הנקראות ביותר

ויוה לה כסף

מעריכים אותם בכעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. הם אמידים, בזבזנים ולא קונים טיטולים או צעצועי פלסטיק מצפצפים. יותר ויותר חברות ישראליות נלחמות על השקל ההומוסקסואלי

מרד הצרכנים ההומוסקסואלי העברי עשה בחודש האחרון את צעדיו הראשונים (והמהוססים). הכל התחיל באילן שיינפלד, מו"ל, יח"צן, משורר והומוסקסואל, שהנפיק מפת אתרים בתל-אביב המיועדת לקהילה. אחרי בדיקה קצרצרה של המפה המדוברת התברר שחנות הבגדים של המעצב מוטי חסון לא מופיעה בין המפרסמים.

החנות ידועה בקרב מביני דבר כגיי פרנדלי, כלומר חובבת הומואים, ולכן היעדרותה ממיפוי המפרסמים עוררה תמיהה רבתי וגררה בתוך ימים ספורים הודעה נזעמת דרך הפורטל gayway מצרכן אקטיבי בשם "נדב" הקורא להחרים את החנות המתכחשת לקהל ההומוסקסואלי ומציע לקנות במקומות המפרסמים רק דרך מפרסמים הומו-לסביים.

וכך לשון הקריאה: "רק כך יבינו שקהל הומו-לסבי הוא קהל צרכני, ששווה להתייחס ולהשקיע בו".

תגובת אופנת מוטי חסון: "נשאלנו על ידי מי שהכין את המפה אם אנחנו חנות של גייז והשבנו שאנחנו מוכרים לכל לקוח, בלי קשר לזהות מינית כזו או אחרת. מעולם לא נשאלנו אם אנחנו גיי פרנדלי. מי שמכיר אותנו - ויש רבים מאוד כאלה - יודע שאנחנו הרבה מעבר לגיי פרנדלי. העובדות מדברות בעד עצמן ואנחנו לא צריכים להוכיח דבר לאיש. לצערנו, יש אנשים צרי עין שרוצים לחבל בהצלחה שלנו".

"הוא פשוט משקר", אמר שיינפלד כשהקריא את התגובה לידידו יוסי פיליבה, מבעלי החנות סקסי שופ. "אני פניתי אליו אישית כבר בהתחלה, הוא יכול היה להופיע כמו הרבה אחרים כגיי פרנדלי. הוא חוצפן". נחמתו היחידה של שיינפלד היתה קריאתו של "נדב", שרוממה את רוחו. מבחינתו, מדובר בתחילתה של התעוררות צרכנית רבת עוצמה: "הקהילה עצמה כבר מתחילה להבין", אמר שיינפלד, "שאם אנחנו לא נראה את הכוח הצרכני שלנו במיוחד כלפי אנשים שלא מביעים תמיכה, אנחנו לא נתקיים, לא יהיה לנו כוח".

"נדב" נרגע עבר חודש מאז התלהטות הרוחות. מבט קצר בפורום החדשות של הפורטל מגלה כי לא נוספה הודעה או תגובה לקריאתו של "נדב", ההודעות חזרו לעסוק בפוליטיקה פנימית וברכילות מקומית, חנותו של מוטי חסון עומדת על כנה, ורוחות של פיוס שבו לנשוב במחוזות הקהילה. "זכותו לא לפרסם, סך הכל זה לא כזה ביג דיל", אומר יוסי פיליבה תוך כדי סידור איברי מין מפלסטיק על מדפי חנותו, סקסי שופ. "לא צריך לעשות לבן אדם עוול. אלה בחירה והחלטה שלו".

בכך למעשה הסתיים המרד הצרכני ההומוסקסואלי הראשון. מדילוג מרנין, דרך צעדים מהוססים, זחילה לכיוון לא ברור, ובסוף התפנות לעיסוקים מעניינים יותר.

