אף אחד לא רוצה ללכלך את הידיים: הכשל שמותיר את ענפי הבנייה והתעשייה עם מחסור בעובדים

מספר המשרות הפנויות במשק הגיע לשיא של יותר משנתיים - כ־152 אלף, כך חשפה החודש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). בעוד שהשכלה גבוהה ורכישת מיומנויות מתקדמות נתפסות כמנוע לצמיחה כלכלית, הן יוצרות בישראל תופעה פרדוקסלית: דווקא עובדי "צווארון כחול" - בעלי מלאכה, עובדי בניין ומפעלים - הפכו למשאב הנדיר ביותר בשוק העבודה. הנתונים מדברים בעד עצמם: שירות התעסוקה מדווח שעל כל שבע משרות רלוונטיות מתמודדים עשרה אקדמאים.

● פיטורי בינה מלאכותית? המעסיקים בכלל חושבים אחרת
● רוקן ממשאבים: צמצום פרויקט התעסוקה של משרד הכלכלה

המחסור בעובדי כפיים נובע משילוב של גורמים: צמיחת ענף ההייטק משכה אליה עובדים רבים, כולל כאלה שבעבר היו פונים למקצועות אחרים. במקביל, מחסור של עובדים פלסטינים - בעיקר בבנייה ובחקלאות - יצר חלל שקשה למלא. כל זאת בנוסף לעובדה שבני הדור הצעיר מצאו בשנים האחרונות דרכים אלטרנטיביות, שלא כוללות עבודה קשה, להרוויח כסף. "היום הצעירים רוצים לשבת בבית, מול המחשב, לעבוד בעבודה משרדית או כל דבר אחר", אומר קמעונאי בכיר.

בתעשייה, חלק מהמעסיקים מציעים כיום שכר של 15 אלף שקל ויותר - מעל לממוצע במשק - ומדגישים שתנאי העבודה השתפרו משמעותיים, אך עדיין קשה למצוא עובדים.

פחות מהנדסים, יותר פועלים

דוח של שירות התעסוקה שפורסם לאחרונה מחדד את התמונה: למרות שוק עבודה הדוק יחסית, בקרב מקצועות שדורשים השכלה אקדמית מדווח שירות התעסוקה על 0.7 משרות פנויות בלבד לכל מבקש עבודה. כלומר, על כל שבע משרות רלוונטיות מתמודדים 10 אקדמאים. לעומת זאת, לפני המלחמה (2022), על כל 13 משרות פנויות התחרו 10 דורשי עבודה. ובמילים פשוטות, נראה כי היום יש "עודף" של עובדים עם השכלה גבוהה.

המגמה מתהפכת לחלוטין במקצועות בעלי מיומנויות נמוכות יותר. הדוגמה הבולטת ביותר היא בענפי התעשייה והבנייה: בשנת 2022 עמד היחס על 1.91 משרות פנויות לכל דורש עבודה, אך ב־2025 הוא כבר זינק ל־2.91. כלומר, על כל עשרה דורשי עבודה קיימות יותר מ־29 משרות פנויות.

כאשר מפרקים את הנתונים לפי מקצועות ספציפיים, התמונה מתחדדת אפילו יותר: בהשוואה בין דצמבר 2022 לדצמבר 2025, נראה כי היחס בקרב עובדי בנייה זינק מ־1.98 משרות לכל דורש עבודה לפני המלחמה ל־4.36 כעת. גם החוסר במפעילי מכונות בתעשייה עלה מ־1.88 ל־2.66. לעומת זאת, היחס בין מספר המשרות בתחומי המדע וההנדסה (שמחייבים השכלה אקדמית) לדורשי העבודה בתחום ירד מ־1.47 ל־0.84. גם בתחום "ענפי טכנולוגיות המידע" יחס זה ירד מ־2.87 ל־1.09.

שוק העבודה כמובן הטרוגני ויש דוגמאות אחרות, אך במבט כללי - המחסור בעובדי "צווארון כחול" מובהק. "יש שינוי בתמהיל של אנשים שמגיעים ללשכת התעסוקה, אנחנו פוגשים יותר עובדים 'חזקים' מאשר בעבר", אומרת עו"ד עינבל משש, מנכ"לית שירות התעסוקה. "אפשר לראות שינוי בצד היצע העובדים - הם מתקדמים מאוד מהר מבחינת מיומנויות, אפילו יותר מהר מחלק מהמעסיקים".

