לפני שנה בדיוק, יצרנית המוליכים למחצה טאואר סמיקונדקטור היתה הילד הדחוי
במשפחה של החברה לישראל. אף אחד לא רצה להשקיע בילד הזה והעדיפו לשלוח אותו
למשפחה אחרת. מהנדסים עזבו, ההפסדים נצברו, שוק ההון היה קטן אמונה, וגם המנכ"לים
המשותפים, ד"ר יואב ניסן-כהן וד"ר רפי לוין, התקשו לשכנע בחזון שכל-כך האמינו
בו, ודחפו אליו עוד מהימים שבהם ניסו להחיות את חורבות המפעל נשיונל סמיקונדקטורס,
תוך סיכון משרותיהם.
איך התהפכה התמונה, וטאואר הפכה להיות הילד המועדף של עידן עופר, יו"ר החברה
לישראל? האם ההשקעה המתוקשרת של ענק המוליכים למחצה סנדיסק תקרב לסיום את המשבר
הארוך בתולדותיה, שנמשך כבר ארבע שנים? האם תאושר ההשקעה הממשלתית בהקמת המפעל
החדש של טאואר, ומה תעשה להם ההצלחה של חברת הסטרט-אפ סייפן, בת טיפוחיהם,
שאמורה לגייס בימים אלה לפי שווי של 500 מיליון דולר?
חתן וחתן
הרביעי ביולי, 12 בצהריים. בארצות-הברית עומדים לפתוח בחגיגות יום
העצמאות ובבית סוקולוב בתל-אביב מתארגנת חגיגה אחרת. טאואר סמיקונדקטור עומדת
להכריז על הלקוח שישקיע סכום ניכר בהקמת המפעל החדש. כל עיתונאי שנכנס מבקש
לאמת את השמועות שהגיעו לאוזניו באותו בוקר. "סנדיסק?" כולם לוחשים, ואנשי
יחסי הציבור מהנהנים.
ד"ר יואב ניסן-כהן, מנכ"ל משותף בטאואר, מסתובב בין הנוכחים עם חיוך של חתן
ולוחץ ידיים. כמוהו ד"ר אלי הררי, נשיא ומנכ"ל סנדיסק. עידן עופר, יו"ר החברה
לישראל, שמחזיקה 45% מטאואר, מגיע באיחור ולוקח גם הוא חלק בפירואט לחיצות
הידיים ואיחולי המזל-טוב.
מסיבת העיתונאים נפתחת, ובזה אחר זה עולים שלושתם לספר על העיסקה שנרקמה ועל
המפעל החדש שטאואר תקים. רק כשניסן-כהן לא בטוח בנתון כלשהו ומטה את ראשו שמאלה
ושואל "נכון, רפי?", אפשר לגלות את המנכ"ל המשותף הנוסף בטאואר, ד"ר רפי לוין.
בקלות אפשר היה לשכוח שזו גם החתונה שלו.
ד"ר רפי לוין, למה אתה לא נחשף לתקשורת או לאנליסטים?
לוין: "זו החלטה עקרונית שלנו, שאדם אחד צריך להיות בקשר עם התקשורת ועם אנליסטים.
זה לא שאני סותם את הפה, החשיפה לא חשובה לי".
ניסן-כהן: "אנחנו לא לבד, שניים בתוך קופסה. הגדרות התפקידים שלנו בטאואר שונות,
וקבענו לעצמנו כמה חוקים. למשל, לכל אחד מאנשי ההנהלה יש בוס אחד ולא מדווחים
לשנינו. לכל אחד מאיתנו יש תחומי אחריות ספיציפים. אבל את ההחלטות החשובות,
כמו מינויים, לקוחות, כיווני פיתוח או השקעות, אנחנו מחליטים יחד".
ממתי אתם מכירים?
ניסן-כהן, צוחק: "הוא היה הבוס שלי".
לוין: "ב-1988 גייסתי את יואב לעבודה תחתיי בנשיונל סמיקונדקטורס. אחר-כך,
כשנשיונל דעכה, ביקשו ממני לנסוע לארצות-הברית להביא ביזנס, וניסן-כהן, באופן
טבעי, קיבל את הג'וב שלי. ב-1992 התחילו הצרות ורצו לסגור את המפעל או למכור
אותו. אני הייתי הישראלי הכי בכיר וכולם אמרו לי שאני צריך לדחוף את המפעל
קדימה. אבל לבד אי-אפשר, אז יואב ואני אמרנו יאללה, ואחרי שהגענו למסקנה שנשיונל
לא יכולה למכור ברזלים, אלא צריכה למכור אנשים או צוות, בנינו תוכנית עסקית.