משה דב, בעל חברת אשכולות לייעוץ שיווק וניהול, מסביר מעט על הנושא: "הדרך לאפיין פלח שוק היא על פי הגודל. האוכלוסייה ההומוסקסואלית מונה עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, שזה אומר כ-400 אלף אנשים מהאוכלוסייה הבוגרת בארץ. שלא לדבר על 25 מיליון איש בארצות הברית. מדובר באחוז שאי אפשר להתעלם ממנו. דבר שני שצריך לבדוק", מוסיף דב. "אם באמת מדובר בנישה. אם יש הבדלים בין הרגלי הצריכה של משפחה הטרוסקסואלית למשפחה הומוסקסואלית או בין זוג הומואים שגרים יחד לזוג סטרייטים שחולקים את אותה דירה".

הכינוי הכלכלי והמקפיץ לצמד הומואים הגרים יחד הוא Dinc, ופירושו בעברית הכנסה כפולה ללא ילדים. זאת הסיבה לממצאים שעלו ממחקריה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארצות הברית האומרים שהכנסה שנתית ממוצעת של משפחה הומוסקסואלית היא 50 אלף דולר בשנה, לעומת 35 אלף למשפחה הטרוסקסואלית.

על פי הממצאים, ההומוסקסואל הממוצע מצטייר כלבן, שרירי, נאה ומטופח. לובש בקביעות בגדי מעצבים ונאמן למותגים. הולך אחת לשבוע למכון כושר ונוסע כל מספר חודשים לחופשה קצרה בחו"ל. בלילות יוצא למועדונים, ומאחר שהשכלתו גבוהה מהממוצע, הוא מרוויח את לחמו בכיף.

להומו הממוצע אין כמעט הוצאות משק בית כטיטולים וצעצועי פלסטיק מצפצפים והוא נעדר כל מנטליות חסכונית. לדוגמה, כשיוצא ספר חדש בארצות הברית הוא יוצא תחילה בכריכה קשה ולאחר כשנה יוצאות מהדורות נוספות בכריכה רכה וזולה. התגלה כי אחוז ההומוסקסואלים הקונים את הספר בעטיפה הקשה גדול בהרבה מאחוז הסטרייטים שעושים כך.

אך לא כולם מרוצים מממצאי הסקרים. דליה שלף, לסבית מוצהרת, בוגרת אוניברסיטה לתקשורת ופילוסופיה של התרבות ואחת מבעלות מינרווה, פאב המיועד ללסביות, אומרת: "כל הסקרים האלה שטחיים. הם גם מתעלמים לחלוטין מהאוכלוסייה הלסבית, שהרבה פעמים מחזיקה בילדים. ובכלל, הסקרים יוצרים תבנית סטראוטיפית ולא נכונה, של גברים לבנים חסרי דאגות שרצים ונופשים ממקום למקום. לדעתי צריך להשקיע בסקרים יותר מפורטים ופחות סטיגמטיים".

שריריים עם ויזה זהב אין מה לעשות: אותם סקרים שטחיים וסטראוטיפיים הובילו להתייחסות אישית יותר של חברות הענק אל האוכלוסייה. חברות כמו קלווין קליין, גאפ ואמריקן אקספרס החלו להחדיר מוטיבים הומוסקסואליים בפרסומותיהם. גברים שריריים לובשים חולצות, זוג גברים נאה בוחר באיזו חברה לטוס או נוער מסוקס חושב על ביטוח חיים.

בימים אלו מופיעה בארץ פרסומת לדיוטי פרי. בפרסומת מוצאת גילת אנקורי את בעלה בחברת גבר זר ונוזפת בו על שקנה את מוצריו בארץ. המוטיב ההומוסקסואלי אמנם פחות מוצנע ויותר סטראוטיפי, אך נראה שהקהילה השלימה עם מגרעותיו תמורת החשיפה.

גם משרד התיירות הבריטי החליט לאחרונה לצאת בקמפיין המתאר את ההיסטוריה ההומוסקסואלית ומראה אישים ודמויות היסטוריות מנואל קווארד, דרך אוסקר וויילד, עד אלטון ג'ון.

