רכשו קרקע חקלאית מבלי לדעת: הסיכוי להפשרה כמעט אפסי

ביהמ"ש לענייני משפחה בצפת קבע החודש כי אם לשניים תשלם לבן זוגה לשעבר 180 אלף שקל פיצוי על נזק בשל ניכור הורי. הצדדים הכירו ב־2006 ונישאו, נולדו להם שני ילדים כיום בגיל ההתבגרות. ב־2014 התגרשו בני הזוג ומאז מנהלים הליכים משפטיים. בליבת הסכסוך: סוגיית הסדר ההורות וזמני השהות שנדונה בביה"ד הרבני. זאת תוך מעורבות המשטרה ומעורבות אינטנסיבית של לשכת הרווחה, על רקע התנגדות האם למפגשים בלתי מפוקחים בין הקטינים לאב, בטענת חוסר אחריות ומסוכנות.

ביה"ד הרבני קבע כי קיים ניכור הורי כנגד האב והאם עושה ועשתה כל שביכולתה כדי למנוע קשר בריא עם הילדים, והסיתה אותם כנגדו. ההליכים הסתיימו ב־2019 ומאז הקשר בין הקטינים לאביהם מתבסס על הודעות וואטסאפ קצרות, ומפגשים קצרים אחת לחודש־חודשיים, בהתאם לרצונם.

התביעה הנוכחית הוגשה על בסיס ההליכים בביה"ד הרבני. השופטת אביבית נחמיאס קבעה כי מההליכים עולה כי "האם נהגה בעקביות רבה בדרך של הסתה וניכור של הילדים כלפי אביהם, כשהיא מתעלמת במודע מהנזקים הרבים שנגרמים במעשיה הן לקטינים והן לקשר שלהם עם האב". עוד נקבע שהאם "סיכלה אקטיבית קשר מיטיב בין האב לקטינים, ופגעה אנושות באיכות הקשר".

באשר לגובה הפיצוי שנפסק השופטת לקחה בחשבון "שהגם שאין נתק מוחלט בין האב לקטינים, מדובר בקשר מאולץ".

במקביל נדונה תביעת האב להפחתת והשבת מזונות ששולמו. השבת המזונות נדחתה כי היא מנוגדת לכלל לפיו אין להורות על השבת מזונות שנאכלו. הבקשה לההפחתה נדחתה, נוכח השיהוי בהגשתה על רקע הפיצוי הכספי שנפסק, ועל מנת להבטיח שיסופקו לקטינים צרכיהם.

עו"ד מאיה אובגני העוסקת בדיני משפחה וייצגה את האב מסרה בתגובה: "אני שמחה שביהמ"ש מעביר מסר מרתיע לצמצום תופעת הניכור ההורי: הילד אינו כלי בידי אף אחד מהוריו ואין להפוך אותו לאמצעי במאבק בין בני הזוג גם לאחר פרידה או גירושין".

עו"ד אברהם שלנגר, שייצג את האם: "שגה ביהמ"ש הנכבד בפסק דינו המייחס למרשתי "ניכור הורי", אף שמסקנה זו אינה מתיישבת לדעתי עם התשתית העובדתית שנקבעה לאורך השנים ועם קביעותיו של בית הדין הרבני הגדול. האב הוא שנעדר מחיי ילדיו תקופות ממושכות וסירב להתחייב לזמני שהות קבועים".

משמעות הפסיקה: ניכור הורי עשוי להביא לתשלום פיצוי להורה שסבל מהניכור.

מספר תיק: 9398-05-24, 9491-05-24

11 רוכשי קרקע חקלאית בפרדס חנה־כרכור הגישו תביעה נגד קבוצת שיא ניהול פרויקטים בע"מ ובעלי תפקיד בחברה, בטענה כי הוטעו לרכוש קרקע בעקבות מצגי שווא באשר לסיכויי שינוי ייעוד הקרקע למגורים. הם טענו שבשנים 2014-2015 רכשו מהחברה זכויות בקרקע חקלאית לאחר שנחשפו לפרסומים. לטענתם, הוסבר להם שהקרקע נמצאת לאחר אישור תוכנית מתאר למגורים ומוגדרת כ"קרקע כתומה" שסיכויי הפשרתה לבנייה גבוהים.

החברה ומנהליה הכחישו כי הוצגו מצגי שווא או נמסר מידע כוזב. לטענתם, הרוכשים חתמו על מסמכים שהבהירו שמדובר בקרקע חקלאית, וכי הליכי התכנון תלויים ברשויות ואינם בשליטתם, ושהרוכשים היו מודעים לסיכון הכרוך בהשקעה.

