מחוויות ברומא, דרך השטעטל ועד מכתבים מאמא: ספרים שכיף לקרוא בסתיו

"סיפורים רומאיים": להחליף את היד שקיבלנו

שמונה סיפורים קצרים ונובלה אחת מאכלסים את "סיפורים רומאיים" מאת הסופרת ג'ומפה להירי. להירי נולדה באנגליה, בת למשפחת מהגרים הודית, גדלה בארצות הברית והעתיקה את מקום מגוריה לאיטליה - שהפכה בעקבות המעבר למושא כתיבתה.

● גם שנים לאחר שנכתבה: "קריאת הינשוף" היא יצירה שלא נותנת מנוחה
● ספרים לצלול אליהם: המלצות לימים הנוראים, ולא רק

בקובץ זה אחת מהסופרות המפורסמות בעולם (מי שכונתה "ריימונד קארבר של ספרות המהגרים" וזכתה בשלל פרסים) מבצעת מעין מחקר הסובב סביב התא המשפחתי הקטן והאינטימי, כשהוא מוזז ממולדת האם שלו, או נתקל בזהויות שונות. מגוון הדמויות שמככבות בספר הזה כוללות סופר זר במשבר כתיבה שנמשך לאישה שאינה אשתו; זוג מהגרים אמריקאיים שמתמודדים עם מגוריו של בנם מעבר לים; אישה שחוקרת את ילדותה דרך מפגש עם אנתרופולוג. כולם מתוארים בלשון חסכנית, אסתטית מאוד, מדודה.

כלל הסיפורים מתחברים זה לזה לא רק באווירת התפאורה הסיפורית הרומאית, אלא גם בעיסוק המתמיד, הכמעט אובססיבי, בשאלת יכולתו של אדם להחליף את הקלפים שהגורל חילק לו, ודרך מערכות יחסים משפחתיות ורומנטיות לכונן לעצמו זהות חדשה.

המעניין בכתיבתה של להירי הוא העובדה שקובץ סיפורים זה, כמו כל יצירותיה האחרונות, נכתב בשפה האיטלקית. המעבר של מי ששפת אמה היא הודית ושפת כתיבתה היא אנגלית לכתיבה בשפה אירופית זרה, יוצרת דיאלקט מיוחד, עצמאי, רבגוני, שקשה שלא להתפעל מהרגישות הטמונה בו.

"סיפורים רומאיים", ג'ומפה להירי. תרגום: אלון אלטרס. 218 עמ'

"רוצות": אי אפשר לחיות בלי פנטזיה

בעשור השישי לחייה, השחקנית ג'יליאן אנדרסון היא כבר מזמן לא הסוכנת סקאלי קרת המבט מ"תיקים באפלה". מי שעשתה קריירה ענפה על במות התיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, נצרבה בתודעה בשנים האחרונות כפעילה חברתית פמיניסטית, ובגילום תפקידים זכירים כמרגרט תאצ'ר בסדרה "הכתר" והמטפלת המינית ד"ר ג'ין מילברן בסדרה של נטפליקס "חינוך מיני".

 ג'יליאן אנדרסון. הווידוי חשוב / צילום: Reuters, Mario Anzuoni

העיסוק במיניות על המסך ככל הנראה פתח לה את הצ'אקרות, יחד העניין המתפתח בווידויי מיניות נשית באמריקה (ראו ערך הפודקאסט המצליח "NO") פוסט עידן המי-טו. התוצאה היא הספר "רוצות" שיזמה וערכה (מזכיר את רב המכר הישראלי "ערות" ובו מונולוגים של נשים על אודות המיניות שלהן? אתן בכיוון הנכון).

הפרויקט התחיל בפרסום קול קורא לנשות העולם, בו השחקנית הזמינה לשתף אותה במכתבים אנונימיים המפרטים את הפנטזיות המיניות שלהן - מהמוכרות והארכיטיפיות ביותר ועד לכוחניות והאסורות ביותר. המכתבים אנונימיים אך לא חפים ממידע אוטוביוגרפי, וכוללים שאלון קצר המספק מידע על מוצא, ארץ מגורים, אמונה דתית והעדפה מגדרית אם ישנן, שכר חודשי וסטטוס משפחתי. כך שהכותבת יכולה להתגורר בליטא או בלוב, להיות ביסקסואלית או א-מינית או א-רומנטית, כמחווה לעידן הפוסט פוליטיקלי קורקט שמאפשר לכל אישה להיות כל אדם.

אחד מווידויי הפנטזיה, לא ידוע איזה, שייך לאנדרסון עצמה. כלל המכתבים כתובים וערוכים היטב ומלווים בשערים והקדמות מבארים מצד האוצרת. חלקם מכילים פנטזיות מוכרות המושפעות מקונבנציות שחוקות של פורנו, חלקם הניכר כוללים פנטזיות לסביות של נשים המגדירות עצמן סטרייטיות, ובמרתקים מביניהם אין כמעט דיבור על סקס. צד אחר של המכתבים משתייך לקולות שלרוב לא קוראים עליהם בספרות, כמו פנטזיות של נשים נכות או כאלו שעברו פגיעה מינית.

"רוצות" לא מתיימר לנתח או להבין את הפנטזיות הנשיות מן ההיבט הפסיכולוגי (קצת חבל האמת, היה מוסיף לו), אלא מציב במרכז הבמה את עצם אפשרות הווידוי, את חשיבות הפנטזיה המינית וחשיפתה. כפי שכותבת אחת המשתתפות האנונימיות: "אני יודעת שבלי הפנטזיות שלי והגמישות שלי בבניית עולמות פנטזיה, קרוב לוודאי שהייתי מתאבדת".