סוכנות הנסיעות מיקי טורס הבחינה ברווחיות התיירות ההומוסקסואלית והחלה לייעד את עצמה לחברי הקהילה בארץ. "בהתחלה זאת היתה סוכנות נסיעות רגילה", מספר יניב שרון, מעובדי החברה, "אבל עם הזמן זה הפך להיות מיועד יותר להומואים ולסביות". החברה מפרסמת את עצמה בעיתונים הומוסקסואליים תחת הכותרת "למיוחדים במינם ולמיוחדות במינן".

שרון מספר שהמקומות הפופולריים ביותר הם לונדון, פריז ואמסטרדם: "בזמן האחרון גם סיצ'ס בספרד מאוד פופולרית, בגלל שהיא הפכה למקום גיי פרנדלי, וכמובן איביזה בגלל המסיבות". ישראל, כאתר תיירות, התגלתה גם היא כמוקד משיכה. "הרבה תיירים מארצות הברית מבררים לגבי ישראל, בגלל השמש והסאונות. ותדעי לך", הוא מוסיף, "שעוד כמה שנים ישראל תהיה מרכז התיירות ההומוסקסואלי של המזרח התיכון. סך הכל זאת ארץ מתורבתת והתיירים הלבנבנים מתים על השמש והחופים בארץ. גם אין מלחמות, אז אין חשש להגיע. כשאני חושב על זה, כדי שזה יהיה מושלם, צריך לעשות שלום עם סוריה ואז אנחנו הופכים לסן פרנסיסקו של המזרח התיכון".

בנוסף לעבודתו במשרד הנסיעות, שרון עורך תוכנית רדיו שמיועדת לקהילה ונקראת "גאים באוויר" ברדיוס, וגם שם הוא דואג לשווק את משרדו.

ארבעה מיליון דולר ורודים מפרסמים רבים מצאו שכדאי לפרסם בערוצי התקשורת המיועדים לקהילה בלבד. כלומר עיתונים, תוכניות טלוויזיה ומקומות בילוי. צינורות התקשורת ההומוסקסואליים בישראל דומיננטיים ביותר בין חברי הקהילה ההומו-לסבית. ישנם שני עיתונים חודשיים. האחד "בגאווה", והשני - ותיק יותר - "הזמן הוורוד".

ישנן גם תוכניות רדיו כדוגמת תוכניתו של יניב שרון, אך נראה שהמקום הטוב ביותר לשיח קהילתי הוא האינטרנט. כיום ישנם שני אתרי אינטרנט עבריים המיועדים לקהילה: gayway ו-globalgay. "באתר שלנו יש מיליון וחצי דפים נצפים", אומר רונן דורון, אחד מבעלי גייוויי, "ויש בו כל קישור אפשרי לכל אתר אחר בעולם, יש בו חדשות, צ'ט, טורים אישיים ופורומים". ואכן יתרונו של האתר הוא היכולת להישאר בארון ועדיין לשוחח באופן גלוי וגאה על הנטייה המינית. "אי אפשר לדעת עם מי אתה מדבר - הוא יכול להיות זקן או צעיר - אפשר אולי לדעת לפי סגנון הכתיבה", אומר שי הברי, תושב פתח-תקוה ושותף קבוע בפורום שעוד לא יצא מהארון ("ההורים שלי לא קוראים 'גלובס'"). שי פגש את מרבית בני זוגו דרך האינטרנט. "עכשיו אני יוצא עם מישהו שגם אותו פגשתי דרך האינטרנט, ובכלל אני שותף פעיל בכל הוויכוחים הפוליטיים שקשורים שם לקהילה, אני מדבר עם אילן שיינפלד, אני מדבר עם כולם, פשוט לא ראיתי אף אחד מהם".

האינטרנט הפך להיות הפתרון הנוח לכל תושבי הפריפריות המצויים בארון ואינם מרגישים בנוח לצאת ולהיפגש בתל-אביב. האנונימיות והדיסקרטיות בשילוב המיידיות העלו את האתר על גל הצלחה כלכלי. "האתר מוערך בכארבעה מיליון דולר", מספר דורון, "והחודש IOL קנתה 25 אחוז ממנו. וזה לא הכל, יש עוד חברות גדולות שאני לא יכול לספר עליהן עכשיו שרוצות לקנות אותנו".

