ידעתי שקובי אור הולך להציל אותי

"החלום הרטוב שלי, שבטקס הנשואים שלי (עם ויקי), כשאוריד בחבטה את רגלי לשבור את הכוס, אצליח לסדוק את קרקע המציאות ואפיל את כולכם לתהום - הרי הקרקע כל-כך שבירה. אתם חושבים שאני מנפח לכם את השכל. אבל אני (קובי אור מסיים בעצם מנפח לכם את האבובים שיצילו אתכם מטביעה בבינוניות"

את "גורקי פארק", מתוך האלבום הראשון, החדש, שלו ושל קונץ, "טרקסטים").

ווהואוו. בשבוע שעבר קובי אור פגש אותי ברחוב. צהריים. שלום שלום, מה נשמע. יש לי כאן דיסק חדש בשבילך. מה אתה אומר? איזה יופי. אני נורא שמח.

"שנים אני מנסה, בעזרת דימויים משונים פחות או יותר, משפטים הפוכים, פחות (אור, "בשר או יותר, להפריע לצורת ההאזנה הכל-כך צפוייה מראש למוסיקה..."

הוא התאבדות").

אחרי יומיים הייתי במילואים. ובדרך הארוכה חזרה, מתתי להשתין, אבל איפה. שעה וארבעים במאסף לילה מבאר-שבע לתל-אביב. והיה קר. ומשעמם. ידעתי שקובי אור הולך להציל אותי, שוב. להציל לשעה קלה, אחר-כך נגיע לתל-אביב, נלך לשרותים, נמשיך.

והכנסתי לדיסקמן את האלבום המסורפד, התמים והמורעל הזה, "טרקסטים", שהולט בהופעה חיה לפני חצי שנה, במסגרת פסטיבל "נקסט" ביפו. ישבתי קפוא, ידיים בתוך המעיל, מפקיר זוג אזניים עייפות ותשומת לב חרוכה למלאך-מבקרהרוק-המבוייש הזה, מקשיב לאיך שהוא משפיל את עיניו ומדבר את הרשימות שלו בקול גבוה, רכרוכי, מדקלם כמו ילד את המשפטים היהלומיים האלה שלו, על רקע גיטרה אקוסטית מזומזמת, לא לגמרי מכוונת. מדקלם כמו ילד, וכמו קיסר יפן בנאום הכניעה אחרי הירושימה ונגאסאקי. קורא. מתרגש. המילים החריפות, הפטאליות של הנביא יחזקאל. הבן אדם שביר.

"רוב האנשים שמחים בגלל משהו. המיעוט הנבחר שמח לקראת משהו. לקראת משהו לא ברור, לא בטוח, חדש בפוטנציה. לכן תמיד אהבתי, בכתיבה על רוק, טקסטים לא ברורים. לכן, במחשבה תחילה, אני מרבה להפגין חוסר ביטחון..."

על מעט מאוד אנשים אתם יכולים להגיד ש"החיים שלכם השתנו בגללם". על עוד פחות אנשים תהיו מוכנים להודות שהחיים שלכם, אם לא הייתם דופקים אותם בדרך, היו יכולים להשתנות בזכותם.

את קובי אור, מבקר-מבוייש-מלאך-רוק, קראתי בפעם הראשונה ב"קרוע", מוסף רוק עוצר נשימה של העיתון "חדשות", שהחזיק מעמד זמן קצר מאוד. והיה כל מה שמעולם לא העזתי לדמיין על מה שרוק יכול להיות.

ואולי זה היה ב"ווליום", מגזין מוסיקה מרהיב, שערך מיכאל רורברגר, ושהחזיק מעמד משהו כמו 7-6 גליונות. אף פעם לא ממש סבלתי את הלהקות שקובי אור כתב/כותב עליהם. מידי פעם היו אפילו כאלה שפקפקתי בקיומן...

לא שזה משנה. מילים הן בשביל לרפא. מילים הן בשביל לשחרר. הרמב"ם כותב, שהעולם נברא ב-22 אותיות. "נשלמה סכום שפתינו", אמרו חכמי המשנה, בית המקדש השרוף לנגד עיניהם, והעבירו את העולם לשלב הבא. מילים הן הגאולה התמוהה והעצובה של הגוף הנשרף בכבדות. מילים הן הפרס הראשון בגהינום או פרס התנחומים של גולי גן העדן.

"נשלמה סכום שפתינו", אמרו. כלומר, עד עכשיו העלנו קורבנות לעולה, ועכשיו את שפתינו נשרוף, את המלה. האם זה אומר שתפילה זכה היא מעשה של שריפת המילים? או השפתיים? ג'ימי פייג' שרף את הגיטרה שלו. אלוויס את אגן הירכיים. קובי אור, מבקר-מלאך-רוק-מבוייש, שורף את העברית.

