מוזיקה דרך האינטרנט: את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

פני שבוע בדיוק הודיעו יבמ וחמש חברות התקליטים הגדולות בענף ההקלטות העולמי על חשיפת שיטה שתאפשר לצרכן הביתי להוריד מוסיקה מהרשת תמורת תשלום תמלוגים. ההודעה על השיטה, המכונה פרויקט מדיסון, הגיעה אחרי שנה של מגעים סודיים בנושא בין החברות.

יוניברסל, סוני, EMI, וורנר וברטלסמן מעוניינות מאוד להרחיב את עסקיהן בשוק המוסיקה הדיגיטלית, ולא במקרה. מוסיקה, מסתבר, היא אחת הלחמניות הטריות ביותר ברשת. מנוע חיפוש קבצי ה-MP3 המצוין של לייקוס הוא הדוגמה האחרונה והבולטת לעובדה שיותר ויותר אנשים מחפשים באינטרנט את מה שהם אוהבים לשמוע. הבעיה המרכזית של חמש הגדולות עם תעשיית ה-MP3, היא העובדה שזו מונעת מהם את כספי התמלוגים המגיעים להם, על פי חוק.

זאת ועוד, היוזמה של ה'ביג בלו' וחמש הגדולות, שכבר השקיעו בה 20 מיליון דולר, באה לבלום ניסיון של שתי חברות חלוצות בתחום ה-MP3, המבקשות להפוך את שיטת דחיסת האודיו הזו לתקן המוסיקה של האינטרנט.

הקרבות הללו, בין חברות ההקלטות הגדולות וה-RIAA, ארגון ההקלטות של אמריקה, שחבריו מוכרים יותר מ-%90 מהמוסיקה בארה"ב (ושתומך כמובן בפה מלא בפרויקט מדיסון) לבין החברות הזריזות שהחליטו לנצל את ה-MP3 ועימן עולם המעתיקים של הרשת, הם לא מטעמים אסתטיים. שוק מכירות התקליטים מתאפיין בגידול צנוע: ב-98' מכרה התעשייה ב-12 מיליארד דולר, והסכום הזה צפוי לגדול לאיטו ל-14 מיליארד דולר ב-2002.

מכירות המוסיקה דרך האינטרנט הסתכמו ב-100 מיליון דולר בקושי, או פחות מ-%1 מסך מכירות המוסיקה, אולם הן צפויות לזנק לרמה של 4 מיליארד דולר, או %28 מסך מכירות המוסיקה ב-2002. ועל זה בדיוק נלחמים פה.

המיזם של יבמ וחמש הגדולות מתוכנן להפוך למסחרי, שוב, בטיימינג מדויק להחריד, לקראת תחילת עונת החגים הנוצריים של 99'. תוכנית ניסיונית שלו אמורה להיפתח בסאן דייגו בתוך חודשים ספורים, והיא תכלול כמה מאות משקי בית שיוכלו לבחור קטעי מוסיקה מתוך 200 דיסקים שונים. הדיסקים יישלחו לרוכש בתוך שש דקות מרגע הרכישה, ותוקם גם מערכת למשלוח בדואר למקרה של טעויות. האותות המוזיקליים הדיגיטליים יוצפנו, ורק הלקוח המיועד יוכל לקלוט אותם. העניינים המרכזיים של הניסוי הם בחינת יעילותה הטכנית של יבמ ותגובת הלקוחות לשיטת ההפצה.

מייקל רוברטסון, מנכ"ל mp3.com, מראשי המאבק להפיכת ה-MP3 לתקן המוסיקה של האינטרנט, אמר לאחרונה שכל עניין הבטיחות הוא שטויות. לטענתו מיזם המוסיקה הדיגיטלית המאובטחת של השחקניות הראשיות בשוק ההקלטות מבטא את הפחד שלהן משינוי במודל העסקי הקלאסי שלהם, המבוסס על דיסקים, ושמניב רווחים של 3 מיליארד דולר בשנה.