נשים מהחברה הערבית, אומרת עו"ד משש, הן דוגמה לכך. שיעור הנשים המשכילות מהחברה הערבית גדל בשנים האחרונות ומשקי הבית הגדילו משמעותית את הכנסתם בשנים האחרונות - מה שמשאיר עסקים רבים עם מחסור של עובדים. עם זאת, היא מבהירה: "יש בחברה הערבית סוג של פיצול, כי יש גם לא מעט צעירים שאינם עובדים ואינם לומדים כלל". סיפור דומה ניתן לראות אצל בחברה החרדית, בה הנשים רוכשות השכלה ומשפרות את שכרן.

100 אלף עובדים פלסטינים מחוץ למעגל

אחד הענפים הבולטים שסבל לאורך המלחמה ממחסור בידיים עובדות הוא הבנייה. עזיבה של מעל 100 אלף עובדים פלסטינים בעקבות האיסור שהטילה הממשלה על העסקתם בתוך תחומי הקו הירוק, הביאה למצוקה גדולה בענף. עד כמה המחסור חמור? אחד הנתונים שממחיש זאת הוא הפער בין הגידול בעלות השכר של פועלי בניין בין דצמבר 2022 ל־2025, שעומד על 19%, לעומת הגידול המקביל בעלות שכרם של צוותי ניהול ופיקוח למשל (8% בלבד).

אך יש לסייג זאת. במצגת של נגיד בנק ישראל אמיר ירון מהחלטת הריבית בינואר, הוא ציין שבזכות גידול הן בכמות העובדים הזרים והן בכמות הישראלים, מספר העובדים בענף הבינוי כבר הגיע ברבעון השלישי של 2025 לרמה דומה לזו של הרבעון השלישי של 2023, ערב המלחמה.

ענף נוסף שסובל ממחסור כרוני בעובדים הוא התעשייה. "יש היום מחסור משמעותי בעובדים בענף, בין 14 ל־15 אלף משרות לא מאוישות", אומר חגי אדרי, סמנכ"ל התאחדות התעשיינים. "חלקם כמובן מהנדסים והנדסאים, אך מדובר בפחות מ־15% מהעובדים החסרים. המחסור המשמעותי הוא דווקא בעובדי פס הייצור, מפעילי מכונה, הרכבה ושרטטים".

האם שכר נמוך מדי הוא הבעיה? אדרי טוען שלא: "השכר בתעשייה היום עומד על 15 אלף שקל ויותר. העבודה בענף התעשייה היא טובה ומגיעים אליה אנשים איכותיים". לדבריו, הדימוי של "עובדי תעשייה" פשוט נתפס כמשהו שלילי, ומכאן נוצר המחסור בידיים עובדות. "כבר 20 שנה המדינה מזניחה חינוך מקצועי, מה שגרם לדימוי בעייתי בקרב מקצועות אלה. בבריטניה למשל הגישה הפוכה לחלוטין - חצי מהציבור לומד מקצוע ולא תואר אקדמי. באירופה יש איזון טוב בין החינוך המקצועי לעיוני. אבל אצלנו זה נמחק לגמרי, והיום כולם מבינים שצריך להחזיר אותו".

גורם נוסף למחסור בעובדי "צווארון כחול" נובע מההעדפה הברורה של צעירות וצעירים רבים לעבוד בהייטק. "כבר שנים רבות ניתן לראות גידול במספר המשרות בענף ההייטק, במקביל לעלייה בשכר בענף", מסביר ד"ר ערן בלס־הופמן, מומחה למאקרו־כלכלה וכלכלת עבודה באוניברסיטה העברית. "מצב זה גורם לכך שגם עובדים שהיו יכולים לעבוד בעבודות אחרות כמו מכירות או עיצוב גרפי - עוברים להייטק. זאת, גם אם ההכשרה שלהם לא מכווינה אותם לשם ספציפית. עם זאת, העבודה בהייטק עדיין מוגבלת לאנשים עם רמת מיומנות גבוהה".

 עו''ד עינבל משש, מנכ''לית משרד התקשורת / צילום: מארק ניימן, לע''מ

האם הפתרון יגיע מעובדים זרים?

המחסור בכוח אדם מאלץ את המדינה להתיר לרבבות עובדים זרים להגיע לארץ במסגרת אשרות מיוחדות שניתנות להם. בחודשים האחרונים נחתמו הסכמים בלטראליים בין ישראל לבין מדינות בעולם השלישי כמו סרי לנקה, שבמסגרתם יאושרו כניסתם של העובדים לארץ.

על פי הערכות, בשנת 2025 נכנסו לישראל עשרות אלפי עובדים זרים חוקיים, כשמרביתם הגיעו במסגרת מכסות שאושרו עוד בשנת 2024. החלטת הממשלה, שדנה בנושא הכנסת העובדים הזרים דרך ועדת מנכ"לים בין־משרדית, הוחלט כי בשנת 2026 תאושר כניסה לישראל לכ־330 אלף עובדים זרים. נתונים המצויים בידי גורמים בשוק אומרים כי בישראל חיים כ־185 אלף עובדים זרים בלבד.

