הבלוף והסכנה מאחורי הטבות הנדל"ן החדשות למילואימניקים

"במהלך השנים, ובתהליך הדרגתי שלא זה המקום לעמוד על סיבותיו, הלך והתמעט מספרם של חיילי המילואים הנושאים באמת ובתמים בנטל. לנוכח הנטל המוגבר המוטל על חיילי המילואים הפעילים - על המחירים הפיזיים, כלכליים, אישיים, חברתיים הכרוכים בשירות - ראוי כי ההכרה וההוקרה של החברה בישראל על פועלם לא תתבטא במילים ובמחוות ריקות, אלא בתגמול של ממש".

● העיר שמובילה במכירת הדירות החדשות ושוברת שיא של חמש שנים
● המנכ"ל שבטוח: "המשבר הבא בשוק הנדל"ן יהיה משמעותי הרבה יותר מהמשבר הנוכחי"

מי שכתב את הדברים, עוד בשנת 2012, הוא שופט בית המשפט העליון והנשיא דהיום יצחק עמית. בפסק דין ארוך הוא דחה עתירה נגד "חוקיות הטבה לחיילי מילואים במכרזים פומביים של מינהל מקרקעי ישראל". עמית תיבל את דבריו בשיר של אריאל הורביץ: "למעלה כתוב 'מילואימניק יקר', באמצע עולמך חרב, ולמטה 'בברכה סרן סיגל נחמיאס'", והדגיש כי "האתוס הישראלי ביחס לשירות המילואים היה מאז ומתמיד 'כשקוראים אז באים, כך היה וכך יהיה גם בלי לדעת למה, איך ומה' (מתוך 'רוחות מלחמה' של רמי קליינשטיין)".

אחרי 3 שנים של מלחמה, כשעשרות אלפי מילואימניקים משרתים מאות ימים, ההטבות והמענקים רק הולכים ומתרחבים. גם כהכרת הטוב, וגם כדי שימשיכו להגיע. אבל הקונצנזוס סביב התגמול ההכרחי מוכרח להיות בשני תנאים. ראשית, שהמערכת תדע לגייס את מי שהיא זקוקה לו, מה שאומר למשל לוותר על המון חיילים שמגויסים לתפקידים מיותרים או חופפים, רק בגלל שמישהו שם למעלה החליט שכדאי לשמר אותם במצבת כוח האדם, אם חלילה אחרים לא יגיעו. והתנאי השני, שההטבות הללו לא יהפכו לכלי ריק בידי פוליטיקאים.

הבעיה היא שהמספרים לא מתכנסים

השבוע הציגו ראש הממשלה, שר האוצר ושר השיכון הרחבה של ההטבות בדיור. לכולם היה ברור שהם בעיקר זורקים מספרים באוויר. שילוב של תעמולת בחירות חסרת כיסוי, עם העובדה שלא מדובר בהוצאה תקציבית ישירה - אז למי אכפת.

לפי התוכנית, "יתווספו בשנים 2026-2027 כ-20 אלף פתרונות דיור למשרתי המילואים ברחבי הארץ, בהם כ-16 אלף דירות במחיר מטרה וכ-4,000 מגרשים לבנייה צמודת קרקע". בהגרלות לדירות המסובסדות, תורחב העדיפות למשרתי המילואים מ-50% ל-75% מהדירות.

בנוסף, ברכישת מגרשים לבנייה באזורי עדיפות לאומית א' יינתן פטור מלא מתשלום על הקרקע (לא כולל עלויות פיתוח), גם למילואימניקים שהם כבר בעלי דירות. עד 550 אלף שקל הנחה לדירה, או קרקע בחינם לבנייה של וילה בפריפריה.

הבעיה היא שהמספרים לא מתכנסים. אפילו שר השיכון שישב באירוע לא ממש הצליח להראות איך מגיעים לאותן כמויות, כשיותר מחצי שנה המדינה לא ממש מוציאה מכרזים ביעילות, וגם היזמים כבר לא נלהבים לקנות קרקעות בכל מקום ובכל מחיר.

מספר המילואימניקים הזכאים כבר לא זעום

מעבר לזה, יש כאן בעיה נוספת ומהותית: לא כל מי שעושה מילואים רוצה לקנות דירה, ולא כל מי שרוצה דירה בבעלותו רוצה שהיא תהיה דווקא בפריפריה - המקומות שבהם הוחלט שהמדינה תמשיך להוציא את אותם מכרזים מסובסדים (תקרת מחיר של עד 20 אלף שקל למ"ר). זה לא סוד שלא מעט צעירים בוחרים היום, באופן מודע, שלא לקשור את גורלם לדירה ולמשכנתא. למעשה, בהחלטה לתת הטבות דווקא בדירות ומגרשים לבנייה, נפגע החופש של המילואימניקים עצמם. עכשיו ההטבות מופנות רק לאלה שיש להם הון עצמי או רצון להצטרף להרפתקה נדל"נית.