כשהצגנו אותה, כמעט זרקו אותנו מהחברה".
ניסן-כהן: "התגובה הראשונה שלהם היתה, 'עברתם את הקווים, אתם מפוטרים'. אמרנו
להם, אם אתם רוצים לפטר אותנו, בבקשה, הרי המפעל ממילא עומד להיסגר. בסוף הם
השתכנעו, ומאותו רגע העסק התחיל להתגלגל בצורה יפה. הגיעו משקיעים, הצגנו תוכנית,
אמרנו איזה תפקידים אנחנו רוצים, כשאני מראש הלכתי למה שהוגדר פיתוח עסקי וטכנולוגי
ורפי הלך לתפעול. לתקופה מסוימת היה מנכ"ל אמריקאי מטעם המשקיעים, וכשהוא עזב
שנינו המשכנו כמנכ"לים משותפים".
אתם כמו זוג נשוי?
לוין: "אנחנו מעודכנים יותר מזוג נשוי, למרות שעכשיו, כשיואב נמצא הרבה בנסיעות,
אני רואה את אשתי יותר מאשר אותו".
אילו תפקידים יש לכם בזוגיות?
ניסן-כהן: "רפי הוא איש עם יכולות ביצוע של תוכנית מדוקדקת וירידה לפרטים,
ואני פחות טוב בביצוע ויותר רץ קדימה עם יוזמות".
פתאום השתנתה המגמה
השנים הראשונות היו טובות וטאואר יצאה לשתי הנפקות מוצלחות
בנאסד"ק, ב-1994 וב-1995, וגייסה בהן יותר מ-130 מיליון דולר. בשיא נסחרה טאואר
בלמעלה מ-460 מיליון דולר, בהשוואה ל-360 מיליון היום, לאחר שנראו סימני התמתנות
במשבר.
ב-1996 התרסק ענף השבבים. טאואר היתה אז חברה בחיתולים, שבדיוק השקיעה 20 מיליון
שקל בפיתוח הטכנולוגיה של המיקרו-פלאש (ראו מסגרת). התוצאה היתה בלתי נמנעת:
הפסדים, מאבקים יומיומיים על לקוחות, פיטורים מסיביים של עובדים ואזהרת רווח
ששוגרה לנאסד"ק.
ניסן-כהן: "השוק נכנס למצב קטסטרופלי והחברה היתה יותר מדי קטנה מכדי להיות
בטוחה שהיא שורדת את התקופה. היינו צריכים לקבל החלטות קשות מאוד לאיזה פעילות
להיכנס ועל איזה פעילות לוותר. בתקופה הזו מצאנו הקלה בכך שאת ההחלטות הקשות
קיבלנו יחד. זה הרבה יותר קל. מדובר בהחלטות, שאם היינו טועים בהן טאואר היתה
מתמוטטת".
לוין: "בדיוק כשהתחילה התקופה הקשה נכנסנו להשקעה ענקית בפלאש. ממש סיכנו את
הכסף ובעצם את החברה".
ניסן-כהן: "אבל זו החלטה שהיינו צריכים לקבל, ובעצם המשבר עדיין לא נגמר. עדיין
יש פיתוחים ומוצרים שוויתרנו עליהם כדי לעבור את המשבר".
ב-1999 הסתכמו המכירות ב-70 מיליון דולר, ההפסד הנקי ב-20 מיליון דולר, והחברה
השיגה, בראשונה זה שנתיים, רווח גולמי. ברבעון הראשון של 2000 הסתכמו המכירות
ב-22 מיליון דולר וההפסד הנקי ב-4 מיליון דולר.
אולי המשבר לא נגמר, אבל את האור בקצה המנהרה אפשר לראות. למעט רווחיות ב-1997,
טאואר התקשתה להראות עד עתה רווחים תפעוליים. בדיוק לפני שנה, היא היתה במצב
רע למדי. תעשיית השבבים הראתה סימני התאוששות, אבל טאואר לא הראתה סימני רווח.
באינטל התחילו לדבר על ייצור שבבים בטכנולוגיה של 0.13 מיקרון, אבל טאואר עדיין
ייצרה בטכנולוגיה של 0.35 מיקרון.
