בחודש ספטמבר 1995 מונו המשיבים על ידי ראש ההוצאה לפועל לשמש ככונסי נכסים
(מכוח סעיף 53 לחוק ההוצל"פ) לדירת מגורים המצויה בראשון לציון. רק כחלוף שנתיים
ימים פונו החייבים מהדירה, וכחלוף תשעה חודשים נוספים נמסרה החזקה בדירה לרוכשיה.
בבוא כונסי הנכסים לבצע את העברת זכויות הבעלות בדירה על שם הרוכשים סירבה
עיריית ראשון לציון (המערערת) לתת להם תעודה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות,
בשל קיום חובות ארנונה, מים והוצאות משפטיות.
בין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות בהתייחס לשתי תקופות: זו שמתחילה ביום היווצרות
החוב ועד למינוי כונסי הנכסים (תקופה ראשונה), וזו שמיום מינוי כונסי הנכסים
ועד לפינוי החייבים מהדירה (תקופה שנייה).
לגבי התקופה הראשונה - ראש ההוצל"פ קבעה, כי לחוב הארנונה והמים אין זכות קדימה
בנשיית החוב, ואין העירייה המערערת רשאית ליצור לעצמה מעמד של נושה מובטח באמצעות
עיכוב התעודה מכוח סעיף 324 לפקודת העיריות. על קביעה זו עירערה העירייה, ועירעורה
נדחה.
טענת העירייה שנדחתה הסתמכה על סעיף 324(א) לפקודת העיריות. להוראות המצויות
בסעיף זה אופי מינהלתי גרידא, שאין בצידן הקניה של עדיפות מהותית על פי דיני
פשיטת הרגל. הוראות אלו באו להעניק לעירייה סמכויות גבייה והוצאה לפועל ולהקל
עליה בהקניית דרכי גביית חובות, מבלי להיזקק לדרכי ההוצאה לפועל הרגילות. ואולם,
"לא מצאתי בהוראת חוק זו קביעה בדבר מעמדה העדיף של העירייה כנושה בגין חובות
המגיעים לה בגין הנכס", קבעה השופטת שטיין. "סעיף 324 לפקודת העיריות מעניק
לעירייה אפשרויות גבייה נוחות יותר מאשר היזקקות להליכי הוצאה לפועל. הא -
ותו לא".
לגבי התקופה השנייה - קבעה ראש ההוצל"פ, כי חוב הארנונה והמים לתקופה זו, כמוהו
כחוב בכינוס, וככזה הינו בעל זכות קדימה. על קביעה זו עירערו כונסי הנכסים,
ועירעורם התקבל.
לטענת העירייה, את חובות המים והארנונה בגין אותה תקופה יש לראות כהוצאות הכינוס,
וככאלה יש לפורעם בקדימות ראשונה. לעומתה טענו הכונסים, שאין לחייבם בתשלום
בגין אותה תקופה, שבמהלכה המשיכו החייבים להחזיק בדירה למרות התנגדותם התקיפה.
"נראית לי טענת הכונסים על טענת העירייה", קבעה השופטת שטיין, שכן "לא כל חוב
שנוצר לאחר מועד הכינוס הינו, בהכרח, בגדר הוצאות הכינוס. כדי לקבוע אם חוב
שנוצר בתקופת הכינוס הוא בגדר הוצאות הכינוס, על בית המשפט לבדוק האם מדובר
בהוצאה או באגרה הכרוכה בכינוס, האם היא דרושה בשל הכינוס ולצרכיו".
במקרה הנדון, משלא קיבלו הכונסים את הנכס לרשותם, לאור סירוב החייבים לפנותו,
לא עשו בו הכונסים שימוש, בתקופה בה המשיכו להחזיק בו החייבים, והוא לא שימש
לצורכי הכינוס.
כן נדחתה טענת העירייה, לפיה יש לערוך הבחנה בין פירוק לכינוס מכוח חוק ההוצל"פ,
וכי על פי סעיף 54(א) לחוק ההוצל"פ, ידו של כונס הנכסים כידו של החייב, ולכן
אפילו המשיך החייב לשבת בנכס שלמימושו מונה כונס הנכסים, יש לראות את ישיבתו
כאחזקתו של הכונס בנכס.
"נראה לי כי באי כוח העירייה לא דקו פורתא בהוראת סעיף 54(א)", קבעה השופטת
שטיין. "ידו של כונס הנכסים כידו של החייב, כאשר הוא לוקח לרשותו את הנכס שהוא
התמנה ככונס לו, מנהלו ומוכרו. אולם, כאשר החייבים אינם מאפשרים לכונס לקבל
את הנכס לרשותו, אלא הם ממשיכים להחזיק בו, אין לראות בהחזקתם בו את החזקת
הכונס". מהמקובץ עולה, כי המחזיקים לצורך תשלום ארנונה בתקופה השנייה הם החייבים,
ולא הכונסים.
מן הראוי להבחין בין המקרה הנדון, שבו הוחזקה הדירה על ידי החייבים, לבין פסיקה
קודמת (ע"א 5754/93, לא פורסם; ע"א 739/89, פ"ד מ"ה(3), 769), שדנה בסיטואציה
שונה, של נכסים שעמדו ריקים, ובהעדר מחזיקים בפועל חוייבו המפרק או הבעלים
בתשלום הארנונה, כבעלי הזיקה הקרובה ביותר אליו.
(ע"א מחוזי ת"א 2526/99 עיריית ראשל"צ נ. עו"ד וינבוים ואח', פס"ד מיום 20.7.00.
בשם המערערת עו"ד יגאל ירון, בשם המשיבים עו"ד ד"ר ישראל וינבוים ודוד לוי)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
