28.06.2000 14:25
מה דינה של השגה על קביעת ארנונה, שלא ניתן לה תשובה במועד על ידי מנהל הארנונה, כשלטענתו לא ניתן ליתן התשובה במועד עקב אי המצאת מסמכים ופרטים שנדרשו מהמשיג? - השופט דן ביין, מביהמ"ש המחוזי בחיפה, קובע, כי דין ההשגה להתקבל עקב אי מתן התשובה במועד.
חברת שטראוס מחלבות (להלן "שטראוס") שכרה מתנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל (להלן "תנובה") נכס המצוי באיזור התעשייה בנהריה (להלן "הנכס").
עם עריכת הסכם השכירות, לא נמסרה הודעה לעיריית נהריה (להלן "העירייה") על ידי שטראוס, כי היא הפכה למחזיקת הנכס.
דרישת הארנונה לשנת 96' הומצאה לתנובה. ביום 17.3.96 הגישה תנובה לעירייה השגה על קביעת הארנונה. ההשגה נגעה לסיווג הנכון של הנכס.
על השגה זו השיב מנהל הארנונה של העירייה, ביום 17.4.96, כי הוא מאשר קבלתה. לדבריו, התשובה להשגה תינתן במועד מאוחר יותר, ולא לפני שתנובה תמציא את הסכם השכירות עם שטראוס.
ביום 22.4.96 המציאה שטראוס את ה"עמודים הרלבנטיים" של הסכם השכירות. משבוששה לבוא תשובת מנהל הארנונה על ההשגה, הודיעה שטראוס ביום 8.7.96, כי לדעתה יש לראות ההשגה כאילו נתקבלה, וזאת לאור האמור בסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן "החוק").
ביום 15.7.96 השיב מנהל הארנונה, כי הוא דוחה את עמדת שטראוס, וזאת מאחר שהסכם השכירות בין תנובה לשטראוס לא הומצא בשלמותו, למרות דרישות חוזרות ונשנות.
ביום 25.9.96 ניתנה תשובה להשגה. בתשובה זו נאמר, שלפי הסכם השכירות מוחזק הנכס על ידי שטראוס החל מיום 1.2.96. לפיכך, מבוטל החיוב של תנובה ממועד זה והחיוב יועבר לשמה של שטראוס.
שוב נתבקש הנוסח המלא של הסכם השכירות. וכן נאמר, כי אם לא יומצא הנוסח המלא, תחוייב שטראוס בארנונה החל מיום 1.2.96. עוד נאמר, שההשגה בגין הנכס הושגה שלא כדין ולכן אין לה תחליף.
ביום 4.11.96 הוציאה העירייה לשטראוס חיוב מיום 1.2.96 ועד לסוף השנה. ביום 28.11.96 הגישה שטראוס השגה על חיובה בארנונה לשנת 1996. על השגה זו לא נתקבלה כל תשובה.
שטראוס הגישה כנגד העירייה ומנהל הארנונה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת תובענה זו, עתרה שטראוס למתן הצהרה, כי בשל אי מתן התשובה במועד על ההשגה שהגישה שטראוס, יש לראות את ההשגה כמתקבלת, והתוצאה היא שאין עוד לשטראוס חוב נוסף ואין לבוא בכל דרישה לגביית הארנונה בגין הנכס. פסק הדין בתובענה ניתן מפי השופט דן ביין.
טענותיה של שטראוס:
1. מאחר שעבר המועד למתן תשובה להשגת תנובה, והתשובה לא ניתנה במועד זה, הרי שלאור סעיף 4(ב) לחוק, דין ההשגה של תנובה כאילו נתקבלה. מנהל הארנונה לא פנה לוועדת הערר בבקשה להארכת המועד. על השגתה של שטראוס לא ניתנה כלל תשובה.
2. המועדים שבסעיף 4(ב) הם מצווים ולא מנחים. אין מקום להענקת "סעד מן הצדק" למנהל הארנונה.
3. אין תחולה לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן "החוק לתיקון סדרי המינהל"), שכן בסעיף 2(ב)(2), שבו הוצאה מגדר תחולתו כל פעולה לגביה נקבע בדין אחר מועד למתן תשובה.
טיעוני העירייה:
1. תנובה לא מילאה אחר הוראת סעיף 326 לפקודת העיריות, ולא הודיעה לעירייה אודות השכרת הנכס לשטראוס. ומכאן, שבדין הפנתה העירייה את החיוב לתנובה ולא לשטראוס.
