המשכן התחיל בסימן של מחלוקת

הטיס-רולף, חוקרת ותיקה של הפוליטיקה הישראלית ועובדת בכירה בספריית הכנסת, מגוללת את הפרשה במאמר מרתק ומפורט שפורסם בגיליון האחרון של כתב-העת היוקרתי "קתדרה", בהוצאת יד יצחק בן-צבי. היא נברה בעשרות מסמכים, ואף השיגה תמונות נדירות של הדגמים השונים (המובאות גם כאן), ואשר מספרות בצורה הטובה ביותר את תולדות הקמת הבניין.

שאלת מיקומו של משכן הכנסת בירושלים עמדה במחלוקת במשך שש שנים, מאז תחילת תכנון קריית הממשלה בירושלים בגבעת רם, באפריל 1949. תחילה דובר על כך שהוא יהיה צמוד לבנייני האומה; אחר כך דובר על מיקומו בגבעה עליה ניצב כיום משכן נשיאי ישראל; בהמשך תוכננה כיכר מרכזית מסביבה יוקמו הכנסת ומספר משרדי ממשלה; בשלב מסויים הוצע למקם את הכנסת בתוך בנייני האומה; ורק במארס 1955 סוכם שהיא תמוקם בקריית הממשלה אך בשוליה, הן מסיבות מעשיות של גישה והן כביטוי להפרדה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת.

ביולי 1956 הכריזה נשיאות הכנסת, בשיתוף עם אגודת האדריכלים, על תחרות לתכנון משכן קבע לכנסת (אגב: המילה "משכן" נתקלה בביקורת מצד חוגים דתיים, שטענו שהיא ייחודית למשכן השכינה, אך זו נדחתה). הטיסרולף מציינת, כי מאחר שלא היה מקור מימון להקמת הבניין, נמנעו רוב האדריכלים בארץ מהשתתפות בתחרות - מתוך הנחה שחבל על המאמץ. רק תשעה ימים לפני פרסום התוצאות נמסר, כי הברון ג'יימס רוטשילד, שנפטר זמן קצר קודם לכן, הורה בצוואתו לתרום 1.25 מיליון ליש"ט להקמת משכן הכנסת.

תוצאות התחרות פורסמו ביולי 1957, והזוכה היה האדריכל יוסף קלרויין. הזוכה נולד בפולין, למד אדריכלות ואמנות בגרמניה ועלה ארצה ב-1933. הוא הועסק בידי ממשלת המנדט, ובין עבודותיו העצמאיות היו "בית הקרנות" בחיפה והחלק החיצוני של ממגורות דגון באותה עיר. חבר השופטים קבע, כי המבנה שהציע קלרויין "מבטא יפה ומשרת את ייעודו המיוחד על ידי העמדתו על רמה בעלת ממדים לא מוגזמים... ועל ידי הופעה אצילה של גוף הבניין מכל הכיוונים... השימוש ברמזים קלאסיים בקומפוזיציה הארכיטקטונית מעניק לבניין את הסגולה לעורר יראת כבוד לכל המתקרב אליו".

איגוד הארכיטקטים היה הרבה פחות נלהב. הוועד הארצי שלו טען, כי הבניין המוצע אינו מודרני, אינו ישראלי, חזיתו משעממת ושהוא אינו מתמזג בסביבתו. הוועד החליט לפעול למנוע את הקמת בניין הכנסת לפי התוכנית הזוכה - אך לאחר מכן הגיע הוועד למסקנה שתגובה זו היתה מוגזמת, והוא ביטל אותה.

אבל זו היתה רק יריית הפתיחה במלחמות האדריכלים. בספטמבר 1957 פנה האיגוד לנשיאות הכנסת, וטען שבקרב ציבור האדריכלים התעוררה "תסיסה עמוקה נגד ביצוע התוכנית". יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, ידע לספר כעבור חודשיים על "סערה קטלנית נגד התוכנית בקרב האדריכלים שבישראל", וביוזמתו הוקמה ועדת אדריכלים בינלאומית שתפסוק בין שופטי התחרות לבין המתנגדים לתוצאותיה. ועדה זו פסקה, באפריל 1958, לטובתו של קלרויין: הרעיון "ראוי מאוד להתקבל. הוא יכול להביא לידי פתרון מצוין ועז ביטוי בהרגשת הניגוד לרקע ולהיות בעל מעמד שגיב וטומן בחובו את האפשרות להיות לנקודתה הבולטת של הסביבה".