יצרנית השבבים הגדולה בעולם, טייוואן סמיקונדקטורס, התחילה לגרד שווי בורסאי
של 60 מיליארד דולר, והחברה לישראל ניסתה להיפטר מהמניות שלה בטאואר.
פתאום השתנתה המגמה: החברה לישראל הודיעה שלא רק שלא תמכור את חלקה, היא אף
החליטה לרכוש את הנתח של DSSI בטאואר והפכה לבעלת שליטה עם 45%. יו"ר החברה
לישראל, עידן עופר, מונה ליו"ר טאואר, ובכל כלי התקשורת הודיע כי הוא מאמין
בטאואר וישקיע 50 מיליון דולר בפיתוח החברה. טאואר זיהתה את הגל, וכמה חודשים
מאוחר יותר החליטה להעלות מהנפטלין את התוכנית שמתגלגלת אצלה מ-1997, להקים
מפעל נוסף ומתקדם לייצור שבבים.
ב-1997 דובר על השקעה של מיליארד דולר בהקמת המפעל החדש, ושר התמ"ס דאז, נתן
שרנסקי, אמר לאו מוחלט. הוא לא הצליח למצוא סיבה להשקעה כל-כך גדולה במפעל
אחד. היום, צוותים של האוצר והתמ"ס בודקים את הנושא בשיא הרצינות.
התוכנית של טאואר היא להקים מפעל חדש לייצור שבבים, המכונה "פאב 2", בסמיכות
למפעל הנוכחי במגדל-העמק, כאשר העלויות יתחלקו בין המדינה (350 מיליון דולר),
משקיעים אסטרטגיים ולקוחות (450 מיליון דולר תמורת 30% מהחברה), שיתחייבו למינימום
רכישות שנתיות, הלוואות (550 מיליון דולר) ומזומנים של טאואר (150 מיליון דולר).
המפעל החדש צפוי לקלוט 2,000 עובדים חדשים, ובנייתו תימשך כשנה וחצי. לפי התוכניות,
בסוף 2001 המפעל יתחיל לייצר ובמהלך 2002 ייצר בכושר מלא. בשרטוטים של פאב
2 אפשר לראות ברקע את פאב 3. עוד חזון למועד, אבל החזון, מסתבר, עובד שעות
נוספות בטאואר.
המפעלים, המכונים "פאבים" בעולם השבבים, נחלקים לשלושה סוגים. הראשונים הם
היצרנים הוורטיקלים, כמו אינטל, ששולטים בכל תהליך הייצור, מחומר הגלם ועד
השבב הסופי, בדרך-כלל לצריכה עצמית. פאבים אחרים מתמקדים בייצור השבבים באופן
קבלני, בעיקר כחומר גלם. בתחום זה מובילים הפאבים הטייוואנים. המודל השלישי
הוא זה של טאואר, של פאבים בעלי כושר ייצור שיתרונם בעיצוב ותכנון שבבים שנרכשים
משתי הקבוצות הראשונות או שמפותחים בפאב, לפי הצרכים של הלקוחות או של סגמנטים
בשוק.
מבחינה טכנולוגית, המפעל החדש אמור לזרוק את טאואר מחשכת ימי-הביניים לעת החדשה:
מעבר חד מטכנולוגיה של 0.35 מיקרון, שנחשבת כיום מיושנת, לטכנולוגיות של 0.1-0.18
מיקרון, כמו היצרניות המתקדמות ביותר בטייוואן. הצפי הוא כי בשנת 2002, 90%
מהשוק ייצר בטכנולוגיה של 0.18 מיקרון.
שבבים בקוויבק
כשפאב 2 יעבוד תצאו מהמשבר?
לוין: "נצא מהמשבר כשנדע שאנחנו מספיק גדולים, עם שרירים, כסף וכוח, כדי לא
לדאוג כל רגע שמחר בבוקר יברח לנו לקוח. כשהטכנולוגיה מתקדמת, תמיד צריך לרוץ
קדימה ותמיד יכולות לבוא צרות או אזהרות רווח, אבל השאלה אם נישאר בשוק תיעלם
ונוכל לעשות דברים יותר נכונים ולפרוץ קדימה".
