הסכם הממון קבע חלוקת רכוש שוויונית, אז מדוע האישה קיבלה רק שליש מהבית?

בני זוג שהחליטו להתגרש הציגו בפני בית המשפט שני מסמכים בנוגע לחלוקת הרכוש: הראשון - הסכם ממון שאושר על־ידי בית המשפט, ובו נקבע כי בית המגורים יחולק ביניהם בחלקים שווים; והשני - הסכם מאוחר יותר שנערך בכתב־יד ולא אושר בבית המשפט, ולפיו האישה תהיה זכאית לשליש מערכו של הבית בלבד.

חרף העובדה שבהסכם בכתב־יד נכלל תנאי הקובע כי יש לאשרו בבית המשפט בדומה להסכם הממון, והוא לא אושר, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי דווקא הוא ההסכם הקובע, והעניק לבעל שני שלישים מערכו של בית המגורים, ששוויו 15 מיליון שקל, ולאישה שליש בלבד. איך זה קרה?

● מתי בגידה מצדיקה חלוקת רכוש לא שוויונית בין בני זוג שמתגרשים?
● הדירה נרשמה על שם האישה, אך הבעל טען שמחצית ממנה שלו: כך הכריע בית המשפט

השופטת אליה נוס קבעה כי אישור ההסכם השני לא היה הכרחי על־פי חוק, אלא תנאי שהצדדים לקחו על עצמם ויכלו לוותר עליו, ולכן היעדר האישור לא מביא לביטולו. "מאחר שהצדדים הם אלה שקבעו את התנאי (לפיו ההסכם יאושר בבית המשפט - א.ל.ו), ואין מדובר בהסכם הדורש אישור על־פי חוק, בידם האפשרות לוותר על אישור המסמך, בבחינת 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'. אין חולק כי הצדדים בחרו להסתפק בחתימה על ההסכם ללא אישור, ואין בכך שהמסמך לא אושר בידי בית המשפט כדי להביא לביטולו", כתבה השופטת.

עוד הוסיפה השופטת כי גם העובדה שהצדדים פעלו לפי ההסכם בכתב־יד ורשמו את הבית בחלקים לא שווים בטאבו, מחזקת את העובדה שהוא ההסכם התקף. לדבריה, "אף אם נניח כי הסכמת הצדדים בהסכם הממון יצרה חיוב לאשר אף את המסמך על־פי החוק, הרי שלאור העובדה שזכויות הצדדים בבית נרשמו בהתאמה לאמור במסמך, והאישה זכתה בזכויות בבית לאורך שנים ארוכות, תוך שהיא נמנעת מלהעלות כל טענה נגד חלוקת הזכויות הנוכחית - יוצרת מניעות להעלאת הטענה כעת, בחוסר תום־לב".

ההורים של הבעל עזרו, של האישה לא

בני הזוג נישאו בשנת 2000, אז חתמו על הסכם הממון שמחלק את רכושם, לרבות בית המגורים העתידי, בחלקים שווים. לאחר שנולדו ילדיהם החליטו לרכוש בית, מתוך הנחה שהוריהם יסייעו במימון הרכישה בחלקים שווים. אלא שכאשר נמצא הבית, הודיעה האישה כי הוריה לא יסייעו ברכישה.

בעקבות כך הבית נרכש בשנת 2006 ונבנה מכספי הוריו של הבעל, אשר לטענת הבעל התנו את המימון - בסך מיליון דולר - ברישום זכויות עודף על שמו.

טרם הרכישה תיעדו בני הזוג את ההסכמות בדבר החלוקה הלא שוויונית של בית המגורים. האישה הייתה זו שהעלתה את ההסכמות על הכתב בכתב־ידה, ושני בני הזוג חתמו על המסמך. בהמשך לכך אף נרשמו הזכויות בבית בחלוקה של שני שלישים על שם האיש ושליש על שם האישה בלשכת רישום המקרקעין.

לימים נפרדו בני הזוג והחלו לנהל הליכים בנוגע להפרדה הרכושית ביניהם, כשביחס לבית המשותף, שבינתיים הוערך על־ידי שמאי מקרקעין ב־15 מיליון שקל, טענה האישה באמצעות עו"ד אליעד שרגא לחלוקה שווה. לטענתה, במערכת היחסים בין הצדדים היא הייתה הצד החלש, והאיש היה הצד החזק. בשנת 2006 פנה אליה האיש וביקש כי תעלה על הכתב מלל שיכתיב לה, בנימוק שהמצב בעסקי המשפחה איננו מזהיר, ושעליה לסמוך עליו. לטענתה, הוא הצהיר בפניה כי המסמך לא יפגע בה או בזכויותיה, והיא נתנה בו את אמונה.

