סופיות שומת הארנונה וזכות ההשבה של ארנונה ששולמה ביתר

מעולם לא היה לנו ספק בכך שבתחום הפיסקלי, יותר מאשר בכל תחום חקיקתי אחר, חוק איננו נחשב לצודק משום שהוא מגלם עקרון ערטילאי של צדק, אלא משום שקיבל גושפנקא של חוק ויותר מכך - משום שהרשות הממונה על ביצועו תנהג בהגינות ובשוויון כלפי הנישומים. אך הרשויות בכלל, והעיריות בפרט, מעדיפות לחשוב שחוקי מסים נוצרו רק כדי למלא את קופתן וכי כל האמצעים כשרים לכך. מסקנה זו נשמעת מרחיקת לכת ובוטה, אך למרבה הצער, אינה רחוקה מהמציאות, כמוכח מהעניין הנסקר על ידינו היום. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את ערעורו של המשיב, נתן קזס, על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה וכפל את החיוב שחייב בית משפט השלום את המבקשת, עיריית נהריה, לשלם למשיב. החוב הכספי שחוייבה בו המבקשת, עיריית נהריה, הוא במסגרת השבתם של סכומי יתר ששילם המשיב למבקשת כתשלומי ארנונה לתקופה שבין 1.4.84 ל-31.3.91. המשיב, קזס, תושב נהריה, מחזיק ומפעיל מאז 1981, עסק של פאב, ברחובה הראשי של העיר. המבקשת סיווגה את הנכס כחנות לצורך תשלום ארנונה עירונית ועד ליום 1.4.90 שילם המשיב את שיעורי הארנונה לפי סיווג זה. בעקבות פניית המשיב למבקשת בתחילת שנת 1991, התברר כי המבקשת גבתה מהמשיב עד ליום 1.4.90 ארנונה ביתר בסווגה את הנכס כחנות במקום פאב. שיעור הארנונה עבור חנות גבוה פי שניים משיעור הארנונה עבור פאב. המבקשת הסכימה להשיב למשיב את מה שגבתה ממנו ביתר רק עבור התקופה המתחילה ביום 1.4.90, אולם סירבה להחזיר לו את תשלומי היתר בסך 9,340 שקל, ששולמו לה בתקופה שמיום 1.4.84 עד 1.4.90. כנגד תביעת המשיב להשיב לו את תשלומי היתר, התגוננה המבקשת בטענה שהמשיב אכן שילם ארנונה בשיעור כפול מזה שהתחייב מנכס מהסוג בו החזיק, אך המשיב מנוע מלתבוע את אשר שילם ביתר, הואיל ולא השיג על חיובי הארנונה, תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום, כאמור בהוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן "חוק הרשויות"). חוק זה קובע סדרים ומועדים להגשת השגה וערר על קביעת הארנונה. בית משפט השלום דחה את הגנת העירייה באשר לייחוד הסמכות של מנהל ועדת הערר לפי סעיף 3 לחוק הרשויות, תוך שהסתמך על פסיקתו של הנשיא שמגר בבקשת רשות ערעור 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ. על פי פסק זה קיימת אפשרות להשיג על חיוב הארנונה בדרך של תובענה רגילה, על אף ייחוד הסמכות למנהל ועדת הערר, "כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות הרשות המקומית...". תוך בדיקת החומר שהונח בפניו, הגיע בית משפט השלום למסקנה "כי הטעות (של העירייה) מדברת בעד עצמה במקרה הנוכחי וכי הרשות המקומית התרשלה במובן זה שסיווגה את הנכס כפי שסיווגה". עם זאת הגיע בית משפט השלום למסקנה כי למרות שהמשיב אינו אמור לדעת את החוק המסווג את סוגי בתי העסק, כפי שפקידי העירייה אמורים לדעת, יש בהתנהגותו כדי להוות תרומת רשלנות בשיעור %50. שני הצדדים לא השלימו עם פסק דין זה והביאו את ריבם בפני בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את קביעת בית משפט השלום לפיה, במקרה זה גלומה בכתב התביעה הטענה שהעירייה התרשלה. אמנם גם שופטי בית המשפט המחוזי סברו כי שני הצדדים התרשלו בנסיבות העניין, אך מסקנתם המשפטית היתה שונה ממסקנתו של בית משפט השלום. שופטי הערעור קבעו כי לא קמה עילה לשלול מהמשיב מחצית הסכום שהמבקשת גבתה ממנו ביתר. בהחליטם לקבל את הערעור הסתמכו על ההלכה הפסוקה, לפיה "רשלנות ניכרת - איננה מכשילה את זכות