"רוצות" בעריכת ג'יליאן אנדרסון. מאנגלית: תום קלנר. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 400 עמ'

"מכתבים מאמא": מכתבה ויראלית לממואר כובש

אין לטעות בשם הקיטשי של הספר היפה הזה, וגם לא בצילום המשפחתי הגנרי המתנוסס על כריכתו. כביכול מדובר על רומן מכתבים בין אישה מתה לבתה החיה, המבוסס על מקרה אמיתי של המחברת עצמה. אך בפועל הספר המקורי הזה יזיל דמעות מהעיניים שלכם, כי מדובר על ממואר כובש לב במיוחד.

בכתבה לניו יורק טיימס שכתבה ז'נביב קינגסטון ובן רגע הפכה לוויראלית, שיתפה הסופרת האמריקאית את קוראי העולם על ירושה מיוחדת שקיבלה מאמא, שמתה מסרטן אלים כשהייתה ילדה. האם כתבה לבתה הקטנה סדרת מכתבים המלווים במתנות ובמזכרות קטנות, שעליה לפתוח בכל רגע מכונן בחייה: מימי הולדת, דרך קבלת המחזור החודשי ועד להוצאת רישיון נהיגה. המכתבים המקסימים והקצרים מתארים בקצרה את חייה של האם, שניסתה להילחם בסרטן בעזרת רפואה לא קונבנציונאלית, ולמרבה הצער כשלה. אבל מה שבאמת מעניין בספר הזה, הוא לא המכתבים של האם, אלא דווקא כל מה שהבת כותבת סביבם.

מדובר על ממואר מרהיב בגוף ראשון שכותבת קינגסטון על חיים בצל אם לוחמנית, עקשנית, יצירתית, אינדיבידואליסטית, עזה וגוססת, ולאחר מותה - על התבגרות בצל אב שמתעקש להמשיך הלאה בכל מחיר. אין ספור ממוארים מכוננים נכתבו על פרידה מאם. מ"מוות רך מאוד" של סימון דה בובאר, עד "אל מול הלילה״ של דלפין דה ויגאן. אך הספר הקריא והמבכה הזה בהחלט מוסיף לז'אנר, כשהוא מתייחס לאבל כאל ספינה נפשית שיוצאת למסע מתמשך בחלל התת מודע.

כפי שמיטיבה לתאר זאת הסופרת: "הבטתי בפניהן של שאר הנשים וידעתי שלעולם לא אוכל להסביר להן למה אני רוצה להדליק את הטלוויזיה. למה אני רוצה לשבת עם אמא שלי עוד פעם אחת, בעוד כתוביות הפתיחה של 'מסע בן כוכבים' מטילות על פנינו זוהר של כוכבי נובה ומנועי על-חלל. למה, ממש ברגע זה, אני צריכה לדעת שיש דברים שנותרו על תלם. למה אני משתוקקת להבנה אחרת של מושג הזמן. ידעתי שלעולם לא אוכל להסביר להן שכולנו היינו במסע יחד במשך שנים, אני ואמא שלי וקפטן ג'ינוויי וספינת החלל וויאג'ר, מסע הביתה שידענו שימשך עד סוף ימינו".

"מכתבים מאמא", ז'נביב קינגסטון. הוצאת מטר. תרגום: דנה אלעזר-הלוי. 320 עמ'

"סיפורי כפר": ערמומיים, קצרים, מלאי חמלה וחסד

בשנים האחרונות מתרחשת תופעה מעניינת בספרות העברית, שבה סופרים צעירים וסקרנים במיוחד בוחרים לכתוב על עולמות יהודיים רחוקים במאות שנים מימינו אנו, ולהפיח בהם חיים חדשים וזכירים, כאילו כל הדברים המופרעים והנדירים שקורים בהם, קורים כאן ועכשיו. בוגר הז'אנר הוא הסופר יניב איצקוביץ' ביצירת המופת שלו "תיקון אחר חצות". אחריו הצטרפו למדף סופרי הדור הצעיר הבא, יעקב צ' מאייר עם ספרו "נחמיה", רועי חן עם "נשמות" ורון הלד ברומן הביכורים שלו "מקץ שבע שנים". כעת מצטרפת לז'אנר הסופרת והתסריטאית סיון שיקנאג'י, שמזמינה את קוראיה להיכנס אל סמטאותיו הצרות של כפר מדומיין-היסטורי, אי שם באיזה שטעטל לפני
מאה שנה ויותר, בימי האימפריה הרוסית.

הסיפורים שלה קצרים, ערמומיים, מלאי חמלה וחסד, ומתפרעים בדיוק במקומות שקומדיה פיקרסקית צריכה להתפרע: דמויות (וחיות!) שיוצאות משליטה, היעלמויות מוזרות, פחדים אנושיות, גניבות ואלימות. ברוח תיאטרלית למדי, בתחילת כל סיפור מציגה המחברת את הדמויות אותן יפגשו הקוראים בעוד רגע, וכיאה למעשייה טובה, מתבלת את העלילות, הדמויות ואפילו את סצנות הסקס בכמות נפלאה של קלילות והומור.

"סיפורי כפר", סיון שיקנאג'י. הוצאת שתיים. 167 עמ'