האם בת של בעלת נחלה במושב זכאית למגרש ללא מכרז?

בעלים של דירה בבית משותף הגיש תביעה כנגד בעלות דירה אחרת באותו הבית עקב שינויים שביצעו ברכוש המשותף, ובה עתר למתן צו שיחייבן להחזיר את המצב לקדמותו. בין השינויים, סילוק יסודות שהותקנו בחצר לטובת בניית דק ושתילת צמחייה במקום זו שהייתה טרם ביצוע העבודות ונעקרה או נהרסה. עוד ביקש התובע מתן צו מניעה קבוע שיאסור עליהן לבצע שינויים ברכוש המשותף ללא הסכמתו, לרבות התקנת משטח חניה והעמדת רכב ברכוש המשותף.

דירות הצדדים להליך נמצאות במבנה אחד מתוך שלושה בבית המשותף. בתקנון המוסכם הוצמדה למבנה שבו מצויות הדירות כל החצר שבהיקפו, לרבות שביל ברוחב של כמטר אחד המוביל לרחוב.

התובע טען שהנתבעות מבצעות פעולות חד צדדיות ברכוש המשותף ללא הסכמתו, לרבות ביצוע עבודות לבניית דק בחצר המשותפת מתחת למרפסת דירתו, פתיחת פתח בגדר שבין הבית למבנה הסמוך לצורך יצירת גישה לרכב, העמדת רכבן סמוך לחלונות דירתו, הסרת צמחייה ובקשה לשינוי פני הקרקע בחצר.

הנתבעות טענו מנגד שהתובע עצמו ביצע עבודות סלילה, פיתוח וגינון בהיקף נרחב בשטח החצר המצויה בקדמת דירתו, ושבניית הדק נועדה לאפשר שימוש סביר בחצר, שלא ניתן להלך בה באופן בטיחותי בשל שיפועי הקרקע.

המפקחת על רישום מקרקעין יעל ליבוביץ קיבלה את התביעה, והורתה על השבת מצב הגדר והחצר לקדמותו, אסרה על חניה בחצר ועל ביצוע עבודות הדק, וכן חייבה את הנתבעות לשלם לתובע כ־27 אלף שקל הוצאות משפט.

המפקחת ציינה, כי הגם שיצירת מקומות חניה בתחום החצר תועיל לצדדים, וככל הנראה תעלה את ערך הדירות, פתיחת פתח בגדר המשותפת אינה שימוש סביר ברכוש. "אין לקבל כי ביצוע שינויים או עבודות ברכוש המשותף לצורך יצירת היתכנות לחניה ייחשב 'שימוש' סביר", קבעה.

משמעות הפסיקה: שותף רשאי לעשות שימוש סביר במקרקעין משותפים, בלא הסכמת השותפים, כל עוד השימוש תואם את ייעוד הרכוש, לא מונע מהשאר שימוש דומה ולא גורם למטרד או לפגיעה בהם.

מספר תיק: 8-254-2023

מושב בית זית הוקם על קרקע של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). במסגרת חוזי החכירה שנעשו בין רמ"י לאגודה השיתופית של המושב, נקבע כי האגודה רשאית, בכפוף לקבלת רשות מרמ"י, להעביר את זכויות השימוש בקרקע לחברי המושב. בהתאם לכך, ב־2007 הגישה אחת מבעלות הזכויות בנחלה במושב בקשה לרמ"י להקצאת מגרש במושב עבור בתה, ילידת 1999, שהייתה אז בת פחות משמונה שנים.

לטענת רמ"י, כבר ב־2008 נשלח לאגודה מכתב הדוחה את הבקשה, אך האם, הבת והאגודה טענו כי מכתב כזה לא נשלח ולא התקבל. כך או כך, עד 2018 האם ובתה לא פעלו עוד בעניין ורק לאחר כ־11 שנה פנו בשנית לרמ"י בבקשה להקצאת המגרש ללא מכרז - ובקשתן נדחתה.

בין לבין השתנה המצב המשפטי: בעוד שבעבר ניתן היה להקצות מגרשי מגורים בהרחבות של יישובים חקלאיים בפטור ממכרז אף לקטינים, בשלב מסוים נקבע כי ניתן להקצות מגרשים בפטור ממכרז לבגירים בלבד. בשנת 2012 בוטלה אף אפשרות זו ונקבע שלא ניתן עוד להקצות בפטור ממכרז ביישובים במרכז הארץ כלל, למעט חריגים בכפוף לתנאים מסויימים.

