אם ערכה חמש צוואות שונות. איזו מהן תקפה בביהמ"ש?

האם המנוחה נולדה בארגנטינה ונולדו לה בן ובת. בהמשך היא עלתה עם משפחתה לארץ, וכאן נולד בנה הצעיר. לאחר שאביהם של הצדדים נפטר, נותרה האם לגור לבדה בביתה. בשלהי שנות ה־90, הקנתה האם לבנה הצעיר את הזכות לבנות בית מגורים על המגרש שבו ניצב ביתה, בצמוד לו.

בצוואה שערכה האם בשנת 1999 ציוותה לחלק את בית המגורים שבו התגוררה לחלקים שווים בין בנה ובתה, ואת בית המגורים שהקים הבן הצעיר - ציוותה לו בלבד. את יתר רכושה ציוותה באופן שווה בין שלושת ילדיה.

בין 2001 ל־2017 כתבה האם עוד שלוש צוואות בנוגע לחלוקת הבתים וזכויות הבנייה במגרש שעליהם הם בנויים, במסגרתן ביטלה בכל פעם מחדש צוואות קודמות.

ב־2017, עקב הדרדרות במצבה הנפשי מונה בנה הצעיר של המנוחה כמיופה כוח בחשבונה. זאת על מנת לעזור לה בניהול ענייניה הכספיים. זמן קצר לאחר מכן, ערכה המנוחה צוואה נוספת, חמישית במספר, בפני נוטריון, ובה ציוותה את בית המגורים שלה לשלושת ילדיה בחלקים שווים ואת הבית שבנה הבן הצעיר, לו במלואו. גם בצוואה זו ביטלה המנוחה כל צוואה מוקדמת.

האח והאחות הגישו בקשה לקיים את הצוואה הראשונה שערכה האם ב־1999. הם טענו כי האם לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה האחרונה או לחתום עליה. מנגד ביקש האח הצעיר לקיים את הצוואה המאוחרת מ־2017.

השופט איתי כרמי קבע, כי הצוואה הראשונה בוטלה בידי המנוחה ב־2003 והאחרונה אינה תקפה שכן המנוחה לא הייתה כשירה לערוך אותה. נקבע כי למרות שהצוואה המאוחרת תואמת את רצונה האמיתי של המנוחה, אין לה תוקף. שכן המנוחה אומנם ידעה כי היא רוצה לצוות את ביתה בחלקים שווים לשלושת ילדיה כעיקרון כללי, אך הייתה חסרת יכולת להבין את הפרטים החיוניים למימוש הרעיון.

"אדם עשוי לחוות פער בין יכולתו להבין את עיקרון החלוקה לבין יכולתו להבין את האופן שבו מתממש העיקרון בעולם המעשה. פער שכזה, בין תפיסת הרעיון הכללי ליכולת ההבנה העניינית, עשוי לחרוץ את גבול הכשרות המשפטית לצווֹת. כמו במקרה שלפניי", קבע השופט.

משמעות הפסיקה: רצון המנוח אינו תקף משפטית אם הוא אינו מגובה בכשרות משפטית בעת עריכת הצוואה

מספר תיק: ת"ע 55176-03-22

התביעה סבבה סביב מקרקעין בבעלות המדינה שבהם מופעלת תחנת דלק של פז, בשטח של כ־683 מ"ר בתל אביב. כחלק מהסדר שגיבש מינהל מקרקעי ישראל לפני שנות דור, ואינו קיים עוד כיום, הוקצו שטחי קרקע לנכי צה"ל מסוימים, ללא מכרז, לצורך הפעלת תחנות דלק. זאת, למטרת שיקומם של אותם נכים.

המקרקעין האמורים הוקצו לאל"מ שלחם בשירות המדינה, נפגע קשות בטנק שעליו פיקד בשנת 1965, ונותר נכה עד אחרון ימיו. שותפיו של המנוח לטנק, כך תיארו יורשיו, היו האלופים במיל' ישראל טל ושלמה להט. לעת שהאחרון שימש כראש עיריית תל אביב, הפעילו השניים מהשפעתם על מנת להביא להחכרת המקרקעין למנוח, בשנת 1977. המנוח בתורו החכיר את המקרקעין בשכירות משנה לפז.