בנוסף, אולי בעיניים פקוחות, הממשלה מאתגרת עוד ועוד את המערכת המשפטית.

צריך לדעת שפסק הדין ההוא של עמית, שצוטט למעלה, נכתב בהסתייגות מאוד נחרצת. דחיית העתירה אמנם הייתה ברורה, אבל השופט הדגיש כי היא ניתנה בעיקר בשל "המספר הזעום" של חיילי המילואים שזכו להטבה (כ-50 איש בכל הארץ). עמית דאג לסיים את דבריו בכך ש"דלתו של בית המשפט נותרה פתוחה לדיון בסוגית ההטבה, אם וכאשר יתברר כי יישומה הולך ומתרחב".

כעת, 75% הקצאה לחיילי מילואים הם לא עניין שיחליק בקלות. וכשמדובר ממילא בפיקציה פוליטית (לא מעט דירות הן מראש בישובים ואזורים ערביים וחרדיים), קשה למצוא פה היגיון.

בשורה התחתונה, המדינה מציעה למילואימניק הטבה גדולה מאוד - אבל רק אם הוא רוצה בדיוק את המוצר שהמדינה החליטה לסבסד. וזה במקום לתת לו לבחור בעצמו איך נכון לתגמל את השנים שבהן הוא נקרא שוב ושוב למילואים. וכמו שכתב עמית עצמו בעתירה ההיא לפני 15 שנה: "בשולי הדברים, יש להצר על כך שמכל ההטבות האפשריות בנושא דיור (כגון הטבות בהלוואות משכנתא), בחרה הממשלה במתן הטבה שולית ובעייתית דווקא במכרזים פומביים. הטבה זו לא רק שאינה מיטיבה עם כלל חיילי המילואים, אלא מביאה לכך שרק חיילי מילואים בודדים 'גורפים את כל הקופה'".

כוכבי השבוע

מצוין: הדירקטורים לא יוכלו להצביע מהבית

כדי להבין למה חשוב להפריט חברות ממשלתיות, כדאי לא פעם להציץ ברשימת הדירקטורים באותן חברות. וגם במספר היושבים מסביב לשולחן. מעין גזירת גורל שמובילה לכך שלמרות תנאי סף והמעבר דרך ועדה למינוי בכירים, הג'ובים הללו הם חלק מהפריבילגיה של השרים הממנים.

זו לא רק תזכורת לרשימת הפוליטיקאים שתיבחר בשבוע הבא בפריימריז של המפלגה שבשלטון, אלא גם ציון לשבח למהלך הנועז שמוביל מנהל רשות החברות רועי כחלון, שאוסר על הדירקטורים להשתתף בישיבות מרחוק. נוהג שהפך לשכיח מאז הקורונה ב-2020, והפך לפתרון קל למדי כשהבעלים היא מדינת ישראל והדירקטור לא חושש לאבד את מקומו. המסר של רשות החברות פשוט: נבחרתם לרשימה המכובדת, שגם מקנה כ-870 עד 1,715 שקל לישיבה (וקשרים בחלונות הגבוהים), אז לכל הפחות תטרחו להגיע. אם קשה לכם, לא חסרים מחליפים.

בלתי מספיק: הדלת מסתובבת מהר מדי

התרגלנו כבר לקצינים בכירים בדימוס וליוצאי מערכת הביטחון שמשתלבים במהירות בתעשיות הביטחוניות. ניצול הידע והניסיון רב השנים, אבל כנראה לא פחות מכך - קשרים שלא מזיקים לסגירת עסקאות מול המדינה, וגם מול ידידיה מרחבי העולם.

ובכל זאת, השבוע היה קשה שלא להרגיש חמיצות מיוחדת כשאונדס, כביכול חברה ביטחונית אמריקאית, אבל כזו שמגייסת עוד ועוד אנשי ביטחון ישראלים (כולל מהתעשיות הביטחוניות שלנו), הודיעה שזכתה במכרז אסטרטגי של מיליוני שקלים מטעם משרד הביטחון הישראלי, לפיתוח וייצור יכולות רחפני התקיפה הטקטיים מהדור הבא. זאת, ימים ספורים לאחר שגייסה גם את ראש המוסד לשעבר דדי ברנע כנשיא וכיו"ר, מה שבוודאי לא מפריע בבחירת הזוכה במכרז.

ובזמן שחיכינו להפרטת התעשייה האווירית ורפאל, בחורינו המצוינים (לא בציניות) עושים לביתם מעט מהר ובוטה מדי.