במקומות כמו אוסטרליה ומערב ארצות הברית הפכה הקהילה ההומוסקסואלית לכוח כלכלי רב עוצמה, ואירועים שונים הפכו מועילים כספית לא רק לקהילה עצמה, אלא למדינה בכלל. במצעד הגאווה (מרדי גרא - שפירושו בצרפתית, אגב, הוא יום רביעי שומן) האחרון בסידני שבאוסטרליה צעדו עשרות אלפי אנשים בלוויית 200 משאיות, וקרוב למיליון איש הגיעו מרחבי העולם לצפות במצעד. אותו חודש של חגיגות הזרים לכלכלה האוסטרלית 99 מיליון דולר, שהגיעו בעיקר מתיירות וממכירות מקומיות. לצורך השוואה, במצעד הגאווה האחרון שהתקיים בתל-אביב השתתפו כ-20 אלף אנשים בלוויית חמש משאיות.

כשאיגוד מגדלי ההדרים בפלורידה החליט להעסיק כדוברו מגיש טלוויזיה הומופוב בשם ראש לימבאו, מרד צרכנים הומוסקסואלי הוריד בתוך שישה חודשים עשרה מיליון גלונים ממכירות המיץ, ובסופו של דבר גרם לסילוקו של לימבאו מהתפקיד.

אפשר גם להתייחס לקמפיין התחתונים של קלווין קליין בכיכובו של הזמר (בשעתו) החטוב מארקי מארק. המוצר היה להיט בקרב הקהילה ההומוסקסואלית עד הרגע שמארק אמר בראיון מסוים כי הוא שונא הומואים. הקמפיין נפסק ורבים סירבו לשוב ולקנות ממוצרי קלווין קליין. אבל כעבור זמן מה הסתדרו הדברים וקליין חזר עם תחתונים חדשים ועם דוגמנים שאינם מרבים להתראיין.

אמריקן אקספרס מגנה לעומת הפגנות הכוח הצרכני של ההומוסקסואלים בחו"ל, נמנעת הקהילה בארץ להשתמש בכוחה כלפי גילויים דומים. הקהילה שידועה בכוחה בתקשורת וכמארגנת מסיבות ומצעדים צבעוניים ומלאי חיים לא מצליחה לאחד את שורותיה במצבים היוצרים איום או מערערים על קיומה.

מה שמזכיר מעט את מצב הכדורגל בארץ, שחוץ ממודעות לאומית ואהדה כללית של הציבור אינו זוכה להישגים משמעותיים (כלומר, נצחונות במשחקי חוץ).

אבל בעולם המשוואה שבין הומוסקסואלים לכסף פועלת שעות נוספות: לפני כשלושה חודשים לורה שלזינגר, מטיפה ימנית שהושוותה לא אחת לפט ביוקנן ("עם יותר שערות ופחות אוהדים", אומרים מתנגדיה,) כינתה בתוכנית הרדיו היומית שלה את ציבור ההומואים "טעויות וסטיות ביולוגיות". בעקבות אותה אמירה מיהרו חברות ענק כפרוקטר אנד גמבל, איי.טי. אנד טי ואמריקן אקספרס לבטל את דבר החסות שלהם.

בעלי החברות אינם הומוסקסואלים. הם גם לא היו בעלי מודעות חברתית יוצאת דופן. מה שמנע מהם להמשיך ולפרסם בתוכניתה היתה מודעת עמוד שהתפרסמה ב"ניו יורק טיימס" וב"אל.איי טיימס" מטעם האגודה לזכויות ההומוסקסואלים והלסביות. במודעה נרשמו מבחר ציטוטים מתוכניותיה של שלזינגר הפוגעים בנשים, במשפחות חד הוריות ובהומוסקסואלים. מתחתם נרשם "צרכנים קונים מותגים על פי החברות שלהם. אין דרך טובה יותר להגיע לקהל אוכלוסייה בגילים 49-18?". המודעה נחתמה ב"ד"ר לורה, אנחנו לא קונים את זה".