ניסן-כהן: "כדי שחברה מהסוג שלנו תהיה יציבה, אנחנו צריכים להגיע למסה קריטית,
והיא פי עשר ממה שאנחנו היום, כלומר במפעל וחצי יותר. כדי להוביל ולרוץ קדימה
בתחום שלנו, צריך מכירות שנתיות של מיליארד דולר, אחרת לא יהיה לנו ביטחון
שנוכל לעבור את תקופות המשבר. לכן החזון באמת רחוק, לא משהו שיקרה מחר בבוקר,
ויש עוד המון עבודה עד שנגיע לשם. אבל יש לנו טכנולוגיות ייחודיות, צוות מצוין
ומפעל בדרך".
לוין: "היום המקסימום שאפשר למכור מהמפעל שלנו הוא 140 מיליון דולר לשנה. אנחנו
מאמינים שנוכל להוציא מהמפעל הנוכחי רווחים מאוד יפים בעוד כמה שנים, לפחות
של 10%".
ניסן-כהן: "אבל כשאנחנו מדברים על פאב 2, אלה סדרי גודל אחרים לגמרי, כי פאב
2 לבדו אמור למכור ב-600 מיליון דולר, והרווחים שם יהיו של 30%-25%".
לא מייאש, לנסות לקדם יוזמה במשך יותר משלוש שנים?
ניסן-כהן: "היתה אז הרבה יותר סקפטיות כלפי הנושא, אבל היום ההתייחסות שאנחנו
מקבלים מהממשלה היא בהחלט פתוחה וחיובית. לא התייאשנו, כי אנחנו מאמינים שתעשיית
השבבים היא לבה של תעשיית האלקטרוניקה.
"אנחנו לא רוצים שישראל תהיה הודו, שעושה תוכנה בלבד. המודל שהיה מקובל פעם,
שייצור הולך למדינות בהן העבודה זולה כדי להרוויח, הוא פאסה. זה לא קיים היום.
הייצור כל-כך מורכב ומסובך, שהוא בעיקר עתיר הון וידע, ועלות העבודה היא רק
7%-6% מהמכירות. הרבה מדינות בעולם כבר מבינות שבלי תעשיית שבבים אין מרכז
לתעשיות האלקטרוניקה, ואנחנו מקבלים הרבה הצעות להקים מפעלים בחו"ל. השבוע
קיבלתי טלפון ממדינת ניו-יורק להקים אצלם מפעל".
לוין: "והיתה בקשה דומה מקוויבק. מחזרים אחרינו".
אז למה לא להקים מפעל בניו-יורק, במיוחד אם עלות העבודה היא לא שיקול?
ניסן-כהן: "אני לא רוצה לאיים. אנחנו ישראלים ואנחנו רוצים להקים את המפעל
כאן".
אפשר לייצר בישראל גם באינטל.
ניסן-כהן: "אינטל זה נושא טעון בארץ. אנחנו בעד אינטל כי אינטל שמה את ישראל
על מפת תעשיית השבבים העולמית, ולכן אם לא היתה אינטל לא היתה טאואר. אבל מצד
שני, המעורבות של אינטל בפיתוח התעשייה הישראלית שונה משל טאואר, שיכולה לתת
שירותי תכנון לחברות שבבים ישראליות, ויש הרבה מאוד כאלה".
לוין: "שני המפעלים הגדולים בעולם לייצור שבבים יושבים בטייוואן, עם טכנולוגיה
הרבה יותר מתקדמת משלנו. ולמרות זאת, בגלל השירות הטוב שאנחנו נותנים, אנחנו
מוכרים לשלושה לקוחות טייוואנים, וביניהם אייסר. זה ממש למכור קרח לאסקימוסים,
אבל עם ערך מוסף".
סייפן כמנוף
אם כל האיתותים החיוביים האלה לא מספיקים, הגיע הגיוס של סייפן,
חברת הסטרט-אפ שאחראית לרעיון המיקרו-פלאש, שמשמש כאחת משתי הרגליים של טאואר.
טאואר למעשה היתה שותפה בפיתוח הטכנולוגיה במפעל ובמרכז הפיתוח שלה, ומחזיקה
כיום 14.5% מהחברה.
בשבועות האחרונים נודע כי סייפן עומדת לגייס 50 מיליון דולר, לפי שווי מדהים
של 400 מיליון דולר, והטענה היא כי סייפן תצא בסוף השנה להנפקה ציבורית לפי
שווי של 800 מיליון עד מיליארד דולר. סייפן לא אישרה רשמית את המידע, ולוין
וניסן-כהן מסרבים להתייחס לנתונים הללו.
