סוכר מר

"סוקרל סחר קומודיטיס בינלאומי", בעלת מפעל לאריזת סוכר, נהגה לארוז בשקים גדולים סוכר, שלפי שיקוליה לא היה ראוי לאריזה המיועדת לשימוש מיידי, ולמוכרו כ"סוכר אוסף". חלק מבעלי המכוורות נהגו לקנות את סוכר האוסף להזנת דבורים, בתקופות שאין זמין להן צוף פרחים.

סוכר האוסף, שהכיל חומר רעיל, נמכר לתובעים - אהרון בוקסר, בועז כנות, עופר שור ויובל לין, המגדלים דבורים לשם ייצור דבש. השימוש בסוכר זה גרם נזקים לכוורות שלהם, ומספר הדבורים בהן הלך ופחת.

ברון קבעה, כי סוקרל מכרה את סוכר האוסף בידיעה ברורה שהוא מיועד להיות מזון לדבורים, מבלי לציין, ואף מבלי לרמוז, כי הוא עלול להכיל חומרים רעילים, הפוסלים אותו מלשמש מאכל לבעלי חיים. לדבריה, רוכשי סוכר האוסף לא היו חייבים להיזהר מאפשרות שהסוכר מורעל, משום שנמכר להם בתור מזון ראוי למאכל. ברון קבעה, כי חברת סוקרל הייתה צריכה לדאוג שסוכר האוסף, שהיא מוכרת להזנת דבורים, יהיה ראוי לייעודו.

עם זאת, קבעה ברון כי גם לתובעים הייתה אשמה תורמת לגרימת הנזק - בשיעור של 30%, משום שלא נקטו אמצעי זהירות סבירים לבדיקת הסוכר לפני שהזינו בו את הדבורים (כגון, ביצוע הזנה ניסיונית בכמה כוורות.

סוקרל חויבה לשלם לתובעים 903 אלף שקל (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) משנת 1996 והוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.

(ת.א. 431/96).