זו הפעם הראשונה שהאגודה לזכויות ההומואים והלסביות השתמשה במודעת עמוד כדי להביע את עמדתה ולהפגין את כוחה לא רק כתנועה פוליטית, אלא גם כפלח שוק.

הברון בונה בית זקנים חיים במדינה כמו אוסטרליה הם חלומו הרטוב של כל הומוסקסואל. הפתיחות, היחס הרציני וההכרה בקהילה ההומוסקסואלית כפלח שוק אטרקטיבי ורווחי הפכו את המקומות למוקדי תיירות והשקעות כלכליות, אך ההתבססות הכלכלית איננה רק של גורמים מחוץ לקהילה, גם בעלי עסק פרטיים השייכים להומוסקסואלים החלו פונים באופן ישיר לתמיכת הקהילה ויצרו מערכת יחסים המזינה את עצמה מבחינה כלכלית.

בספטמבר 99' חברה בשם קבוצת הלוויין בבעלות גרג פישר, המכונה גם "הברון הוורוד", החליטה לנפק את עצמה לבורסה. בבעלות החברה שני ברים, שלושה עיתונים הומוסקסואליים באוסטרליה, עם תפוצה של 500 אלף קוראים, ונדל"ן בשווי 173 מיליון דולר אוסטרלי. אותה חברה בחרה לפנות למשקיעים מהקהילה ההומוסקסואלית. היא הציגה את שוק היעד כ"עמיד בזמן מיתון, עם יכולת הוצאה כספית גבוהה מהממוצע". החברה הצליחה לגייס 25 מיליון דולר אוסטרלי. עתה בוחנת החברה את האפשרות להקים בתי אבות לקהילה ההומוסקסואלית, בתוך שימוש בשטחי הנדל"ן שברשותה.

"בארץ אין לדבר כזה סיכוי", אומר אילן שיינפלד. "לגבי זקנים, אין בכלל התייחסות. אם בן אדם מבוגר רק ישוחח עם בן 16, מיד יאשימו אותו בפדופיליה. בגלל זה החלטתי לקרוא לבית הקפה שאני פותח "קפה תיאו", הוא מסביר, "על שם תיאו מיינץ". תיאו הוא פעיל אגודה ותיק ומבוגר שזוכה בשנים האחרונות לעדנה וכבוד, לפחות מצידו של שיינפלד. בנוסף מתכנן שיינפלד לכלול את בית הקפה שייפתח בספטמבר במסלול התפוז ולארח בו בבקרים תיירים מחו"ל. המקום יוגדר כסטרייט פרנדלי, ובגלל העלות הגבוהה (300 אלף שקל) ינסה שיינפלד לגייס שליש מהסכום דרך הקהילה - "הרעיון שלי הוא ליצור גיי קארד. מי שקונה עכשיו את הכרטיס עוזר קודם כל למימון המקום, וברגע שהמקום ייפתח, זה ישמש לו כמו כרטיס אשראי - הוא יוכל להשתמש בו ולהזמין שתייה ואוכל או לקנות ספרים בהנחה לפי הסכום שהוא שילם בהתחלה. כמו חשבון בנק".

בבעלותו של שיינפלד גם הוצאת ספרים בשם שופרא המתמקדת בספרות הומוסקסואלית. ברשת סטימצקי מצאו לנכון להקדיש מדף לאותה ספרות תחת שם המותג "גאווה 2000". בהודעה לעיתונות כתב ערי סטימצקי: "הרשת נענתה בחיוב להצעתו של אילן שיינפלד - הקהילה ההומו-לסבית נמצאת בשנים האחרונות בתהליך צמיחה מואץ ואנו מוצאים לנכון לשקף את אותה התפתחות מעניינת".

"בארץ קורה משהו מעניין", אומר שיינפלד. "בנוסף לבתי העסק שפונים לקהילה יש חברות גדולות שפונות לקהילה. כמו אנ.אם.סי, AIG, תאטרון חיפה, אופיר טורס, מי עדן ותאטרון הקאמרי".