לידתה של סייפן נשמעת כמו עוד סיפור ממיתולוגיית הסטרט-אפ הישראלית. בועז איתן,
שהקים את סייפן, עשה דוקטורט עם ניסן-כהן. היה לו רעיון לתא זיכרון חדשני,
והוא קפץ למלון של ניסן-כהן, שבדיוק שהה בארצות-הברית. השניים שרבטו כמה מלים
ורעיונות על מפית והחליפו דעות אם הטכנולוגיה יכולה לעבוד או לא.
ניסן-כהן ולוין קנו 14.5% מסייפן של איתן, ושיכנו את איתן וצוות מפתחים באותה
קומה שבה שוכן מרכז הפיתוח של טאואר, בנתניה. בשנתיים הראשונות, כל עבודת הפיתוח
נעשתה במשותף:
המהנדסים של שתי החברות עבדו יחד על תכנון השבב, וקבוצת הפיתוח הטכנולוגי של
טאואר פיתחה את הטכנולוגיה שמאפשרת לייצר את השבב. בתמורה קיבלה טאואר זכויות
בלעדיות לייצור השבב, המיקרו-פלאש.
נשואה זנקס נתנו לפני מספר חודשים המלצת קנייה חזקה לחברה לישראל, עם מחיר
יעד של 115 שקל למניה, 40% מעל מחירה ביום ההמלצה. הבסיס העיקרי לאופטימיות
של נשואה זנקס היה המפעל השני של טאואר, בגינו הוערך שוויה של החברה ב-1.4
מיליארד דולר. בהערכה הדגישה נשואה זנקס כי הפוטנציאל הגדול של טאואר הוא בטכנולוגיית
המיקרו-פלאש של סייפן.
יש טענה שאם סייפן תגייס ותנפיק, היא תברח לכם בין האצבעות.
לוין: "לא השתלטנו על סייפן. אנחנו חלק מהפיתוח של החברה ואנחנו עוזרים לה
למכור רישיונות לחברות אחרות. אנחנו צריכים שבעולם יכירו את הטכנולוגיה החדשה
והמהפכנית של סייפן, שיעכלו אותה כדי שאנחנו נרוויח".
ניסן-כהן: "מבחינתנו, ככל שהטכנולוגיה תצליח יותר, מצבנו יותר טוב. לסייפן
יש מחויבות חוזית לייצר אצלנו כמות גדולה מאוד מהצרכים שלה, אבל זה הולך להיות
החלק הקטן של הרווחים שלנו מסייפן. ההצלחה שלנו תהיה גם לתת שירות לכל הלקוחות
בעולם שישתמשו בטכנולוגיית המיקרו-פלאש".
רגעי שבירה
הבטחתם ששנת 2000 תהיה שנת תפנית. האם כך?
ניסן-כהן: "So far so good".
לוין: "איך אמרו לנו ברוד שואו? כששואלים אתכם מה הולך להיות ברבעון, תגידו
'אנחנו מאוד מעודדים'. אבל ברצינות, אנחנו נשיג את היעדים שלנו השנה".
מאיפה יש לכם מרץ לסחוב כל-כך הרבה זמן חברה במשבר?
לוין צוחק: "אשתי שואלת למה אני עובד כל-כך קשה, ואני אומר לה שאני בונה את
המולדת. תראי, זה נורא פשוט. לאורך התקופות השונות של טאואר, עם הירידות והעליות,
היו לנו תמיד לפחות 600 עובדים, משפחות שתלויות בנו. הרבה כסף הושקע, של המדינה,
של החברה ושל משקיעים, וכולנו רוצים להצליח".
ניסן-כהן: "היו רגעים שגם אנחנו שאלנו למה אנחנו צריכים את כאב-הראש הזה. אני
אתן לך דוגמה. לפני שנה וחצי הייתי בטייוואן, לקראת סגירת עיסקה עם חברה טייוואנית
מאוד גדולה, שהיתה מאפשרת לנו ללכת לפאב 2. עבדתי על העיסקה הזו חצי שנה והיה
מאוד קשה. הגענו לדקה התשעים, אני בטייוואן, ובישיבה הסופית העיסקה נפלה. את
יודעת באיזה דאון מדובר? נשארתי שם יום נוסף, לחזק את עצמי, כי הרגשתי שאני
לא יכול להתמודד פנים אל פנים עם אף אחד. אבל כשאני בא למפעל ומרגיש את הציפיות
של העובדים, אני לא מרגיש שיש לי זכות לזרוק הכול". 0
כתבות
ני"ע