לפני עשרים שנה נפטר החוכר אך יורשיו המשיכו לאחוז בתחנה. הם אף התקשרו בהסכם עם פז כדי להעביר לה את כל זכויות המנוח להפעלת התחנה, תמורת תשלום חודשי בסך 200 אלף שקל, בלא ידיעת המדינה. התביעה, שהגישו רמ"י וחברת אתרים (בעלת הזכויות במקרקעין כיום), קוראת לסילוק ידם של היורשים ופז מהמקרקעין, ובחיובם בתשלום של כ־35 מיליון שקל בגין דמי השימוש והרווחים שהפיקו בשנים שעד להגשת התביעה.

היורשים הגישו תביעת נגד, במסגרתה ביקשו מביהמ"ש להצהיר על זכותם להיכנס בנעלי המנוח כחוכרים ולהצהיר כי ליורשים הזכות לחדש ביום 1.11.2025 את החכירה לתקופה נוספת של 49 שנים נוספות, עד לשנת 2074.

ביהמ"ש קיבל את עמדת התובעות וקבע כי על היורשים לפנות את המקרקעין ולשלם להן דמי שימוש בסך חמישה מיליון שקל. בין היתר נקבע, כי על פי לשון החוזה שנחתם עם המנוח, אין הורשה של זכות החכירה ליורשיו, והמדינה רשאית לבטל או לחדש את ההסכם. "לשון החוזה ברורה. במקרה של פטירה 'רשאי המחכיר לחדש' את ההסכם עם משפחת המנוח", ציין השופט אריאל צימרמן והוסיף כי במקרה זה לא התקיימו התנאים שנקבעו בחוזה לחידוש החכירה.

משמעות הפסיקה: לשון החוזה היא הדרך המרכזית לקביעת רצון הצדדים לחוזה, בפרט בפרשנותו של חוזה ישן שהצדדים לו כבר אינם בין החיים

מספר תיק: ת"א 63704-12-18

התובעת והמנוח ניהלו קשר זוגי במשך כעשור, מ־2012 ועד למועד פטירתו ב־2022. ב־2014 חתמו על "הסכם חיים משותפים", שלא אושר בביהמ"ש. בהסכם נקבע הסדר הפרדה רכושית מוחלטת ביחס לרכוש שצבר כל אחד מהם, הן לפני תחילת הקשר הזוגי הן במהלכו. לצד זה, התחייב המנוח כי אם ייפרדו, ישלם לתובעת כספים - חלקם מייד עם קרות אירוע הפרידה וחלקם ישולמו לתקופה של שנתיים ממועד הפרידה. ב־2019 ערך המנוח צוואה בפני שני עדים. את חלק הארי של העיזבון ציווה לשלושת ילדיו בחלקים שווים (שני ילדיו מנישואים קודמים ובת משותפת לו ולתובעת). לתובעת ציווה רכב ושלושה מיליון שקל, לרכישת דירה.

ב־2022 אובחן אצל המנוח גידול ממאיר ואלים; זמן קצר לאחר מכן, שם המנוח קץ לחייו. לאחר מותו, הגישה התובעת תביעה נגד גרושת המנוח ובתו בסך 2.5 מיליון שקל. הסכום מגלם לטענתה את כל החיובים הכספיים שבהם התחייב המנוח כלפיה בהסכם. זאת, מעבר לסכום שהוריש לה בצוואתו. תביעתה התבססה על פרשנות המילה "פרידה" בהסכם, כך שהחיובים הכספיים יחולו גם במקרה של פרידה עקב מוות.

השופט תומר שלם דחה את תביעת האישה. נקבע, כי "אומד דעתם של בני הזוג, כפי שהוא משתקף הן מלשון ההסכם והן מהנסיבות, מוביל למסקנה ברורה לפיה התחייבויותיו הכספיות של המנוח ע"פ ההסכם חלות רק למקרה של פרידה זוגית בחיי בני הזוג, ע"פ החלטה של מי מהם, ולא למקרה של מוות כפי שאירע".

עוד נקבע, כי אף אם הייתה מתקבלת פרשנות התובעת כי המנוח התחייב לשלם לה כספים עם מותו, הרי שהסכם זה היה בטל. שכן בנסיבות שבהן מדובר בבני זוג ידועים בציבור שערכו הסכם חיים משותפים, שאיננו "הסכם ממון" ושלא אושר בביהמ"ש - הדרך היחידה להנחיל רכוש לאחר המוות, ובכלל זה זכויות כספיות מהרכוש הנפרד, היא ע"י צוואה ולא בהסכם. התובעת חויבה בהוצאות בסך 80 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: כאשר לשון הסכם ברורה אין כל אפשרות לקרוא לתוכו תניות חדשות שלא בא זכרן בהסכם

מספר תיק: ת"ע 30563-12-23