קטשופ ושבבים רמי הסמן, לשעבר מנהל מחלקת הסטטיסטיקה בגיתם, מומחה לאסטרטגיה שיווקית, חולה איידס ויו"ר ההנהלה בוועד למלחמה באיידס, מנסה להסביר את ההתנהלות: "הקהילה ההומוסקסואלית בארץ ניזונה במרביתה מתבניות ודרכי פעולה של קהילות הנמצאות בחו"ל. היא מאמצת מובילי תרבות בינלאומיים כמו מדונה, הפט שופ בויז או ג'ודי גרלנד ובמקביל מרוממת יוצרים מקומיים כמו איציק ניני או דנה אינטרנשיונל. אנשים מהסוג הזה", אומר הסמן, "גורמים לחברה הישראלית לקבל יותר ויותר את הקהילה ההומוסקסואלית בארץ ומיישרים איתה, במובן מסוים, קו. אם פעם שינוי מין נחשב סטייה, עכשיו בעקבות ההצלחה של דנה זה הופך להיות מותר ונורמלי".

אך גם אחרי יישור הקווים עדיין אין סיכוי לראות באחד העיתונים היומיים צמד גברים אוכלים יחדיו חטיף שוקולד ומחזיקים ידיים באותה מידה שלא הופיע הקוקסינל שיפרסם איפור או הנשים שיתנשקו בעצבות על רקע מטוס ממריא. "אבל מתחת לפני השטח יש דווקא התייחסות", אומר הסמן. "יש יותר ויותר גברים בפרסומות; אם פעם הציגו נשים כאובייקט מיני, תשימי לב שעכשיו יותר גברים מוצגים בצורה הזאת. זכור לי מקרה בגיתם שעשינו פרסומת לקטשופ אסם. ברקע השמענו את השיר של הפט שופ בויז 'גו ווסט', וזאת היתה בעצם קריצה לאוכלוסייה ההומוסקסואלית, כי השיר הוא בעצם המנון הומוסקסואלי מובהק של הווילג' פיפל. זה סוג מסוים של פרסומת סמויה".

אסם מתנערים מכל הקשר הומוסקסואלי. תגובת אסם: "הסיבה היחידה לבחירת השיר "גו ווסט" של הפט שופ בויז היתה זכייתו בתחרות להיט השנה של אם.טי.וי. השיר היה אהוד בקרב ילדים ונוער - קהל המטרה המרכזי של הקטשופ".

בינתיים, במקום לעורר מהומות בעיתונים היומיים, החברות הגדולות מעדיפות לשווק את עצמן לקהל ההומוסקסואלי דרך עיתונים המיועדים לקהילה הוורודה בלבד. דוגמת הד ארצי שיצאה בעיתון "הזמן הוורוד" במודעת עמוד שבמרכזו המשפט "אני אירוויזיוניסט גאה".

שי עמית ממחלקת השיווק מסביר: "גילינו שיש לזה קהל נאמן, אנשים זוכרים את השירים בעל פה, יש מועדונים שמתאספים, ונוסעים או מצביעים כל שנה לתחרויות האלה. חוץ מזה", הוא מוסיף, "זה משתלם תמורת היחס של מחיר מול חשיפה. הפרסומת הזאת מיועדת לקהל אליטיסטי, קהל מאוד ספציפי. אם היינו מפרסמים את אותו משפט בדיוק בעיתון אחר, יומי, זה היה זוכה לאנטגוניזם. פנינו לקהל מסוים, ובגלל זה השתמשנו במשפט המסוים הזה".

הגדילה לעשות חברת אוורד, שפרסמה ב"זמן הוורוד" מודעת דרושים בגודל עמוד למהנדסי תוכנה. "נודע לנו שרבים מאנשי הקהילה מתעסקים בתחום הזה", אומר טל ויסברג-בלוך מאוורד, "ורצינו בפרסום של זה לשדר פתיחות ולהראות שאנחנו מהווים בית חם לקהל ההומוסקסואלי".

אנחנו לא על המפה יוסי פיליבה ויואב אלעני, בעלי חנות הסקס ההומוסקסואלית סקסי שופ, אומרים: "למרות זאת, R3, חברת הקונדומים, לא מעיזה לשים ב"זמן הוורוד" תמונה של שני גברים מחובקים. הם ישימו במקום זה תמונות של סוגי כובעים, כלומר עדיין ישנה בושה בעניין".