ההשבה..." (ע"א 292/68 יעקב יפת ושות' נ' הרולד איסטוויד פ"ד כג(1)604, 613). בפני העליון הגיעה אותה פרשה בגלגול שלישי. רע"א 7669/96. פסק בה יוסף גולדברג על דעת אהרן ברק וטובה שטרסברג-כהן. גולדברג פסק כי מדובר במחלוקת עובדתית שגדריה נתחמו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה והנושא לא חרג מן העניין שהיה לצדדים הישירים שנקשרו לתיק. הנושא הוא בעל אופי כספי, ואיננו מעלה שאלה בעלת חשיבות חוקתית או ציבורית ומשום בחינה אינו עומד בקריטריונים שנקבעו בהחלטתו המנחה של בית משפט זה לעניין שיקולי בית המשפט בדונו בבקשה לרשות ערעור (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה בע"מ) פ"ד לו(3)123). גם לחששו של בא-כח המבקשת מפני "הצפת" בתי המשפט בתביעות השבה נגד רשויות מקומיות, אין לו על מה שיסמוך. אכן, על פי האמור בבר"ע 103/82 הנ"ל (שם בעמ' 128): "חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית המשפט מעת לעת, בהתאם להתרשמותו של בית המשפט בעניין משקלה היחסי, תדירותה... ושיקולים כיוצא באלה". לא נמצאה כל הצדקה לחזור ולדון בנושא בערכאה שלישית. יתירה מזו נפסק כי העירייה היתה מיטיבה לעשות אילו סיימה עניין זה מחוץ לכותלי בית המשפט במקום לדבוק בהתדיינות שנמשכה שבע שנים נוספות מאז שהמשיב החל לשלם ארנונה לפי סיווג של פאב. לא היתה מחלוקת שהמשיב שילם לעיריה ארנונה כללית בסכום העולה על הסכום שהיה חייב לשלם כדין ולפיכך "בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות" (דברי הנשיא שמגר בפרשת עיריית חיפה נ' לה נסיונל). לפיכך דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, אולם אף על פי כן נסקרו כמה סוגיות שיש להן חשיבות מעבר לעניין הנדון. נקבע כממצא עובדתי כי בנכס התנהל פאב החל משנת 1981. על פי סעיף 3 לחוק הרשויות: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: "(1)... (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו"; העליון הביע את דעתו כי יש מקום להוסיף ולהרחיב בדרך של חקיקה את זכות ההשגה, הערר והערעור מעבר לתחומים שהותוו בסעיף 3 לחוק הרשויות "כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל". (בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה פ"ד מב(3) 446,441). בד בבד פסק העליון כי "אין בחוק הנ"ל (חוק הרשויות) הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל, בין היתר, את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, עניין הראוי לבירור לגופו..."(בר"ע 2824/91 הנ"ל). בכתב התביעה טען המשיב כי "נפלה טעות ביד הנתבעת (העירייה) בכל הנוגע לסיווג החנויות והמחסנים". שתי הערכאות קבעו כי לא בטעות גרידא עסק כתב התביעה כי אם בטעות שהיתה פרי רשלנותה של המבקשת, שגם המשיב תרם לה את תרומתו. מכל מקום גם אם תתקבל הטענה שטענת ההתרשלות, טענה משפטית חדשה היתה, גם אז לא היתה כל מניעה להיזקק לה. לא עילת תביעה חדשה העלה כאן המשיב כי אם טענה משפטית חדשה ובכך לא היה שום פסול (ע"א 271/75 שושן נ' שושן ואח' פ"ד ל(1) 476,473 וכן בג"ץ 351/88 הנ"ל בעמ' 445). מסקנה משפטית איננה עילת תביעה וממילא לא היתה חובה לטעון אותה בכתב התביעה. במקרה מסויים אף נטענה טענה משפטית מסויימת לראשונה בפני בית המשפט העליון, אחרי שהענין נדון בשתי ערכאות קודמות. בית המשפט לא נמנע מלדון בטענה החדשה, בקובעו כי "לפי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, מוסמך בית משפט זה לפסוק את אשר צריך היה לפסוק אילו נטענו הטענות המשפטיות כדבעי". (ע"א 120/70 חברת גן החיות תל-אביב