סוף המלחמה? מה פתאום. את השנתיים שבין אמצע 1958 לאמצע 1960 מכנה הטיס-רולף "שנתיים מבוזבזות: תוכניות וקנוניות". תפקיד מרכזי בהתרחשויות בשנתיים אלו מילא שלמה גור, מאבות "חומה ומגדל" ומנהל הקמת בית החולים הדסה בעין כרם וקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, אשר הופקד למעשה על ניהול פרוייקט הקמת הכנסת. וכך מתארת הטיס-רולף את אשר התרחש בתחילת 1959:

"נראה שמטרתו העיקרית של גור היתה לבנות את המשכן תוך ביטול למעשה של תוכניתו המקורית של קלרויין, למרות דעתם החיובית של המומחים. כשקלרויין חזר מסיורו באירופה (לבדיקת בתי פרלמנט - א.ל) נכונה לו הפתעה לא נעימה. בזמן היעדרותו החל האדריכל צבי כהן, שגור הביאו לפרוייקט, לערוך שינויים מרחיקי לכת בתוכנית המקורית, וזאת ללא התייעצות מוקדמת עם קרלויין". בין היתר, החליט כהן להעביר את הכניסה הראשית מצפון לדרום; להקים טרסה נתמכת בעמודים מדרום במקום כיכר בצפון; ולהאריך את חזית הבניין מ-86 מטר ל-120 מטר.

הדברים לא נעשו במקרה. האדריכל יוחנן רטנר, ראש הפקולטה לאדריכלות בטכניון ומי שתכנן את בניין הסוכנות היהודית בירושלים, הסביר בגלוי במאי 1959 מה קרה: "מצד אחד קלרויין קיבל את הפרס הראשון, מהצד השני נגד תוכניתו התקוממו רוב האדריכלים בארץ. מאילו סיבות, אין זה חשוב. לסלק אותו, פירוש הדבר היה להתחיל בתחרות חדשה - דבר בו לא רצה איש... התחלנו, לכן, לחפש פשרות". לדברי רטנר, קלרויין הסכים שהאדריכל התל-אביבי שמעון פובזנר יעשה "מהקונספציה של קלרויין דבר-מה יותר מתקבל על הדעת".

ביוני 1959 קיבלה ועדת הביצוע של הכנסת תוכנית חדשה שהכינו קלרויין ופובזנר יחדיו. הבניין המוצע איבד את הסימטריות, אולם המליאה העגול הועבר ממרכז הבניין לצידו המזרחי, בוטלו אחת החצרות הפנימיות והעמודים בצידי הבניין, ומספרם של העמודים בחזית הקדמית והאחורית הוקטן. הכניסה הועברה דרומה, אך לבסוף הוחזרה צפונה (לפי תוכניתו המקורית של קלרויין) - בעיקר עקב החשש מירי צלפים מכיוונה של ירושלים המזרחית שהיתה בשלטון ירדן.

במקביל הוחלט למנות את האדריכל דב כרמי כיועץ לוועדת הביצוע. הטיס-רולף מסבירה, שהתקווה היתה שאופיו הנוח של כרמי - חתן פרס ישראל ב-1957 - והעובדה שהוא היה מקובל על קלרויין, תשפר את האווירה ותוציא את הפרוייקט מן המבוא הסתום אליו נקלע. כרמי צירף לעבודה על הכנסת את בנו רם, והשניים הכינו תוכנית חדשה. הכניסה הוחזרה לצפון, הבניין כולו הוזז מעט דרומה, הוא הפך ממלבני לריבועי, היקפו הצטמצם וחלק מן המשרדים הועברו לשיפולי הגבעה עליה עמד לקום הבניין.