השופט יהושע גייפמן - מביהמ"ש המחוזי בת"א קיבל את התביעה בחלקה. נדחתה התביעה לגבי עוה"ד של החברה ובעלת מניות והתקבלה חלקית נגד החברה ושני מנהליה: דני ווסלוביצר בעל מניות ומנהל בחברה, ואבי בן ארויה, מנהל המכירות. נקבע כי החברה ומנהליה הציגו לרוכשים מצגי שווא רשלניים ונתונים מטעים. נקבע כי התובעים הסתמכו על המצג שהוצג להם שהוועדה הארצית לתכנון ובנייה אישרה בנייה למגורים בקרקע ולא הובא לידיעתם שהסיכוי לשינוי ייעוד היה "מינורי עד אפסי" לפי שמאי מומחה ביהמ"ש.

ביהמ"ש דחה את הבקשה לביטול הסכמי הרכישה, משום שהתובעים מכרו את הקרקע לצדדים שלישיים. נקבע כי החברה ומנהליה ישיבו לרוכשים כ־1.4 מיליון שקל (כ־2.1 מיליון עם הצמדה). 

עו"ד ארנון גרפי שייצג את התובעים: "פסק הדין מעביר מסר חד וברור לשוק הנדל"ן בכלל ולמשווקי הקרקעות בפרט: מי שמוכר לציבור נדל"ן, אינו רשאי להסתיר את המציאות. האחריות אינה מסתיימת בכך שהעובדות המדויקות מופיעות באותיות קטנות בחוזה. על המוכר להציג לרוכש, עוד לפני החתימה, את התמונה המלאה, כולל מגבלות וגם את הסיכויים האמיתיים לבנייה".

החברה ובעלי המניות מסרו בתגובה: "פסק הדין אינו חלוט ומוגש עליו ערעור לביהמ"ש העליון. מדובר בהליך השלישי בסדרת תביעות שניהל משרד התובעים - שממנה לא נותר כמעט דבר. תביעות בהיקף של יותר מ־21 מיליון שקל שהסתיימו בפסיקה כספית של פחות מ־7% בלבד. 91% מהתובעים נדחו לחלוטין וחויבו בהוצאות". עוד נמסר כי חובת הגילוי בשיווק קרקעות נקבעה שנים לאחר מועד העסקאות והחברה עמדה בה לפנים משורת הדין.

משמעות הפסיקה: על המוכר נדל"ן להציג את כל המידע המהותי הנוגע למכירה.

מספר תיק: 38985-05-20

אדם השכיר לאחיו דירה בירושלים. השניים ערכו הסכם שכירות שהוארך פעמיים והסתיים ב־2023. האח המשכיר פנה לביהמ"ש השלום בטענה כי אחיו לא פינה את הדירה על פי ההסכם, לא שילם דמי שכירות במשך שנים והכניס דיירים ללא הסכמה. לתביעה צירף נסח טאבו ממנו עולה כי התובע הוא הבעלים של הדירה.

האח הנתבע טען כי הדירה שייכת לאימם המנוחה וכי "העברת הזכויות לתובע נעשתה בחוסר תום לב, תוך ניצול מצבה החלש של האם ולחץ פסול". הנתבע גם טען כי הסכם השכירות היה "למראית עין" בלבד, נועד לאפשר לו קבלת סיוע בשכ"ד, וכי התובע מעולם לא התכוון לגבות דמי שכירות או דרש אותם בפועל.

השופט משה בראון קבע כי אם האח הנתבע עומד על הטענה לגבי העברת הזכויות בדירה לאחיו מהאם, עליו להגיש תביעה בעניין; אך הוא לא הגיש. עוד נקבע כי כתב ההגנה לא מגלה עילת הגנה מפני תביעת פינוי. "רישום הזכויות בטאבו על שם התובע מהווה ראיה קניינית מכרעת לבעלותו, וכל טענה כנגד תוקף הרישום או בעלות התובע מחייבת הגשת תביעה נפרדת לביטול העסקאות".

ביהמ"ש דחה את הטענה כי הסכם השכירות היה "למראית עין" מאחר והנתבע עצמו עשה שימוש בהסכם מול משרד השיכון לקבלת סיוע בשכר דירה, ובכך הכיר בתוקף ההסכם. מעבר לכך נקבע כי "בהיעדר הסכם שכירות, רשות מגורים במקרקעין הניתנת ללא תמורה וללא חוזה היא זכות אישית, אשר בעל הנכס רשאי לבטלה בכל עת ו"כהרף עין" עם גילוי דעתו על כך, לרבות באמצעות הגשת תביעת פינוי". עוד נקבע כי הבטחות בעל פה לזכויות בנכס מקרקעין אינן יכולות להתקבל ללא תיעוד בכתב, והן לא מהוות הגנה קניינית בפני תביעת פינוי. לכן הורה השופט לפנות את האח השוכר מהדירה תוך שבועיים והוא חויב לשלם לאחיו 5,000 שקל הוצאות משפט.

משמעות הפסיקה: טענות הנוגעות לזכויות במקרקעין צריכות להיות בכתב, טענות בעל פה לא מהוות הגנה.

מספר תיק: 64092-10-25