האם פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול החלטת רמ"י בטענה כי כאשר הגישה את בקשת ההקצאה ב־2007 ניתן היה להקצות קרקע לקטינים. ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע כי אסיפת האגודה הייתה רשאית להמליץ על הבת לרכישת הזכויות במגרש בפטור ממכרז על אף שהייתה קטינה, וקבע שרמ"י אף לא הוכיחה ששלחה את מכתב דחיית הבקשה ב־2008. על הכרעה זו ערערה רמ"י לביהמ"ש העליון.

השופטת דפנה ברק־ארז, בהסכמת השופטים חאלד כבוב ויחיאל כשר, קיבלה את הערעור וקבעה כי גם אם רמ"י לא שלחה מכתב דחייה ב-2008, שתיקתה נחשבת כסירוב לבקשה. נקבע, כי במקום לפעול ללא שיהוי - אם בפנייה לרמ"י ואם בהגשת עתירה לביהמ"ש - המתינו האם והבת למעלה מעשור מבלי לעשות דבר, תוך ש"ישנו על זכויותיהן". בינתיים, המסגרת הנורמטיבית שחלה על הקצאת מגרשים במושבים השתנתה באופן דרמטי. בנסיבות, נקבע, האם ובתה אינן רשאיות להיתלות על בקשתן משנת 2007.

משמעות הפסיקה: היעדר מענה של רשות מנהלית לבקשה בתוך פרק הזמן שקבוע בדין, כמוהו כהחלטת הרשות לסרב לבקשה.

מספר תיק: עע"ם 2714-23

יהלומן ותיק הגיש לביהמ"ש העליון בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בת"א, שחייבו במס בגין הכנסה בהיקף של כ־10.5 מיליון דולר. חיוב המס נולד על רקע חוב שצבר היהלומן לספק סיני שסיפק לו יהלומים, ונע סביב ה־16 מיליון דולר.

בשל אי פירעון החוב לאורך השנים, סבר פקיד השומה כי החוב נמחל ע"י הספק הסיני וחייב את היהלומן במס (לפי חוק, ניתן לראות בחוב "מחול" שוויתרו עליו, כהכנסה חייבת במס). בדיוני השומה, טען היהלומן כי פרע את החוב באמצעות יהלומים מתכשיטים משפחתיים. פקיד השומה לא קיבל גרסה זו, קבע כי מקור היהלומים במלאי עסקי וחייב את היהלומן בשוויים (כ־16 מיליון דולר) כהכנסה מעסק.

ערר שהגיש היהלומן על שומה זו לביהמ"ש התקבל בחלקו. נקבע, כי רק כשליש מהחוב לספק הסיני (כחמישה מיליון דולר) נפרע בפועל באמצעות יהלומים, והיתרה (כ־10.5 מיליון דולר) תיחשב כהכנסה חייבת במס ממחילת חוב.

על החלטה זו ערער היהלומן לביהמ"ש העליון ובמקביל ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין. בין היתר טען, כי הוא קשיש בן 87 דל אמצעים הסובל מבעיות בריאותיות, וכל הונו נאמד בפחות מ־1.6 מיליון שקל. אולם רשות המסים ייחסה לו הכנסה כספית עצומה, אשר חבות המס בגינה מגיעה לכ־34 מיליון שקל. לטענתו, חיוב המס יביא אותו לקריסה כלכלית ויגרם לו נזק בלתי הפיך.

השופטת רות רונן קיבלה את בקשת עיכוב הביצוע באופן חלקי, וקבעה כי היהלומן יעביר לרשות המסים מיליון שקל בלבד על חשבון החוב שעליו הוא מערער. נקבע, כי לא מדובר בערעור סרק וכי מימוש מיידי של פסק הדין, היה מחייב מימוש מלא של עסק היהלומים של היהלומן, שהוא חלק משמעותי מכלל הונו. "פגיעה בעסק וחיסולו לצורך פירעון החוב, מעוררת חשש כי אם המבקש יזכה בערעור וכספו יושב לו, הוא כבר לא יוכל לפתוח את העסק מחדש או להחזיר את מצבו לקדמותו", קבעה.

מנגד צוין, שמצבו הכלכלי של היהלומן מעצים את החשש כי עיכוב ביצוע פסק הדין יכביד על רשות המסים לגבות את החוב בעתיד ולכן יש להורות על תשלום מסוים על חשבון החוב.

משמעות הפסיקה: עיכוב ביצוע פסק הדין יינתן כאשר יוכח, באמצעות תשתית עובדתית מפורטת, כי החיוב הכספי יגרום להתמוטטות כלכלית ולנזק שאינו הפיך.

מספר תיק: ע"א 49661-11-25