"הדף הוא הפנים שלי, שטיח לבן הפרוס לרגלי הבאים לגן עדן. העיניים, המילים, ("חוצן").

הן המדורות שמדליקים אלה שבורחים ממנו בגלל הקור והשעמום"

למאושרים שבינינו, המנויים על המגזין העצמאי "חמור" שאור מפרסם, איזה כיף לנו לקבל את המיטב של "החמור" בדיסקמאן, לוורידים. מי שלא מכיר, הדיסק "טרקסטים" מציע שני שירים של המוסיקאי קונץ ואת קובי אור קורא שש רשימותראיונות-שירה בממד, שכמו ששירלי מהפיצוציה אומרת, השירים של תום ווייטס ורנדי ניומן מכריחים אותי לעצום את העיניים. קובי אור מכריח אותי לעצום את המחשבות. קובי אור, "טרקסטים", הוצאת "פוך".

רק גיבורים יש לי בשבילכם השבוע. גיבורי רוק עקשניים, נודניקים, עתיקים במהותם. ג'ון פיל. עכשיו אצלכם ברשת.

הסיפור הוא כזה. לפני חודש חודשיים הבי.בי.סי נכנסו לרשת. האתר שלהם מצוין, מרתק, מבדר. מצאי של יום אחד - כל מה שרציתם לדעת על אוכל איטלקי וגם על איך לעשות סרט קולנוע מלא בפי.סי שלכם.

זה טוב ונחמד. אבל מה שעוד יותר טוב, זה שכל רדיו הבי.בי.סי נוחת עכשיו, חופשי חופשי, לייב, אצלנו ברשת. שזה אומר - רציני, כמו שצריך, כמו שהיה פעם כמו, למשל, הלהקות הכי חמות ושוות שבאות לנגן לייב ברדיו 1. כמו, למשל, רדיו 3, התחנה הקלאסית, הכי רצינית ומגרה שאני מכיר. כמו, למשל, הקומיקאים הכי עסיסיים ומטורללים ברדיו 4.

הו, וזה טוב. ומה שהכי הכי טוב. זה תוכנית הלילה של ג'ון פיל, שנכנסת עכשיו לשנתה ה-31 אם אני לא טועה. ג'ון פיל, הדי.ג'יי הוותיק, הלא מתפשר ולא מתבייש להיות רעב ממש ולממש מוסיקה, הוא תופעה.

תוכנית הלילה שלו (בימי שני עד חמישי 24.00-22.00, שעון ישראל, בי.בי.סי 1) מציעה תמהיל מטמטם של, למשל, להקה מנורווגיה, שמנגנת על ידיות של מקררים, שני שירים חדשים של סטילי דאן, סשנים לייב מהאולפן של להקה חדשה ועצבנית, ראגיי ריחני מג'מאיקה (או מבריקסטון) ואולי גם פתאום איזה בוב דילן ישן ומנסר.

משמעות, זה מה שג'ון פיל יודע לעשות ממיקס פופ יומי נתון. והמשמעות היא, שמוסיקה או רדיו או אנשים, זה משהו נורא נורא חשוב.

ועוד משהו מהאינטרנט. זוכרים בשבוע שעבר מה שסיפרנו לכם על השירות החדש של MP3.COM, שמאפשר האזנה מיידית, בלחיצת עכבר או שתיים, לאוסף הדיסקים שלכם?

ובכן, לא רק אתם שמעתם על זה. בשבוע שעבר יצאו לווייתני תעשיות התקליטים האמריקנית בתביעה משפטית ענקית כנגד פורטל האינטרנט המצליח. כל העניין של "האזנה באינטרנט לאוסף הדיסקים הפרטי שלכם", בנוי על סליק של 40 אלף שירים בפורמט MP3, שהחברה מחזיקה. עכשיו, שואלים הלווייתנים, מי נתן ל-MP3.COM רשות וזכויות להשתמש בשירים האלה לטובת מאזיניה.

יש להניח, שאם התביעה הזו הולכת לתפוס תאוצה, MP3.COM תיקבר עמוק בחול. בואו נניח שתביעה על הפרת זכויות יוצרים שווה משהו כמו עשרת אלפים דולר. בשנים האחרונות נמצא שעל שיר פופ ממוצע יש לפחות שני גופים שמחזיקים בזכויות (כבר 20 אלף). תעשו כפול 40 אלף שירים. אוי ואבוי.« יוסי בבליקי « ידעתי שקובי אור הולך להציל אותי « באלבומו החדש, "טרקסטים", מדקלם קובי אור כמו ילד, כמו קיסר יפן בנאום הכניעה אחרי הירושימה ונגאסאקי. הוא קורא. מתרגש, והמילים הפטאליות פשוט שורפות