העליון: היעדר שיתוף בנכס אחד עשוי להשליך על גורלו של נכס אחר בגירושים

"התנהלותם של בני הזוג ביחס לנכסים חיצוניים שאינם דירת מגורים משותפים, עשויה לשמש אינדיקציה לאומד דעתם בהיבט הרכושי" לגבי נכסים חיצוניים אחרים - כך קבע שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין בערעור שהגיע לעיונו.

● הסכם הממון העניק לאישה שתי דירות - ובית המשפט ביטל אותו
● בן הזוג לא חשף רכוש בבעלותו בהסכם הממון. מה קבע בית המשפט?

עובדות המקרה: בני זוג חיו יחד במשך 35 שנים, מהן היו נשואים במשך 25 שנים. בשלב מסוים החליטו להתגרש, ובמוקד המחלוקת באשר לשאלת הרכוש עמדה דירת המגורים של השניים בקריית אונו - וליתר דיוק השאלה אם היא שייכת רק לבעל, או שעליה להתחלק בין שני בני הזוג.

לאישה הייתה דירה נוספת שירשה מאמה.

טענות הצדדים: "מצג שיתופי מובהק"

הבעל טען כי דירת המגורים המשותפת אינה צריכה להתחלק בין שניהם, שכן היא נרכשה במלואה מכספי מתנה של אביו המנוח ונרשמה על שמו בלבד, והנטל להוכחת שיתוף בנכס מסוג זה הוא מוגבר; וכי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית ביניהם - למשל בדירה האחרת שירשה האישה ונרשמה על שמה בלבד.

האישה טענה כי היא הייתה "הרוח החיה" בבחירת דירת המגורים ובשיפוצה, כשכלל החשבוניות הוצאו על שמה. עוד היא טענה כי הבעל יצר בפניה מצג שיתופי מובהק.

החלטת המחוזי: בית המשפט המחוזי קבע כי קיים שיתוף ספציפי בדירת המגורים של הצדדים, אשר נרכשה במהלך הנישואים ונרשמה רק על שם הבעל. נקבע כי הוכח שהדירה מומנה בחלקה מכספים משותפים של הזוג שהועברו לאבי המבקש; שהבעל הציג מצג של שיתוף; ושהצדדים התגוררו בדירה שנים ארוכות וביצוע בה שיפוצים. לכן, נקבע, יש לפרק את השיתוף ולחלקה בין שניהם.

הבעל ערער לעליון.

המסגרת המשפטית: החוק מחריג נכס חיצוני

החלטת העליון: בית המשפט העליון דחה את הערעור והשאיר על כנה את החלטת המחוזי, שלפיה הדירה משותפת לבני הזוג.

במנותק מנסיבות המקרה, בית המשפט העליון עמד על המסגרת המשפטית המתווה את הכללים הרכושיים.

המשמעות: לפי הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון (זאת מכיוון שהצדדים נישאו בשנת 1998), עם פקיעת הנישואים כל אחד מבני הזוג זכאי ככלל למחצית של כלל נכסי בני הזוג. לצד זאת, החוק מחריג מאותו כלל נכסים חיצוניים, נכסים שהיו אצל אחד מבני הזוג ערב הנישואים, נכסים במתנה או נכסים בירושה. לגבי נכסים אלה נדרשת הוכחה של שיתוף ספציפי. על בן הזוג הטוען לשיתוף ספציפי להראות "דבר מה נוסף" שהוא פרט עובדתי המלמד על כוונת שיתוף באותו הנכס.

כיצד ניתן להראות כוונת שיתוף? העליון קבע כי פרט עובדתי עשוי להימצא בהשקעות כספיות משותפות בנכס, בהבטחות ובמצגים מצד בן הזוג וכן בהתנהגות הצדדים, שמלמדת על הסתמכות ועל תפיסת הנכס כמשותף.

שאלות נוספות שישאל בית המשפט בהקשר זה הן מכלול נסיבות חייהם המשותפים של בני הזוג, ההתנהלות הרכושית שלהם, האם הנכס הובא לנישואים או נרכש במהלכם, והאם התקבל בירושה או ניתן במתנה - שאז עשוי הרף לשיתוף לעלות.

ביחס לנכסים חיצוניים הסביר השופט שטיין כי "התנהלותם של בני הזוג ביחס לנכסים חיצוניים אחרים, שאינם דירת מגורים, עשויה אף היא לשמש אינדיקציה לאומד דעתם בהיבט הרכושי". כלומר, כאשר נכס חיצוני של אחד מבני הזוג נשמר לאורך חיי הנישואים כרכוש נפרד, ולא הוכחה לגביו כוונת שיתוף, עשויה העבודה הזו בשילוב עם יתר הנסיבות "להשליך על אמיתות הטענה כי הצדדים ביקשו לקיים שיתוף בנכס חיצוני אחר".

במקרה זה, לאישה הייתה דירה נוספת שהייתה רשומה רק על שמה, אולם לגבי דירת המגורים קבע השופט שטיין כי יש לחלקה בין שניהם.

"היעדר שיתוף בנכס חיצוני אחד" אינו שולל "מניה וביה שיתוף בנכס חיצוני אחר, שהרי שאלת השיתוף נבחנת בעניין עובדתי ביחס לכל נכס ונכס על-פי נסיבותיו", קבע שטיין. ואולם הוא סייג והסביר כי "נתון זה (אי-השיתוף בנכס חיצוני) עשוי להשתלב במארג הראייתי הכולל וללמד על האופן שבו בני הזוג קבעו לעצמם את הגבול שבין רכושם המשותף לבין רכושם האישי והנפרד".

בע"מ 65592-04-26