"קשה להעריך מראש כמה עובדים ייכנסו בפועל בכל שנה, משום שהדבר תלוי בקצב האישור של הרגולטור, בהתקדמות התהליכים ובשאלה כמה עובדים אכן מגיעים לישראל בסופו של דבר", מסביר עוז סגן, מנהל פעילות החשבון הדיגיטלי של חברת נימה. החברה פיתחה פלטפורמה דיגיטלית־בנקאית שעוזרת לפועלים הזרים להעביר כספים חזרה למדינות המוצא שמהם הגיעו. על פי הנתונים שבידי החברה, יותר מ־60% מההון של העובדים הזרים מועבר חזרה לארצות המקור, ולא מתגלגל חזרה אל הכלכלה הישראלית.

במשרד האוצר השמיעו את דעתם בנושא בוועדת המנכ"לים, והחליטו להקציב את כמות המשרות של העובדים הזרים על פי ענפי תעסוקה שונים: שירותים, תשתיות, בינוי ונדל"ן, סיעוד ועוד. לפי עמדתם של בכירי האוצר, אין טעם להגדיל את כמות המכסות בכלל, בשל היעדר ניצול של רובן, ואדרבא, במקרה של חריגה מהמכסות הקיימות, יאפשרו ויתמכו בהגדלה נוספת של מכסות בתחום הנדל"ן והבינוי.

לדברי גילית רובינשטיין, מנכ"לית איגוד לשכות המסחר, האיגוד פועל ליישום המלצות הוועדה, הכוללות בין היתר הפחתת גובה האגרה בכ־50%, ולהעלאת התעריפים המותרים לניכוי של המעסיקים בגין עלויות הלנת העובד שלא עודכנו שנים.

בינתיים, המחיר מושת על בעלי העסקים. "היום יש לי 800 מכסות בעובדים מסרי לנקה ומתאילנד", אומר רמי לוי, מנכ"ל רשת רמי לוי שיווק השקמה, "וזה עדיין לא מספיק לי - אני צריך עוד לפחות אלף עובדים. אני לא יודע מתי תיפתח ההקצאה הבאה". והעלויות למעבידים? כמעט משולשות ממה שנהוג לשלם במדינות מערביות אחרות. רק עלות האגרה השנתית עבור כל עובד מוערכת בקרוב ל־10 אלפים שקל בשנה. על כך מצטרפות הוצאות הלנה, הסעדה, ביטוחים ועוד.

לדברי מנכ"ל קשת טעמים קינן ממן, עובדים זרים יכולים להיות פתרון זמני. "אם המגמה הזו תימשך, ישראל הולכת ומתקרבת למודל של מדינות כמו איחוד האמירויות - כלכלה שמתפקדת כמעט רק על בסיס עובדים זרים".

לצד זאת, בכירים בענף הקמעונאות, כמו גם בנדל"ן ובתעשייה, מסבירים כי פריון העבודה של פועלים זרים הוא כמעט כפול משל עובד ישראלי. "מוסר העבודה הוא שונה, הם לוקחים פחות הפסקות והרבה יותר מתמקדים בעבודה. זה גם בגלל פערי השפה, אין יותר הפסקות סיגריה של שעות, אלא הם בוחרים לעבוד במשך שנה־שנתיים כדי להחזיר כמה שיותר כסף הביתה", אומר בכיר בענף הקמעונאות.

 רמי לוי / צילום: יונתן בלום

"כל עוד אין שינוי עמוק - המחסור לא ייפתר"

האם יש דרך להשיב את העובדים הישראלים לעבודה? בכיר באחת מהתעשיות לא אופטימי: "אני רואה את התשדירים בטלוויזיה שקוראים לאנשים צעירים להצטרף לתעשייה כחול לבן. זה מעט מדי ומאוחר מדי. את התהליך הזה היה צריך להתחיל לפני שנים".

מנכ"ל קשת טעמים קינן ממן מחדד: "השאלה האמיתית היא לא רק איפה העובדים, אלא למה עבודה פיזית ושירותית הפכה למשהו שצעירים מרגישים שהוא 'לא בשבילם'. כל עוד לא יהיה שינוי עומק - בשכר, בתנאים, בהכשרות ובעיקר בתפיסה החברתית שמכבדת עבודה ולא מתנצלת עליה - המחסור הזה לא ייפתר, והוא יהפוך לבעיה אסטרטגית של הכלכלה הישראלית כולה".