גור ורטנר עדיין לא השלימו עם העובדה שתוכניתו של קלרויין היא זו העומדת להתבצע, ובאפריל 1960 כתב רטנר לגור: "אחרי שקלרויין הסכים לתוכנית לא שלו, הוא עשה בה, לאמיתו של דבר, כמה פעולות: א) ביטל את התוכנית אשר זכתה בתחרות. ב) הצדיק את הביקורת אשר הוטלה עליה על ידי חבריו למקצוע. ג) הרס את היסוד לכל תביעותיו הנרגשות ולכל התהליך המסובך אשר לפיו התנהגה ועדת הביצוע במגמה לשמור על זכויותיו ועל שמו כארכיטקט הבניין, לעיתים במחיר של עיכובים, של קשיים רבים ושל הוצאות כספיות. ד) ניסה למסור, מסיבות לא לגמרי ברורות, ותחת תירוץ ליגלי שקוף, את הקמת הבניין לארכיטקט אחר". בהתחשב בכך שגור ורטנר עצמם פעלו לדחוק את רגליו של קלרויין ולשנות את תוכניתו, המכתב הזה נראה מאוד לא הוגן, בלשון המעטה. אך חברי ועדת הביצוע כבר עייפו מן המאבקים, לא קנו את הטענות הללו, ובמאי 1960 אישרו את התוכנית החדשה. כאשר שוחחה הטיס-רולף עם רם כרמי כעבור 38 שנים, הוא סיפר בגילוי לב, שאביו והוא עצמו כלל לא התייחסו לתוכניותיהם של קלרויין ופובזנר כאשר הכינו את תוכניתם שלהם. "האמת היא שריחמנו על קלוריין. חתכנו לו את הבניין... אז אמרתי לאבא שלי, שלמרות שאנחנו עשינו את התוכנית, אם אנחנו רוצים ליצור אווירה טובה כך שהתוכנית תעבור בצורה החלקה ביותר, נוותר על השם שלנו - נשאיר את זה על השם של קלרויין", אמר. הטיסרולף מעירה ביובש: "ייתכן שאילו העניין היה מגיע לערכאות, היתה הכנסת מחוייבת לקיים תחרות חדשה, אך הדבר לא נעשה".

אישורה של תוכנית כרמי עדיין לא היה סוף הדרך. בין היתר, התנהלו בשנים הבאות ויכוחים על העמודים שהציע קלרויין להקים מסביב לבניין. בתוכניתו המקורית כלל קלרויין 70 עמודים - 20 מלפנים, 20 מאחור ו-15 מכל צד. רם כרמי ביקש לבטל אותם לחלוטין, אך אביו חשב שדי בהקטנת מספרם. חילוקי הדעות בין השניים נעשו כה קשים, עד שרם כרמי נטש את הפרוייקט ויצא לסיירה-ליאונה כדי לתכנן את בניין הפרלמנט המקומי. לאחר מכן הציע קלרויין שהעמודים יצופו בקרמיקה ויקושטו, אך לאחר ביקור בצרפת חזר בו והביא את התוכנית שהתקבלה - עמודים מלבניים עשויים בטון גלוי.

ירייה אחרונה במלחמת האדריכלים נורתה באמצע 1963 בידי אברהם יסקי, שמואל מסטצ'קין ואל מנספלד. השלושה התלוננו בפני יו"ר הכנסת, קדיש לוז, על השינויים שהוכנסו בתוכנית, אך ועדת הביצוע החליטה להתעלם מן הפנייה. באוגוסט פנה יסקי אל קלרויין במכתב מאיים, בו דרש ממנו לפרסם את התוכניות כולל השינויים שהכניס בהן אחרי פטירתו הפתאומית של דב כרמי במאי 1962. וכאן בא האיום:

"אם לא תיענה לבקשתנו תוך שבועיים מתאריך משלוח מכתב זה, לא תהיה ברירה בידינו אלא להודיע לציבור הרחב, שתוכניות משכן הכנסת הפכו למסמך סודי (ההדגשה במקור - א.ל) ואין איגוד הארכיטקטים - המייצג את הציבור המקצועי - יודע דבר על מצב התוכניות של משכן הכנסת". קלרויין דחה את הטענות והתביעות.

כעת עברו המאבקים ממעטפת הבניין לתוכו, וליתר דיוק - מן העיצוב הכולל לעיצוב הפנים. האדריכלית דורה גד החלה בדצמבר 1963 בעבודתה לצידו של קלרויין, למרות התנגדותו של האחרון. היו להם חילוקי דעות בשורה ארוכה של נושאים: תקרת האולם, הקיר שבחזית (מאחורי מושב היו"ר ודוכן הנואמים), התאורה ועוד. שינויים נעשו לאורך הדרך גם בתכנון היציעים, בקביעת מושבו של נשיא המדינה, הצבתם של כסאות חברי הכנסת, עיצוב קיר החזית ואפילו עיצוב הרצפות.

ממאמרה של היטס-רולף עולה הרושם הברור, שכמעט שום פרט לא תוכנן, עוצב ובוצע בהסכמה, וטונות רבות של אגו נשפכו סביב הפרוייקט כולו. אבל אולי בכך דווקא תאמה הקמת משכן הכנסת את אופיים של המשתמשים בו.