יוצר המיקרו-סדרה הישראלית שהגיעה למיליוני צפיות: "הפורמט הזה הוכיח את עצמו בגדול, זה כסף על הרצפה"

בעידן של היום, כבר לא חייבים לפנות ערב שלם לבינג' או להתלבט אם לוותר על עוד שעת שינה כדי לצפות בפרק החדש של סדרת הלהיט התורנית. עכשיו מספיקות גם שתיים-שלוש דקות של גלילה ברשתות החברתיות. טרנד סדרות ה"מיקרו-דרמה" הציג צמיחה אדירה ולפי דוח של חברת הייעוץ Owl & Co, ההכנסות מהן בארה"ב בלבד הגיעו ל-1.4 מיליארד דולר בשנה החולפת, מה שתפס את תשומת הלב של אולפנים גדולים כמו פוקס ופראמונט.

● נטפליקס ממשיכה לרוץ עם מותג הדוקו "הגרועים בתבל", והפעם: שכנים מהגיהנום
● נולאן לא רק חידש את האודיסיאה, הוא גם המציא מודל עסקי מהפכני

הסדרות הללו נולדות מראש למסך הקטן, שממילא רוב היום נמצא אצלנו ביד, מצולמות בצורה ורטיקלית ונמשכות בין דקה לשלוש בלבד. בזמן שלוקח להכין קפה הן מנסות לעשות את מה שטלוויזיה רגילה עושה בפרק שלם - לגרום לנו להיקשר לדמויות, להיכנס לעלילה, להיות במתח ובעיקר לרצות עוד.

התופעה צוברת תאוצה בחודשים האחרונים גם בישראל. מה שזוהה בעיקר עם יוצרים עצמאיים מתחיל לעניין גם את גופי השידור הגדולים, שמנסים לפצח את הפורמט ואת המודל הכלכלי שמאחוריו. בתוך השוק המתהווה הזה צמחה המיקרו-סדרה "לא נגמר" של היוצר רעי סולש, שצברה מיליוני צפיות ברשת ותגובות צופים נלהבות.

סולש, שהתחיל כיוצר אנונימי וכיום יש לו יותר מ־92 אלף עוקבים באינסטגרם, מספר ש"לא נגמר" נולדה בתנאים די דלים, בלי תקציב או מעטפת הפקתית גדולה. עכשיו, כשהסדרה תפסה את תשומת הלב של הקהל וגם יצרה עניין מסחרי, אפשר לעצור ולשאול: מה בעצם שווה להיט רשת כזה - והאם אפשר באמת לעשות מזה כסף?

 רעי סולש. ''אני נכנס לפרטים הקטנים'' / צילום: שירה כפיר

"התעשייה פה בחיתולים"

"התעשייה הזאת בארץ עדיין מאוד בחיתולים", אומר סולש, שמתאר את התקופה הנוכחית כסוג של מעבדת ניסויים. "ההשקעה בזה, גם הכספית וגם של כוח האדם בתוך הערוצים, עדיין לא התקרבה לשיא. כרגע בוחנים את המודל הזה".

לדבריו, "לא כולם מבינים איך אפשר להרוויח מזה כסף בסוף. פרסומות, תוכן שיווקי בפנים - אלה דברים שצריכים לבחון קודם. לדעתי מה שעושים עכשיו זה קצת פיילוטים. בודקים איך אפשר להפוך את זה לכסף".

רק בחודשים האחרונים גופי השידור הגדולים החלו להיכנס לזירה. קשת השיקה את "כשהגלים מתחזקים", מיקרו־דרמה בהפקת סטודיו ענני המבוססת על ספריה של שרון צוהר, שהשבוע הושקה עונתה השנייה. גם רשת 13 הצטרפה עם "חיים כפולים", סדרת רשת שנוצרה עבור הדיגיטל והסושיאל של 13+.

בניגוד לטלוויזיה המסורתית, סביב המיקרו־דרמות בישראל טרם התגבש מודל הכנסות ברור. פרסום, תוכן שיווקי וחסויות הם אפשרויות מתבקשות, אבל גם השחקנים הגדולים בשוק עדיין מנסים להבין כיצד הופכים כמה דקות של תשומת לב ומיליוני צפיות, להכנסה.

צבר ארגז כלים

במרכז הסדרה שיצר סולש ניצבים שי ושירה, זוג אקסים צעיר שמערכת היחסים שלו נפרשת ברגעים קטנים, במפגשים מקריים ולעתים טעונים. הסדרה בת שמונת הפרקים (האחרון מחולק לשני חלקים) קופצת בין נקודות שונות בקשר שלהם ומשאירה בכוונה חלקים מהסיפור בחוץ: אנחנו לא תמיד יודעים מה קרה מאז הפעם האחרונה שפגשנו אותם או איך הם הגיעו לרגע שאנחנו רואים עכשיו. את החורים האלה הצופים נדרשים להשלים בעצמם.

