יש סרטים ישראליים יפים כל-כך. עובדה

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") מתאר את הסרט כדרמת פשע, עם הרבה סצינות אלימות, שלא נראו כמותן בקולנוע הישראלי, "אך גם מעוטרות בהרבה קריקטורות קומיות, מצחיקות עד דמעות". פיצ'חדזה, שכתב גם את התסריט, "ביים סרט מקורי, אינטליגנטי ומסוגנן", על "דמויות התלושות מן המציאות וחיות בתוך הפנטזיות שלהן, עד שאלה מתרסקות אל קרקע המציאות".

אורי קליין ("הארץ") כותב, שבסרטו השני, פיצ'חדזה "מקיים את ההבטחה שהיתה בסרטו הראשון, 'לנגד עיניים מערביות', ומוכיח שמול עינינו מתהווה יוצר בעל תפיסה וסגנון קולנועיים ייחודיים". הסרט, ש"לא תמיד יודעים לאן הוא הולך ומה הוא בדיוק מתכוון לומר", הוא בכל זאת "חוויה מרתקת". הוא עוסק ב"קשר בין סוגים שונים של אובססיביות, רומנטיקה ובדיה, והאופן שבו כל זה בא לידי ביטוי באמצעות השפה". התוצאה היא "קומדיה פרועה, שהיא גם דרמה עצובה ובעיקר הרפתקאה קולנועית... גדושה ועשירה".

עירית שמגר ("מעריב") סבורה, שפיצ'חדזה "פשוט מביים נהדר", שולט "בחומר הקולנועי כמו ביצירה מוסיקלית של מלחין מחונן, שמסוגל לטפל בכל הכלים בעת ובעונה אחת". הסרט, "על אהבה, כסף, בילוש ומרדף", מגולל את סיפורם של "כמה טיפוסי שוליים מדרום תל-אביב שמוצאים את עצמם מעורבים בגניבה של איקונה רוסית עתיקה. מובן ששום דבר טוב לא ייצא מזה לאף אחד, מלבד לצופים, שקיבלו סרט יפה כל-כך".

"אחות זרה":

אורי קליין ("הארץ") מוצא "הרבה עוצמה ויופי בישירות ובדיוק שבהם הבמאי דני וולמן שולח את מבטו אל המציאות הישראלית" בסרטו זה, כמו בקודמיו. הסרט עוסק בפטרוניות "של הבורגנות הישראלית כלפי העובדים הזרים, של בעלים כלפי נשותיהם, ושל ילדים כלפי הוריהם הקשישים".

מה שהופך אותו "לדרמה מרגשת, היא העובדה שוולמן מתייחס לכל הדמויות שמעורבות בו במידה שווה של הבנה, אהבה ואפילו חמלה. עקב כך, אף אחת מהדמויות שמופיעות בו אינה הופכת לגרוטסקית, ואף אחד מהאגפים שמרכיבים את המשוואה של הסיפור אינו מתגלגל להיות קריקטורה". מדובר ב"סרט עצוב" ש"מנסה להבין, ובעיקר להציג את הדברים כפי שהם". וגם אם הוא "סובל לעיתים ממידה מסוימת של דידקטיות", הוא מצליח "להציג באמינות ובהגינות את פיסת המציאות שמתוארת בו ולהפוך בהדרגה לדרמה בעלת נפח".

עירית שמגר ("מעריב") כותבת, שהסרט מפגיש בין משפחה ישראלית בורגנית לבין פועלים זרים, ומתאר אותו "בדייקנות וביושר, תוך התבוננות כנה וישירה, עם הרבה הומור, שלא גולש אפילו פעם אחת להגזמה". "את הסרט נושאים שחקנים לא מוכרים ולא מקצועיים שעושים כולם עבודה מצוינת", וניכרת שם "הדרכה נבונה, עדינה אך קפדנית של הבמאי, שכתב את התסריט וגם הפיק בעצמו. סרט יפה מאוד".

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") בדעה, שוולמן מספר את סיפורו "בצניעות ובפשטות", בלי "לגלוש לסיסמאות יומרניות ובלי לנפנף בדגלים חברתיים". הוא מגולל את הסיפור ב"סגנונו הריאליסטי והחסכני" ועל אף ש"הדמויות והמצבים בתסריט גובלים כמעט בבנאליות, הוא מצליח להעביר סיפור קולח ואנושי, ואף לגעת בלבם של הצופים".

בקיצור: וולמן ופיצ'חדזה בהחלט ראויים לפרס וולגין, והסרטים, שמיועדים להקרנות מסחריות, ראויים לקהל רב.