מילדות בחיפה ועד לנובל: החוקר הישראלי שגילה את סודות הצמיחה הכלכלית

הטלפון של יואל מוקיר מוגדר לצלצל רק כשמתקבלת שיחה מאנשי קשר מוכרים. לכן ביום שלישי האחרון, בחמש בבוקר שעון ארה"ב, הוא נכנס לאינטרנט כמו כל אדם אחר כדי לבדוק מי זכה בפרס נובל לכלכלה. לפני כן הציץ במייל - ושם חיכתה לו הצפה של הודעות שכותרתן "מזל טוב". "חשבתי לעצמי - אבל זה לא יום ההולדת שלי", סיפר מוקיר. "ואז ראיתי שיחה שלא נענתה משוודיה… והתחלתי לחשוד".

● כולל חוקר ממוצא פלסטיני: אלו הזוכים בפרס נובל לכימיה
● פרס הנובל ברפואה הוענק לחוקרים מארה"ב ויפן על חקר מחלות אוטואימוניות

למרות שהוא נמצא בקשר עם ועדת הנובל ואף הוזמן לטקס חלוקת פרסים לפני עשור כאורח, מוקיר מעולם לא העלה בדעתו שיהיה בצד הזוכה - כך סיפר בראיון שערך איתו נציג הוועדה מייד לאחר ההכרזה. "אני היסטוריון של הכלכלה. היסטורית, אנחנו לא זוכים בפרסי נובל. הייתה לי בראש רשימה שלמה של אנשים שיכולים לזכות, אך שמי לא היה בה".

מוקיר הוסיף בהומור כי הוא מרוצה במיוחד מהשותפים שלו לפרס: "למעשה פיליפ אגיון ואני כותבים עכשיו ספר ביחד. אז הוא בטח ימכור היטב". בשלב הזה ביקש לסיים את השיחה: "אני עדיין מבולבל, אפילו לא שתיתי קפה. אנחנו בכלל בחופשה במישיגן - נראה לי שאשתי היא שתנהג חזרה לשיקגו".

במגזין "אקונומיסט" הצהירו כי מוקיר ראוי לפרס, ולא רק בשל תרומותיו המדעיות. "מוקיר הוא איש נחמד שתמיד נותן לעיתונאים שלנו ביקורת בונה כשאנחנו נתקלים בו בכנסים", כתבו שם.

לגופו של עניין הוסיפו: "פרופ’ מוקיר כותב טוב יותר כמעט מכל הקולגות שלו, ומוציא ספרים שגם הדיוטות בתחום יתפתו להרים מהמדף. הוא חושב כמו היסטוריון אבל גם כמו כלכלן, ולא חושש ממספרים - כך שהוא אינו מיינסטרים באף אחד מהתחומים. אילו היה מגיע לאקדמיה היום, אולי היה מתקשה למצוא משרה ראויה".

הם מנו את תחומי המחקר הרבים שבהם עסק - מהרעב באירלנד ועד ההיסטוריה של העבודה מהבית - וציינו כי הפרס הוענק לו על ניסיונו להסביר מדוע רוב הכלכלות צמחו רק ב־200 השנים האחרונות, לאחר תקופות ארוכות של קיפאון. מוקיר תלה זאת בקשר החזק שנוצר בין הנדסה ומדע, ובתרבות של פתיחות לשינוי. התיאוריה הזו, לפיה הרעיונות עצמם הם הבסיס לצמיחה כלכלית, הבסיס להבדל בעושר של אומות, היא חריגה בנוף, אבל היא מתחברת לרעיונות שקודמו על ידי פרס הנובל של שנה שעברה.

דור שני לשואה

מוקיר נולד בהולנד בשם יואל מיכאל מוק, להורים ניצולי שואה. אביו נפטר מסרטן כשהיה בן שנה, והוא ואמו עלו לישראל והתגוררו בחיפה. בהתייחסות נדירה לילדותו אמר בעבר לוול סטריט ג'ורנל כי "אמי לא הייתה אופטימיסטית. היו לה חיים מאוד קשים". מכריו דווקא מדגישים את האופטימיות שלו.

הוא למד היסטוריה וכלכלה באוניברסיטה העברית, סיים בהצטיינות יתרה, המשיך לדוקטורט בייל, ומאז חי בארה"ב. לצד משרתו באוניברסיטת נורת’ווסטרן בשיקגו הוא משמש עמית מחקר באוניברסיטת תל אביב, ומחזיק בדרכון ישראלי.
מוקיר התראיין לא פעם לתקשורת הישראלית ואף חתם על מכתב הכלכלנים שהזהיר מפני השלכות הרפורמה המשפטית.