בתוך החלון הקצר שי ושירה מספיקים להתקרב, להתרחק, להתווכח ולהשאיר הרבה עניינים לא פתורים. את השניים מגלמים יהונתן סודאי ("פאודה", "שבאבניקים") ויובל לבקובסקי ("נובורישים", "איננה"). הכימיה ביניהם, יחד עם הבחירה להשאיר לצופים מקום לחשוב ולדמיין, פשוט עובדת.

הדרך של סולש ליצירה הזו, ולתחום בכלל, לא הייתה מובנת מאליה. הוא בכלל עשה תואר ראשון במדעי המדינה, ורק אז שינה כיוון ופנה לתואר שני בקולנוע. גם שם, לדבריו, ההתחלה הייתה הרבה פחות נוצצת מכפי שקיווה.

את סרט הגמר שלו הוא מגדיר כיום "כישלון מפואר". "חשבתי שזה הסרט שיפרוץ לי את הדרך", הוא מספר. "הייתי כבר בן 32 ואמרתי לעצמי שאין זמן. צריך עכשיו להגיע לפסטיבלים ולקצר את הדרך. וזה לא קרה, אפילו לא קרוב".

בעקבות האכזבה כמעט שנה הוא שמר מרחק לחלוטין מתסריטאות, בימוי וצילום. כשחזר, עשה זאת דווקא דרך הצד הטכני. "אמרתי לעצמי: תתחיל בצילום. תמשיך לכתוב ולחלום על לביים, אבל בינתיים תהיה צלם".

בשנים הבאות הוא צבר את ארגז הכלים שמאפשר לו להחזיק כמעט הפקה שלמה לבדו: צילום, תאורה, סאונד, עריכה ופוסט־פרודקשן. "אני נכנס עמוק לפרטים הקטנים. חשוב לי לדעת איך הדברים באמת עובדים", הוא אומר. "בכל פעם שלא ידעתי לעשות משהו, הלכתי ליוטיוב ובדקתי איך עושים. ככה עוד דבר ועוד דבר, עד שהייתי מוכן לעשות מה שאני עושה עכשיו".

הרעיון ליצור סצנות קצרות התגלגל אצלו במשך שנים, עוד לפני שזה היה מיינסטרים, מתוך הקושי ליצור במודל המסורתי. "ממש קשה לעשות קולנוע, ובעיקר בארץ, כשהתקציבים מאוד נמוכים וקשה להשיג מימון ומישהו שיאמין ברעיון שלך. חשבתי לעשות סצנות קצרות שעומדות בפני עצמן, שמעבירות את התחושה שאני מרגיש כשאני רואה סצנה טובה בסרט או בסדרה".

לפני כשנה הוא החליט פשוט לנסות. הוא פנה לשני שחקנים בתחילת דרכם, הגדיר עבורם סיטואציה ואת הרצון של כל אחת מהדמויות, ויצא איתם לצלם ברחוב, ללא דיאלוג כתוב. בסצנה הראשונה בחור נועל לבחורה את האופניים.

"עוד לא ידעתי שקוראים לזה מיקרו־דרמה, ובכלל לא ידעתי שהדברים האלה קורים", הוא מספר. "ראיתי שאני מסוגל לעשות את זה לבד, אני והשחקנים, בלי אופרציה ובלי לחכות לעוד אנשים".

בהמשך האלתור הפך לתסריטים כתובים, אבל דווקא הפורמט המצומצם נתן לו שיעור לגבי הצופים. "למדתי כמה הם מיומנים היום. כמה הם לא צריכים הקדמות, את כל הפרטים שבין לבין. הם יכולים להשלים אותם לבד, וזה אפילו מעצים את האפקט, כשהצופה לא מקבל הכול בכפית".

 יהונתן דוד סודאי / צילום: שיר שלום

תקציב של אפס שקלים

כשמגיעים למספרים, "לא נגמר" רחוקה מאוד מאלה שמזוהים עם הפקת סדרה בדרך הקונבנציונלית. "הושקע אפס תקציב", אומר סולש. אומנם נעשה השימוש בציוד צילום, אלא שכמעט כולו כבר היה ברשותו כחלק מעבודתו כצלם, ולדבריו, שוויו נמוך מ־20 אלף שקל: מצלמה ועדשה בשווי כ־15 אלף שקל, שני מיקרופונים פשוטים, אוזניות ושני פנסים. "עבור צלם, זה ציוד מאוד זול", הוא מדגיש. "צלם היום יכול לצאת מהבית עם ציוד של יותר מ־100 אלף שקל".