לרוברטסון יש אולי אינטרס עסקי מובהק, אבל הוא מבטא עמדה שאין לבטל. במאבק הזה, הוא וחבריו לווב מייצגים לא רק את האינטרס הפרטי שלהם, אלא גם את אוכלוסיית הרשת, וזה לא קהל שכדאי לזלזל בו. האינטרנט היא קהילה רגישה מאוד לטרנדים, עם שגעונות ספציפיים ונטייה לאדיקות כמעט מתסכלת. למיקרוסופט, לדוגמה, נדרשו 3 שנים, מיליארדי דולרים ומערכת הפעלה מבוססת דפדפן כדי להשתלט על שוק שנשלט לפני כן על ידי סטרט-אפ (ששוויו הרקיע עד סוף 98' ל-4.2 מיליארד דולר).

האוכלוסיה הזו לא נופלת בקלות בשבי של קונספציה כזו או אחרת, אבל המראת ה-MP3 בשנה האחרונה מוכיחה, שהקהילה אוהבת את הפורמט הזה. קשה עדיין לחזות את הסתגלות הגולשים למקרה שבו אתרי אינטרנט יתחילו לגבות כסף עבור המוסיקה שהם מספקים (מה שהחל לקרות לאחרונה), אולם יש להניח שאוכלוסיית המשתמשים תקבל בהבנה את הצורך של גופים מסוימים להתפרנס, כמו גם את עניין השמירה על זכויות יוצרים.

אולי צריך לחדד מעט את האפיון של חובבי ה-MP3. פורמט דחיסת האודיו הזה התחבב מאוד על תעשיות מוסיקת שוליים (מה שעוד כונה לפני 10 שנים "מוסיקה אלטרנטיבית", רגע לפני שנירוואנה הפכה למיינסטרים והפיקסיז הפכו ללהקה היותר מושמעת בחתונות). הקהלים של להקות שוליים שכאלה מורכבים לרוב מבני נוער עם נטיות חברתיות מסוימות, ולאו דווקא מהמקובלות. ה-mp3 הביא עימו שגשוג ללהקות הללו ולעדות המעריצים שלהן (ו"עדות", במקרה הזה, הוא תיאור נאמן למדי), שלרוב התקשו למצוא חומר של האומנים המועדפים עליהם - הן בלייבלים הגדולים והן באלטרנטיביים.

הטענה שמושמעת לרוב נגד הדברים האלה היא ששינוי תקן המוסיקה ברשת לא יפגע בלהקות אזוטריות, שכן, אין להן פוטנציאל כלכלי משמעותי, ולכן ה-RIAA לא יפריע להמשך הפצת החומר שלהן ב-MP3. אבל כיום, לייבלים קטנים, אלה המייצגים לרוב אומנים פחות ידועים, כבר מוכרים מוסיקה ב-MP3. גם אומנים ידועים יותר כמו צ'אק די מפאבליק אנמי ובילי איידול קשישא נרתמו לאחרונה לקידום הפורמט. הפחד הקמאי של חברות התקליטים רוקם עור וגידים לנגד עיניהן: עוד מודל עסקי אלטרנטיבי בוקע מביצת האינטרנט.

ואם אין בכך די, קמו להם זקני השבט, אלה שתמיד ידעו לעצבן את ה-RIAA בצורה הטובה מכולם, והוציאו שיר ב-MP3 למעריציהם, ובמקרה הספציפי הזה, יש הרבה כאלה. עברו לא מעט שנים מאז הגרייטפול דד איפשרו למעריציהם להקליט את הופעותיהם (בקסטות) והוציאו את ה-RIAA מהכלים. ג'רי גרסיה הלך מאז לעולמו בטרם עת, אבל הגרייטפול דד, בלעדיו, עדיין מצליחים להרגיז את ארגוני וחברות ההקלטות. The Other Ones, שהיא בעצם הגרייטפול דד בלי גרסיה, מתכננת להוציא תקליט השבוע. בינתיים היא מאפשרת למעריצים להוריד 'סמפלים' מהתקליט הזה מאתרים שונים באינטרנט. וכמובן, מקבלת טלפונים זועמים מה-RIAA.

הצעד הזה של יוצאי הגרייטפול דד יכול, כמובן, להיתפס כגימיק לקידום מכירות - והוא אכן כזה - אולם אסור להתעלם מההשלכות הנוספות שלו. הוא מייצג את העמדה של פלח מתרחב והולך מלקוחות חברות התקליטים ופלח נוסף - שגם הוא עשוי לגדול משמעותית - של אומנים. חברות התקליטים עשויות להצליח לאכוף תקנים משלהן גם על האינטרנט, אבל בלי אומנים ולקוחות, צריך אולי להזכיר, הן לא שוות הרבה.