יחס החוב־תוצר הפך למטרה המרכזית, והשירותים הציבוריים התייבשו

ההייטק, "קטר המשק" של אומת הסטארט־אפ, מהווה כרית ביטחון לכלכלה, מזניק את התוצר, אחראי לחלק נכבד מהכנסות המדינה ממסים ומושך השקעות־עתק. אלא שהרכבת שנוסעת בעקבותיו מזמן אינה על הפסים; הפער בין ההייטק לשאר המשק מחריף, בפרט בשירותים הציבוריים: במערכת החינוך, בבריאות, בהשכלה, בתחבורה וברווחה. במציאות זו, אפילו בבנק ישראל החלו לחשוש שמתעשרי ההייטק יחפשו את עתידם במקומות בהם המתח בין הכנסתם לבין איכות השירות הציבורי מורגש פחות.

● בין המאקרו למיקרו | עשירים על הנייר, נחנקים בבנק: הדיסוננס של כלכלת ישראל
● בין המאקרו למיקרו | עוקפים את צרפת וגרמניה בתוצר לנפש, אבל יוקר המחיה לא מפסיק להשתולל

קטר שרץ לבדו

המספרים שמאחורי ענף ההייטק שומטי לסת: ברבעון הראשון של 2026 הגיוסים הגיעו לכארבעה מיליארד דולר, זאת לאחר שעמדו על 6.3 מיליארד ברבעון שקדם לו. לפי בנק ישראל, מעל ל־40% מצמיחת התוצר העסקי בשנים האחרונות מיוחסת לענף, המהווה כ־16% מהתמ"ג הישראלי וכ־57% מהיצוא. כ־11.5% מהשכירים במשק מועסקים בהייטק, והם אחראים לכשליש מהכנסות המדינה ממסים.

ההייטק ביסס את הובלתו גם בתקופות של אי־ודאות, והוא חריג גם ברמה הבינלאומית. כך, במכון אהרן באוניברסיטת רייכמן מצאו כי תרומתו לתוצר הישראלי גבוהה פי שניים בהשוואה לארה"ב ופי 2.4 בהשוואה לכלכלות המובילות באירופה. "ההייטק הישראלי הוא מרכז טכנולוגי גלובלי, שני בחשיבותו רק לקליפורניה, ותרומתו הכלכלית שקולה לזו של טקסס", נכתב בסקירת המכון אשתקד.

לצד הצלחתו של הענף, בולטת היגררותו של שאר המשק אחריו - תופעה המכונה בבנק ישראל ובמשרד האוצר "כלכלה דואלית". בסקירה שפורסמה בסוף השנה שעברה נכתב: "מצד אחד, מגזר ההייטק נהנה מצמיחה מואצת, פריון גבוה ורמות שכר הגבוהות; מנגד, מרבית המגזר העסקי מתאפיין בפריון נמוך בהשוואה בינלאומית. דואליות זו התעצמה בשנים האחרונות".

בעוד התוצר הממוצע במשק ב־2023-2025 עמד על 2%, בהייטק הוא זינק ל־4.7%. פער זה, שנשמר גם בתקופות של משבר, אפיין את המשק גם בעבר. כך, ב־2018-2022 צמח המשק בשיעור ממוצע של 4.2%, בעוד ההייטק צמח ב־8.7%. חמש השנים קודם, התמונה הייתה שונה: בעוד הצמיחה במשק עמדה על 3.8% והשתנתה מאז רק במעט, בהייטק היא זינקה מ־3.5% לרמה כיום.

תמונת המראה הציבורית

התופעה הזו משתקפת גם במיומנויות של כוח העבודה. ישראל מדורגת נמוך במבחני הכשירות הבינלאומיים לבוגרים (PIAAC), כאשר ניתוח הנתונים חושף כי פער המיומנויות בין עובדי ההייטק לבין עובדים ביתר ענפי המשק הוא הגבוה מבין מדינות ה־OECD.

פערי השכר תואמים: שכר החציון בהייטק גבוה פי 2.7 משכרם של יתר העובדים, יחס חריג בהשוואה בינלאומית שרק ניו זילנד מקדימה אותו. "אומנם חלק מפערי השכר בין המגזרים נובע מהבדלים באיכות העובדים, אך גם לאחר בקרה על רמת המיומנויות והגיל, נותר פער שכר ניכר", נכתב בסקירה. "ישראל ממשיכה להתבלט כמדינה עם פערי השכר הגבוהים ביותר בין ההייטק לשאר הענפים".

תמונת הראי של ענף ההייטק היא המגזר הציבורי. מחקר של בנק ישראל מאוקטובר האחרון הציב על כך דגש: "בהתחשב בהשכלה הפורמלית ומאפיינים נוספים, מיומנויות היסוד הממוצעות של העובדים הצעירים במגזר הציבורי בישראל נמוכות במובהק מאלו של מקביליהם במגזר העסקי. בהשוואה בינלאומית, מיומנויות המועסקים במגזר הציבורי בישראל נמוכות ביחס לרמת העובדים במגזר הציבורי במדינות אחרות".

