כולם יודעים למי מתכוונים

צומת וולקן (ישראל, 1999). קריית חיים, ישראל, 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, או נכון יותר תשעה ימים שבהם מתמודדים חברי להקת הרוק (הדמיונית), "צומת וולקן", עם ציפיותיהם, אהבותיהם, תקוותיהם, אכזבותיהם וכמובן נוכחותה של המוסיקה, במיוחד מוסיקת הרוק, בחייהם.

הסרט ממשיך את המסורת שפיתח בזמנו רוב ריינר ב"ספיינאל טאפ", לספר את סיפורה של להקת רוק דמיונית, אבל להתכוון ללהקה ידועה, מוכרת. הדמיון מאפשר ליוצרי הסרט להרחיב את העובדות, לפרש אותן וליצור מעין בבואה קולנועית שכולה בדיה לעובדות מוכחות.

כך היה "הקומיטמנטס" וכך גם "צומת וולקן". הלהקה מזכירה את "בנזין", המיתולוגית, שמוצאה מקרית חיים. אחד מפליטי הלהקה, קיטש אמסלם, כתב לסרט כמה שירים מקוריים.

הסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה האחרון. התסריט הוא של משה זונדר ואמיר בן דוד, בשיתוף עם ערן ריקליס שביים. ריקליס והצמד אחראים לסרט מוסיקלי ישראלי אחר, "זוהר", המוצלח.

משתתפים אורן שבו, יעל הדר, דני שטג, סמי הורי, תומר שרון, גילי שושן וג'ק אדליסט. קובי אשרת וקובי רכט מגישים הופעות אורח, כמו גם יהודה ברקן, גבי שושן ויורם חטב. 90 דקות.

הפי, טקסס (ארה"ב, 1999). הפי היא עיירה דמיונית בלב טקסס ומכאן שמה של הקומדיה החביבה הזאת, שהתגלתה בפסטיבל סאנדנס לקולנוע אמריקני עצמאי, וזכתה לאהדה גדולה.

לעיירה המנומנמת מגיעים שני אסירים נמלטים, הארי (ג'רמי נורתאם) וויין (סטיב זאן), לא לפני שחטפו קודם, בדרכם מן הכלא, רכב מסחרי ששימש עד כה רכב עבודה של צמד הומואים. אלה היו אמורים להגיע לעיירה ולהדריך את הילדות המתוקות שנבחרו להתחרות בתחרות היופי השנתית של האזור.

כמו ב"רביזור" של גוגול, לתחפושת ולטעויות יש כאן תפקיד ראשי. הארי וויין חייבים להתנהג כבני זוג ואף להוכיח את יכולתם להדריך את הילדות בכוריאוגרפיה ובהגשה נכונה של הופעתן.

מקור צחוק נוסף הן שתי הנשים של הסרט (אלי ווקר ואילנה דגלאס), שבסופו של דבר יזכו בשני הגברים המבוהלים, שנאלצים להעמיד פנים ולהעלות על פניהם וגופם התנהגות הזרה להם לכאורה.

מרק אילסי ביים וכתב את התסריט יחד עם אד סטון ופיל ריבס. צילם: ברוס דגלאס ג'ונסון והמוסיקה היא של פיטר האריס. 98 דקות.

« נסים דיין « כולם יודעים למי מתכוונים «