2. לאחר הגשת הערר על ידי תנובה, נודע לעירייה על השכרת הנכס, ולכן ביקש מנהל הארנונה לבדוק העניין ולקבל את הסכם השכירות.
3. בהעברת חלק מהסכם השכירות, לא עמדה שטראוס בדרישות מנהל הארנונה. התנהגות שטראוס נועדה לטמון פח לעירייה, היא נגועה בחוסר תום לב, בעורמה ובדרך לא הוגנת.
4. יש ללמוד היקש מהחוק לתיקון סדרי מינהל, הקובע בסעיף 2(ב)(3) כי לא תחול חובת מתן תשובה במועד "כשהתברר לאחר בדיקה שהעניין נשוא הבקשה טעון בדיקה או דיון נוספים".
הוראת סעיף 2(ב)(2) מוציאה מתחולתו רק את סעיף קטן (א) - הקובע את המועד של 45 יום למתן תשובה, אך אין היא מוציאה מכלל תחולה את סעיף 3(ב)(3).
5. הפרשנות הנכונה לסעיף 4(ב) לחוק היא, כי ההשגה תיחשב כהשגה שנתקבלה רק כאשר המשיג לא נענה כלל, כלומר לא זכה לכל התייחסות, בעוד שבמקרה הנדון הסביר מנהל הארנונה מה מעכב את מתן התשובה.
לדעת השופט ביין, בשנים האחרונות ניכרת מגמת המחוקק לחסל את תופעת ה"סחבת" בשירות הציבורי, ולחייב את נושאי המישרה השונים, אשר להם נמסרה הסמכות להכריע בנושאים שונים הנוגעים לכיסו של האזרח, ליתן את החלטתם תוך זמן קצוב.
השופט ביין נוטה להסכים לטענת העירייה, כי סעיף 2(ב)(3) לחוק לתיקון סדרי המינהל קובע "נורמה כללית", או לפחות ניתן לעשות בהוראה זו שימוש על דרך ההיקש.
האמור בסעיף 2(ב)(2) בדבר קביעת מועד אחר בדין, יש לפרשו כפשוטו. דהיינו, שאם נקבע בדין אחר מועד שונה מהמועד הנקוב בסעיף 2(א) (45 ימים), יחול אותו מועד אחר. אך אין באמור כדי לפגוע בהוראות אחרות שבחוק לתיקון סידרי המינהל.
יש לראות בחוק זה חוק כללי, העוסק בהחלטות ובהנמקות, ועקרונותיו חלים אם במישרין ואם בדרך היקש על כל חוק הקובע מועדים למתן החלטה.
כמובן שאין חוק הבא לגרוע מתוקפן של סנקציות או לפגוע בהוראות דין הקובעות במפורש כללים אחרים באשר להנמקת החלטות.
עם זאת, קובע השופט ביין, אין בכך כדי להועיל לעירייה. שכן במקרה הנדון לא היה צורך בבדיקה או בדיון נוספים, לאחר שהדפים שהומצאו מהסכם השכירות ענו לכל השאלות שהציקו למנהל הארנונה.
יתר על כן, גם אם היה למנהל הארנונה חשד שמנסים להסתיר ממנו משהו, הרי משעבר זמן וההסכם לא הומצא והספק לא הוסר, היה עליו ליתן החלטה הדוחה את עמדת תנובה בהשגה, או לחילופין, לבקש הארכת מועד בוועדת הערר.
בכל מקרה, ניתן להטיל ספק בכך אם אומנם המשיך החשד לקנן בלב מנהל הארנונה, שהרי בלי שסופק לו ההסכם המלא הוא בכל זאת החליט (ביום 25.9.96) לבטל את חיוב תנובה בארנונה. ולא ברור מדוע החלטה זו לא ניתנה תוך 60 ימים מיום שהומצא ההסכם המקוטע (22.4.96).
עוד קובע השופט ביין, כי לא ברור מדוע לא ענה כלל מנהל הארנונה להשגת שטראוס.
התוצאה הסופית: התובענה מתקבלת. ניתן פס"ד הצהרתי כמבוקש, לפיו השגת שטראוס התקבלה.
ה"פ 30151/97 ביהמ"ש המחוזי בחיפה.
השופט: דן ביין.
בשם שטראוס: עו"ד א. מלך.
בשם המשיבות: עו"ד א. גולדהמר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