אחת הסיבות המרכזיות לכך, לפי כותבי המחקר, היא שחיקת שכרם של עובדי השירות הציבורי, שלא גדל ריאלית מאז 2019 - זאת בעוד השכר במגזר העסקי זינק. עם זאת, ייתכן כי זו אינה הסיבה היחידה.

ההוצאה האזרחית לנפש מתקציב המדינה היא מהנמוכות ב־OECD; רק קוריאה ולטביה משקיעות פחות מ־18 אלף הדולרים שישראל מקצה לנפש. לפי בנק ישראל, חוסר זה מחלחל לאיכות ההון האנושי: הישגי התלמידים נמוכים בהשוואה בינלאומית, בשעה שמערכת החינוך מתמודדת עם עומס חריג של תלמידים. פערים אלו במיומנויות פוגעים בתוצר ומציבים את ישראל במקום השני ב־OECD בשיעור העובדים בעלי השכר הנמוך.

עם זאת, בבנק ישראל מדגישים כי הקצאת משאבים אינה פתרון קסם; למרות הגידול בהוצאות החינוך, השיפור במבחנים הבינלאומיים נותר מוגבל. המחסור חריף לא פחות גם בתשתיות הציבוריות - מתחבורה ובריאות ועד למוסדות תרבות. הבנק מגדיר זאת כמרכיב "גורלי" לצמיחה: "השקעה בהון הציבורי יכולה לעודד השקעה פרטית במגזר העסקי, לשפר את איכות החיים, להגביר את הפריון ולהוביל לצמיחה ארוכת־טווח".

"בוננזה" על חשבונו

פרופ' מנואל טרכטנברג, שעמד בראש הוועדה לבחינת יוקר המחיה ב־2011, מבקר את מדיניות הממשלות בשני העשורים שקדמו למלחמה. לדבריו, בעוד שהממשלה הציגה נתונים מאקרו־כלכליים מרשימים, דוגמת צמצום יחס החוב־תוצר, אלו הושגו במחיר כבד שהושת על האזרחים. "זו במדיניות מפורשת של הממשלות לשימת דגש על הצמצום הפיסקלי לצד הפחתות מסים באופן שהציג נתונים יפים", הוא מסביר בראיון לגלובס, "הצד השני של המטבע הוא שהחיסכון מההוצאה הממשלתית עבר כנטל על האזרחים".

טרכטנברג מדגים כיצד מדיניות זו באה לידי ביטוי. במערכת החינוך, המדינה אינה מספקת מענה מספק, מה שמאלץ הורים לממן מכיסם מורים פרטיים והוצאות כבדות על מסגרות לגיל הרך. בתחבורה, המדינה העדיפה רכב פרטי על פני תחבורה ציבורית כי "זה פנטסטי מבחינה פיסקלית - ככל שהציבור קונה יותר מכוניות המיסוי הגבוה נכנס לקופת האוצר".

גם בתחום הדיור המדינה מיישמת מודל דומה. המדינה, השולטת על 90% מהקרקעות, פותחת במכרז ומוכרת את הקרקע להצעה הגבוהה ביותר, והעלות הזאת שמשלם היזם מתגלגלת לרוכשים.

בשורה התחתונה, טוען טרכטנברג, אותה "בוננזה" פיסקלית של הממשלה, שהציגה נתונים מצוינים על הנייר, הפכה לנטל כלכלי ישיר על האזרח. לדברין, "אם רוצים לשנות את המגמה, זה לא יכול להגיע יחד עם הורדת מסים, עלייה דרמטית בתקציב הביטחון ובתקציבים מגזריים. הפאניקה שגרמה הטראומה מהמלחמה הובילה לפתיחת ברזים שאי אפשר להחזיק לאורך זמן".

גם בבנק ישראל מציעים העלאת מסים והגבלת הוצאות הביטחון במסגרת תקציב רב־שנתי. בבנק ממליצים על השקעה רחבת־היקף בתשתיות, התניית מימון ציבורי בלימודי ליבה, גיבוש תוכנית חומש לחברה הערבית והרחבת מעגל המשרתים בצה"ל.

במקביל, במכון אהרן שמים דגש על הגדלת ההון האנושי - לא רק כדי לצמצם פערים חברתיים, אלא כדי להבטיח את עתיד ההייטק הישראלי באמצעות שילוב אוכלוסיות בתת־ייצוג. במכון קוראים גם להגדלת הפריון בענפים שאינם טכנולוגיים באמצעות האצת דיגיטציה וחדשנות במגזר הציבורי.