המפגש הבלתי צפוי עם הפומה לימד את הפינגווין לחשוש לא רק מהים, אלא גם מהיבשה

אפרת הוא יזם ובעל חברות בתחום האנרגיה הירוקה וחובב טבע. במדור "תרבות חיות" הוא כותב על התנהגותם של בעלי החיים.

במרחביה האינסופיים של פטגוניה, אותו חבל ארץ המשתרע על פני כמיליון קמ"ר באמריקה הדרומית, היכן שהרוחות המצליפות מעצבות את העצים לצורות מעוותות והרי האנדים נושקים לשמיים, שולטת מלכה אחת בלבד: הפומה. הטורף החשאי, המכונה "רוח הרפאים של ההרים", תפס מאז ומעולם את פסגת שרשרת המזון היבשתית. מזונה המסורתי היה הגואנאקו (קרוב משפחה של הלאמה) והנאנדו (היען הדרום-אמריקאי). אך בשנים האחרונות, משהו מוזר קורה בקו התפר שבין הערבה לאוקיינוס. הפומות גילו מעדן חדש, כזה שאינו דורש מרדף מתיש של קילומטרים ואחוזי ההצלחה בו גבוהים בהרבה ממה שהתרגלו כל חייהן: פינגווין מגלן.

● כמו חזירי הבר והצבועים: החיות שגילו את היתרונות של העיר - ובייתו את עצמן
● תחזיקו חזק: מה יקרה כשזאב הבלהות יחזור ליער

באופן מסורתי, הפומות של פטגוניה היו חיות של פנים היבשת. הן העדיפו את הגבעות הסלעיות של פארק הטורס דל פאינה או את הערבות הצחיחות של סנטה קרוז. אולם, בעקבות צמצום שטחי המחיה בגלל חוות בקר והתנכלות בני האדם, פומות רבות החלו לנדוד לכיוון החופים. שם, במושבות ענק, הן פגשו את הפינגווינים המגלניים המגיעים ליבשה כדי לקנן.

 פומה. דפוסי ציד חדשים / צילום: Shutterstock

לא רק התפריט השתנה, גם המבנה החברתי

הגילוי הזה יצר התנגשות. הפינגווין, שמותאם אבולוציונית להתגונן מפני טורפים ימיים כמו אריות ים או קטלנים (אורקות), מצא את עצמו חסר אונים מול טורף יבשתי מהיר וקטלני. הפומות, מצדן, גילו שהציפורים הבלתי-מעופפות הללו הן טרף קל להפליא.

מה שמרתק את החוקרים הוא המהירות שבה הפומות סיגלו לעצמן דפוסי ציד חדשים. פומות שלמדו את היתרון שבקרבה למושבות הפינגווינים, הפסיקו כמעט לחלוטין לצוד גואנאקו. הן פיתחו שיטת ציד המנצלת את הלילה: הן ממתינות לפינגווינים שחוזרים מהים כשהם כבדים ומלאי מזון, ותוקפות אותם בדרכם לקנים.

השינוי אינו רק בתפריט, אלא במבנה החברתי. בדרך כלל, פומות הן חיות יחידאיות (סוליטריות) טריטוריאליות מאוד לגבי שטחי הציד שלהן. אולם, במושבות הפינגווינים העשירות במזון, נצפתה סובלנות מפתיעה. מספר פומות נראו צדות באותו אזור ללא קרבות טריטוריאליים עקובים מדם, מעין "הפסקת אש" זמנית בזכות השפע שהים פולט ליבשה.

הפומות הפכו את הפינגווינים לזהירים יותר

גם בצד השני של המשוואה חל שינוי דרמטי. הפינגווינים המגלניים ידועים כחיות חברתיות ורועשות, אך במושבות שבהן קיימת נוכחות של פומות, החוקרים מזהים שינוי ב"נוף הפחד". הפינגווינים הפכו זהירים יותר. הם משנים את שעות היציאה והחזרה מהים, ומקצרים את הזמן שבו הם שוהים בשטחים הפתוחים שבין הקן לקו המים.

יתרה מכך, מחקרים מראים כי לחץ הציד של הפומות גורם לפינגווינים לנטוש קנים באזורים מסוימים ולהצטופף במרכזי המושבות, שם הסיכוי של פרט בודד להיטרף נמוך יותר (דילול סיכונים). עם זאת, הצפיפות הזו יוצרת בעיות אחרות, כמו התפשטות טפילים ומחלות ותחרות עזה יותר על חומרי קינון.

התופעה הזו היא מיקרוקוסמוס למה שקורה כיום בטבע כולו. שינויי האקלים וההתערבות האנושית דוחקים מינים למפגשים שלא היו קיימים בעבר. הגילוי של הפומות את הפינגווינים אינו רק אנקדוטה על "אוכל קל"; זהו סיפור על גמישות אבולוציונית. הפומה מוכיחה שוב מדוע היא אחד היונקים המצליחים ביותר ביבשת אמריקה - היכולת שלה ללמוד, להסתגל ולנצל הזדמנויות חדשות היא פנומנלית.

מבחינה אקולוגית, הטורפים הללו עוזרים לשמור על איזון המושבות, אך קיים חשש שאם לחץ הציד יהיה גבוה מדי, במיוחד בשילוב עם זיהום ימי ומחסור בדגה, אוכלוסיית הפינגווינים תיכנס לסחרור מסוכן.

פטגוניה ממשיכה להיות מעבדה חיה ובועטת. המראה של פומה זהובה על רקע הים הכחול, כשהיא אורבת לפינגווין ולא לגואנאקו, הוא עדות לכך שהטבע לעולם אינו קופא על שמריו. זהו מחול של הישרדות, שבו הטורפת הופכת ל"ימית" יותר והנטרפים לומדים לחשוש לא רק מהים, אלא גם, ואולי לראשונה אי פעם, גם מהיבשה.