ההוצאות הישירות הסתכמו בעיקר באוכל לצוות ובאביזרים לסצנות. אנשי צוות נוספים לא היו, וגם סודאי ולבקובסקי לא קיבלו שכר עבור השתתפותם.

"גם בשבילם וגם בשבילי זה לא מקור הכנסה ישיר", אומר סולש. "אבל כבר עכשיו אפשר לראות שיש הייפ תקשורתי. מספר העוקבים שלהם ושלי עולה, ומקבלים הכרה במה שאנחנו עושים, וזה פותח דלתות לכולם".

כמעט לא הושקע כסף מזומן בהפקה, אבל סולש מדגיש: "אני צריך לכתוב, להפיק, ללהק, לחפש לוקיישנים ואז לערוך. אומרים שזמן שווה כסף, אז אולי זה התקציב ששמתי - הזמן והידע שלי".

המחסור בכסף השפיע גם על מה שנכנס לתסריט מלכתחילה. סולש ידע שסצנה עמוסת משתתפים או לוקיישן מורכב יכולים להפוך במהירות את כל העסק לבלתי אפשרי. "אם אני רוצה לצלם סצנה בבר או במסעדה, צריך שהמקום יסכים, לפעמים צריך לשלם, צריך ניצבים, יותר מיקרופונים ואז בהכרח עוד איש צוות. אז עם האמצעים המצומצמים שיש לי אני אומר: תתרכז בסיפור. עם סיפור טוב אפשר להתגבר על היעדר אמצעים".

 יובל לבקובסקי / צילום: ירדן טייגר

"אפשר לעשות את זה"

את השיטה הזאת סולש עומד בקרוב לפרק לגורמים, הפעם מול קהל. ב־21 באוגוסט הוא יקיים יחד עם סודאי ולבקובסקי אירוע מיוחד תחת הכותרת "איך עושים מיקרו טלוויזיה?", שבו יפתחו את תהליך היצירה מתחילתו ועד סופו. סולש מתכנן גם לעשות בלייב סימולציה של פרק כזה - מהבימוי והמשחק ועד הצילום והסאונד.

"ממש נראה איך עשינו את 'לא נגמר', מכל בחינה", הוא אומר. "אם רוצים באמת לעשות את זה לבד, זה אפשרי. צריך ללמוד, וזה לא פשוט, אבל לא חייבים תקציבים ולא עשרות אנשי צוות כמו שיש בטלוויזיה ובקולנוע".

באירוע יעסקו גם בחלקים המאתגרים של הסיפור. מאז שהסדרה זכתה להצלחה, סולש ושחקניו מקבלים מבול של הודעות ושאלות: איך מלהקים שחקנים, באיזה ציוד משתמשים, מה מתוסרט ומה מאולתר ואיך מצליחים לגרום לאנשים לעצור מול סרטון של כמעט שלוש דקות. באירוע הם יענו על השאלות האלה, וגם יספרו על מה שלא שרד את חדר העריכה.

ויש להם מה לספר. "לא נגמר" צולמה כשלושה חודשים, בגישה משוחררת להפליא. "זה התחיל בגישה של 'אין לנו מה להפסיד, מה אכפת לנו?'". ככל שהצטברו הצפיות והציפייה לפרק הבא, החופש הזה התחלף בלחץ. "כשנהיה הייפ, זה פתאום הפך ל'יש לנו מה להפסיד'. אסור שפרק יהיה גרוע, אסור שנעשה משהו לא טוב. וזה משפיע".

במקרה אחד הלחץ הזה הביא לגניזת פרק שכבר צולם, ולכן צולם מחדש. "היה שם סוג של משבר", מעיד סולש. גם היחסים בתוך ההפקה השתנו לאורך הדרך. שלושה אנשים שהתחילו לצלם פרויקט בלי תקציב, ובלי לדעת אם מישהו בכלל יצפה בו, מצאו את עצמם מבלים חודשים יחד.

ויש גם רגעים מהסוג שסולש לא יכול היה לכתוב מראש. אחד מהם התרחש במהלך צילום הסצנה שבה שירה יושבת עם אמה בבית קפה, והשתיים מדברות בין היתר על החשיבות של ביטחון כלכלי בזוגיות. באמצע הטייק, בדיוק כשהסצנה מגיעה לרתיחה רגשית, ניגש אליהן מוכר רחוב והציע להן לקנות ממרכולתו. :"זו הזדמנות", הוא אמר להן, בלי לדעת עד כמה המשפט שלו מתאים לשיחה שהוא בדיוק קטע.

"הן הלכו עם זה", מספר סולש. "זה הגיע בדיוק ברגע השיא של הסצנה והתחבר לסיפור. אמא שלה אומרת לה שהיא צריכה להישאר עם הבחור, ואז מגיע מישהו ואומר לה 'זאת הזדמנות, חבל לפספס'". הרגע נכנס בסופו של דבר לפרק, ולדברי סולש ממחיש את החופש שהוא מנסה להשאיר גם כשהתסריט כבר כתוב. "זה התאים בול ואנשים חשבו שזה תוכנן מראש".