בראיון לאורי פסובסקי בגלובס בשנת 2018 הסביר מוקיר כי המסקנה הפרקטית ביותר של מחקריו היא שהאמונה בקדמה היא המפתח לעושר של כולנו. "רוב החברות אנושיות שהיו קיימות אי־פעם לא האמינו בקדמה", אמר. "הן חשבו שההיסטוריה נעה במעגלים. עולים ויורדים, עולים ויורדים, ואין מגמה לכיוון עולם יותר טוב. הדבר הזה השתנה רק במקום אחד בעולם: באירופה".

לדבריו, העולם המערבי כן פיתח מושג של קדמה, וההשלכות עצומות. "אם אתה מאמין בקדמה, ברור לך שהדור שלך יודע יותר מדורות שחלפו. אתה מאמין שאתה מסוגל להרחיק לכת יותר מאלה שקדמו לך. שהקדמונים אולי היו חכמים, אבל לא כל האמת כתובה בכתבי הקודש. לא של היהדות, לא של האסלאם, לא של הקונפוציאניזם. אנחנו כותבים את הספרים מחדש". הוא הזהיר: "לקדמה תמיד יש מפסידים - והיום יש הרבה כאלה".

מוקיר הוסיף כי: "אני לא חושב שיש מישהו שמטיל ספק בצורה רצינית ביכולת שלנו להתקדם טכנולוגית ומדעית. די ברור שהיכולות שלנו לשלוט על הטבע ולנצל אותו הולכות ומתעצמות משנה לשנה, ורוב התרבויות היום מקבלות זאת". אבל לדבריו, רבים מאבדים אמון ביכולת של מוסדות דמוקרטיים לנהל את הקדמה לטובת כולם. "יש תחושה בקרב שכבות רחבות מאוד שהטכנולוגיה משרתת קבוצה קטנה, שמתעשרת על חשבון השאר כשרוב האוכלוסייה לא נהנית ואף נפגעת.

"אפשר להתווכח אם זה נכון עובדתית. מה שברור הוא שיש אנשים שחושבים ככה, והתגובה הפוליטית כיום, של עליית תנועות לאומניות, שמרניות, קסנופוביות, היא תולדה של ההרגשה הזו". ולכן לשיטתו, בעצם, גם הצמיחה נמצאת בסכנה.

למה יש עדיין מלחמות?

מוקיר מודה כי בעבר היה אופטימי יותר: "חשבתי שהדמוקרטיות המודרניות ילמדו להפוך לפתוחות וליברליות, כיום אני פחות אופטימי לגבי יכולת ההישרדות שלהן.

"אני מתחיל לחשוב שאולי צריך להסתכל אחורה ולראות איך דמוקרטיות שהיו קיימות בעבר, למעשה נכחדו. לא רק הדמוקרטיה שנעלמה בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת באיטליה, ספרד וגרמניה, אלא גם הדמוקרטיות היווניות באתונה ובמקומות אחרים שבמשך הזמן נעלמו. כבר לא ברור אם מוסדות פתוחים ודמוקרטיה הם מה שנקרא בכלכלה 'מצב סופג', כלומר שברגע שאתה מגיע לשם, אתה נשאר שם. כנראה שלא", הזהיר.

בראיונות מאוחרים יותר הוסיף כי הוא חושש במיוחד מגורמים כמו ולדימיר פוטין. "הבעיה היא שעם הקדמה הטכנולוגית לא באה קדמה מוסדית. לא הצלחנו ללמד את עצמנו להימנע ממלחמות".

לדבריו, "כבר היה נראה שאנחנו נעים לכיוון הזה - בין נפוליאון למלחמת העולם הראשונה היו 100 שנה של יחסית שלום, או מלחמות יחסית קצרות. אבל המאה ה־20 הראתה שלא כך הם פני הדברים. גם אחרי תום המלחמה הקרה היו אנשים שחשבו ש'זהו זה, סוף ההיסטוריה', ומאז למדנו שוב שהטבע האנושי מאפשר שתמיד יעלו דרעקים כגון ולדימיר פוטין שחושבים שכדאי להם להפר את השלום העולמי. זה כנראה דבר שהאנושות לא יכולה להיגמל ממנו, פוטיניזם כזה".

מוקיר תהה: מדוע יש מלחמות אם הן דבר כה הרסני ולא רציונלי? "יש גישה אחת שקושרת את זה לדילמת האסיר המפורסמת, כל צד חושב שהאחר רוצה לדפוק אותו אז הם בוחרים באסטרטגיה הפחות טובה, יוצרים שיווי משקל בנקודה שבה שני הצדדים מפסידים. גישה שנייה גורסת שאלה שמחליטים על המלחמה לא משלמים את המחיר שלה. זה מה שאנחנו קוראים לו 'בעיית הסוכן', כשלנציג יש אינטרסים שונים משל אלה שהוא מייצג".

גם במהלך מלחמת חרבות ברזל הביע דאגה מפני אפשרות שהפלסטינים יחזיקו בנשק גרעיני - אך האמין כי דווקא מצב כזה יחייב את שני הצדדים להגיע להסדר.