגי משפחת רוקפלר וקרן ההשקעות של מייסד גוגל סרגיי ברין, לפיתוח מיירט מבוסס רחפן לאיומים קרובים - כמו טילי נ"ט, רחפנים או כטב"מים.

עיקר הקושי: רישוי, אישורים ושטחי אימון

חברות הטילים הפעילות בישראל נוטלות סיכון משמעותי בבוחרן לפעול בתחום. פיתוח טיל הוא משימה מורכבת שאורכת זמן רב ודורשת מומחיות טכנית רבה, אך עיקר הקושי כרוך בהשגת רישיונות ואישורים מספקים ובהשגת שטחים לאימונים. לא בכדי בוחרות רוב חברות הדיפנס־טק להתמקד תחילה במוצרי תוכנה, כפי שעושה למשל חברת קלע של היזמת חמוטל מרידור, לשעבר מנכ"לית פלנטיר ישראל.

על מנת לפתח טיל נדרשים הסטארט־אפים לתהליך מורכב הכולל תחילה סיווג של המוצר שלהם כ"ציוד ביטחוני" או "דו־שימושי" באגף פיקוח יצוא במשרד הביטחון, וכן להוציא רישיון פיתוח וייצור טילים, במסגרתו יש מספר תהליכים מורכבים הכוללים את שלב הפיתוח ורק לאחר מכן את אישור שלב הייצור. לאחר מכן עליהן להשיג רישיונות מיוחדים במשרד לאיכות הסביבה, בהם רישיון מפעל נפיצים, היתר רעלים, סיווג חומרים נפיצים, וכן אישורי איכות סביבה וסייבר בדבר עמידה בתקני איכות ובקרה בינלאומיים. לבסוף, הם נדרשים לאישור יצוא באפ"י עבור כל לקוח בנפרד ועבוד כל מדינת יצוא. כדי למכור לכוחות הביטחון בישראל, עליהם לקבל הסמכה מבצעית ולעבור ניסויי ירי בשטחי צה"ל לצורך קבלת התעודות הרלוונטיות.

אלא שגם פיתוח הטיל הטוב ביותר עשוי שלא להספיק: כדי להצליח נדרשות החברות לפתח מערכות תוכנה מורכבות שיפעלו בתיאום מושלם עם החומרה, ולעמוד בתהליכי בדיקות מורכבים - כך שכל טעות עלולה להחזיר את פיתוח הטיל לאחור ולגרום לנזקים של מיליוני דולרים.

האם יש לסטארט־אפים סיכוי אל מול חברות כמו רפאל, התעשייה האווירית, או לחלופין אל מול הסטארט־אפים האמריקאים שגייסו מאות מיליוני דולרים לפיתוח טילים - בהם קסטיליאון האמריקאית שגייסה 350 מיליון דולר בהובלת קרן לייטספיד לפיתוח טילים היפרסוניים מוזלים, או מאך מקליפורניה שגייסה לאחרונה 100 מיליון דולר כדי לייצר טילי שיוט מוזלים? ככל הנראה הסיכויים לכך נמוכים, אך חברות שיתמקדו בשכבות התוכנה והבינה המלאכותית ולא בתחום החומרה, יהיו בעלות סיכויי הצלחה גבוהים יותר.