 צילום מסך מתוך הסדרה

האתגרים בשוק

סולש מספר שכבר קיבל פניות מגורמים שרוצים להשתמש באותה שיטת יצירה לצרכים שיווקיים. הוא עדיין לא ממהר להפוך את מה שבנ ה לפורמט פרסומי. "תשומת הלב שלי הולכת יותר למקום של להמשיך ביצירה לשם היצירה", הוא אומר. "לא בחינם, אבל גם לא בשביל פרסומות. זה לא משהו שאני פוסל בכלל, פשוט ההצעה צריכה להיות מאוד מאוד טובה".

הוא עושה הפרדה ברורה: "יש את האמנות ויש את הביזנס. בשפה של הביזנס, יש פה מוצר מוכח שמציג נתונים חסרי תקדים בתחום באופן אורגני. ומי שרוצה להשתמש בזה - יש לזה גם מחיר". אלא שהמפגש עם השוק חושף את חוסר הוודאות סביב הפורמט. לדבריו, יש אנשים שרוצים את החשיפה ואת המעורבות שמיקרו־דרמה מסוגלת לייצר, אבל עדיין מתקשים לקבל את חוקי המשחק שלה.

"אומרים לי, 'רגע, אשכרה נעשה עכשיו סרטון של שתיים וחצי-שלוש דקות כמו שאתה עושה?'. אני אומר להם כן, כי זה עובד. תראו". אלא שאז, לדבריו, מתחיל המשא ומתן - אולי בכל זאת דקה, אולי דקה וחצי. "ואני אומר: 'חברים, כדי לעשות את זה טוב, בואו נעשה את זה כמו שאני עושה. בדקה אני לא אצליח להעביר את הרגש'".

חלק מהשיחות, הוא מספר, נעצרות בדיוק בנקודה הזאת, ואחרות בשאלת התקציב. יש כבר ביקוש למה שהוא עושה; השאלה היא כמה השוק מוכן לשלם כדי לקבל את הדבר עצמו, ולא גרסה מקוצרת ומסחרית שלו.

"כמו זבוב על הקיר"

ובכל זאת, בלי תקציב גדול, מערך הפצה של גוף שידור או עשרות אנשי צוות, מה בכל זאת סוד ההצלחה של "לא נגמר"? סולש מחזיר את התשובה דווקא לבסיס של כל סדרת דרמה טובה: "אם אני צריך לומר בתהליך לוקח לי הכי הרבה זמן, זה שלב התסריט. אני יוצר דמויות עגולות ולא משתמש בקלישאות יותר מדי, מאוד נזהר שלא ליפול למלודרמה או לטלנובלה".

הוא מכוון לשפה "היפר־ריאליסטית", לדבריו: "ממש שיחה אמיתית שמתרחשת עכשיו. כאילו אנחנו זבוב על הקיר. דמויות עם אופי, עם עבר, עם היסטוריה, עם פצעים ועם קונפליקטים אמיתיים. גם אם הצופה לא ראה את כל זה - הוא מרגיש את זה".

אותה שאיפה לאותנטיות ניכרת גם בעבודה עם השחקנים. סולש מקפיד שהם יגיעו לצילומים כשהם שולטים בטקסט, אבל מרגע שהמצלמה נדלקת הוא משאיר להם מרחב. "חשוב לי שהטקסט יישב ממש טוב, אבל מרגע שהם עשו את זה והגיעו לצילומים, אני משחרר להם להביא דברים משלהם", הוא אומר. "קרו לא מעט דברים שיונתן ויובל הביאו באופן ספונטני, נתתי את החופש ואימצתי את זה".

היום השחקנים כבר חשים בנוח להציע שינויים או דרכים אחרות לגשת לסצנה. "חלק גדול מהניסיון לשמור על אותנטיות הוא לתת להם איזשהו חופש, ולא להתנהג אליהם כמו בובות על חוט", אומר סולש. "זה מאוד הועיל לסדרה. יש דברים משמעותיים, אפילו בתמה של הסדרה, שנולדו בגלל אלתורים שלהם".

ומה יהיה בסופם של שי ושירה? נכון לעכשיו גם סולש עצמו לא יודע אם הסיפור באמת "לא נגמר". הוא כבר נכנס לפרויקטים אחרים, אך לא פוסל עונה נוספת, פרק ארוך יותר או המשך בפורמט אחר. ויש גם אפשרות נוספת: "אולי גוף הפקה ירצה לקחת את הפורמט הזה, שהוכיח את עצמו בגדול, ולהשקיע בו", הוא אומר. "זה כסף על הרצפה".