עוד היא טענה כי המסמך בכתב־יד עומד בסתירה מוחלטת להסכמת הצדדים לקיום שותפות מלאה ושוויונית וסותר את הסכם הממון, ולכן היא דורשת את ביטולו.

האיש, שיוצג על־ידי עו"ד רונן דליהו, טען מנגד כי לאורך השנים שחלפו מרכישת הבית ועד לפתיחת ההליכים בבית המשפט, האישה לא העלתה כל טענה בעניין חלוקת הזכויות בבית, והיא אף הודתה בכך בעדותה בבית המשפט. לטענתו, מטרת האישה היא לעכב את ההליכים בין הצדדים ולקבל לידיה כספים ונכסים לא לה.

השופטת: האישה לא קופחה ולא נושלה

השופטת נוס דחתה את טענות האישה כי המסמך עליו חתמה טרם רכישת הבית הוא חסר תוקף משום שלא אושר כדין, וקבעה כי לא כל הסכמה בין בני זוג לגבי נכס מקרקעין היא "הסכם ממון" הדורש אישור שיפוטי.

השופטת ציינה כי הפסיקה ביקשה לקבוע כללים שיסייעו להבחין בין הסכם ממון, אותו יש לאשר בהתאם לחוק - לבין הסכם אשר אינו טעון אישור, ונקבע כי אין לראות בהסכם אשר כלל ויתור על נכס מסוים, כגון דירת מגורים, משום הסכם ממון הטעון אישור בית המשפט לצורך קבלת תוקף, כאשר הוא אינו צופה פני פקיעת נישואים - אלא נועד לתת תשובה לבעיה נקודתית שבה נתקלו בני הזוג.

נקבע כי ויתור זה מתיישב עם קיום הסכם בכתב בין בני זוג, שלפיו שוויו של נכס מסוים לא יאוזן ביניהם לפי חוק יחסי ממון, והסכם כזה אינו מחייב אישור בית המשפט, משום שאין הוא "הסכם ממון" במשמעותו הפורמלית.

השופטת דחתה גם את טענות האישה לקיפוח ונישול מהרכוש, תוך שהיא מציינת כי "האישה לא קופחה ולא נושלה, כי אם זכתה בשליש מן הזכויות בבית אשר בהתאם להערכת השמאי המונחת בתיק שוויו 15 מיליון שקל".

עוד צוין כי "מאחר שהאישה הודתה כי למעט אספקת קרמיקה וכלים סניטריים לבית אשר בנו הצדדים, לא שילמו הוריה דבר עבור רכישת הבית, ניתן לאתר היגיון בהוראות המסמך, אשר היקנה לאיש חלק גדול יותר מן הזכויות בבית, אך בשום אופן לא קיפח את האישה, שנותרה ובידיה זכויות בלתי מבוטלות בבית יקר־ערך".

עוד קבעה השופטת כי גם הרישום בלשכת רישום המקרקעין אינו פרט טכני - אלא עוגן מהותי לזכויות. נקבע כי בסוגיית רישום הזכויות בבית, אשר תואמת את הוראות המסמך, יש "כדי לעגן באופן סופי את חלוקת הזכויות בבית אודותיה הסכימו הצדדים".

עו"ד רונן דליהו, המייצג את האיש, מסר כי "המסר של פסק הדין הוא שכסף 'משפחתי' שמוזרם לעסקת מקרקעין - עדיף שיעוגן בהסכמה כתובה וברישום תואם, גם אם לא מדובר בהסכם ממון קלאסי".

לדבריו, "פסק הדין משדר מסר חד וברור לפיו חתימה על מסמך - גם לא פורמלי, גם ללא עורך דין, גם ללא אישור - עלולה להיות סופית ומכרעת, במיוחד כאשר היא מגובה ברישום ובשנים של שתיקה, ומי שפועל בחוסר תום־לב, שערי בית המשפט אמורים להיות נעולים בפניו. כמו כן, פסק הדין מחזק את מעמדו של ההסכם הקנייני והרישום בפנקסים על פני עקרונות כלליים של שיתוף זוגי".