אך למרות הבושה נראה ששווה לחברות מסוג R3 להמשיך וליעד את מוצריהן לקהילה הוורודה אפילו בצורה של כובעים תמימים למראה. בתמורה זוכות אותן חברות לנאמנות מצד הקונים שדואגים - כפי שאמר "נדב", הצרכן האקטיבי - להראות שמדובר בקהל שכדאי להתייחס אליו.

"מהיום שיצאתי מהארון בגיל 21", מספר שיינפלד, "הייתי קונה בבתי מרקחת רגילים, אבל ברגע שגיליתי שיש בית מרקחת אחד בעיר שמיועד לגייז, אני קונה רק שם. שנים, עשרות שנים, אני קונה רק אצלו. אני מתקשר אליו ואומר: 'בני, תשלח לי עם שליח עם שתי שפופרות מהסוג הזה והזה', ואני עושה את זה מתוך תחושת נאמנות קהילתית. ככה זה גם עם סקסי שופ - יש חומר סיכה בשם KY שקניתי שם ומהיום אני אקנה רק שם. אנחנו נקנה רק במקומות של גייז או מקומות שמיועדים לגייז". כחלק מהכלכלה הפנימית הקיימת בקהילה ההומוסקסואלית הבינלאומית, יוצאת כאמור מפת תיירות בשם "Gay Map" המסמנת את כל מקומות הצריכה המיועדים לקהילה בתל-אביב, מחנויות סקס ועד מקומות לממכר קונפיטורות. המפה היא גם יוזמה של שיינפלד ובנויה במתכונת של מדריך אתרים בינלאומי בשם "ספרטקוס", המיועד לתיירים בכל העולם וגודלו ככרך במילון אבן-שושן. יוסי פיליבה מסביר את נחיצות המפה: "אם בן אדם שמטייל בעולם מגיע לאיזו ארץ ורוצה להכיר את הגברים באותה עיר - הוא הרי לא ישאל ברחוב איפה יש בסביבה בית קפה להומואים. הוא פשוט לוקח איתו את המדריך הזה, בודק את העיר ובודק את המקומות לפי האל"ף-בי"ת, וככה הוא יכול למצוא כל מקום". אך לא כל חברי הקהילה אוחזים ברעיונות האחדות, האחווה והמיפוי. "למה שאני אקנה במקום שהמוכר שם הומו? רק בגלל שהוא הומו?", מתעצבן אלי הנדלר, הומוסקסואל מובטל. "או למה שאני אלך למסעדה בגלל שכולם נמשכים שם לגברים? אני אלך למסעדה שהאוכל בה טוב, ואני אלך לרופא שיניים שהוא טוב, בלי שום קשר לנטייה המינית שלו. כל מה שהאנשים האלה עושים זה לזרוע רעל. הם רוצים לעשות כסף מהנטיות המיניות של אנשים".

דליה שלף מסבירה: "אלי שייך לפלג השמאלני של הקהילה, שהיה קיים מאז ומתמיד וטוען שהחברות ואנשי העסקים רוצים פשוט את הכסף של אנשי הקהילה בלי שום התייחסות לרעיונות הפוליטיים ולשוויון הזכויות שאנחנו דורשים. הם אומרים: 'אנחנו תנועה, לא פלח שוק'".

יואב אלעני, מבעלי החנות סקסי שופ, מספר: "בהתחלה היתה לנו חנות סקס נורמלית לחלוטין, ואז מישהו הציע שאולי נשים מודעה בעיתון שתהיה מיועדת לגייז. החלטנו לשים מודעה קטנה. זאת היתה מודעה כל כך קטנה שבקושי ראו מה כתוב בה. אותו סוף שבוע המזכירה שלנו הוצפה במודעות טלפוניות. אנשים היו מגיעים במיוחד לפתח-תקוה כדי לקנות אביזרים או שולחים מונית כדי להחזיר קלטות. זה לא ייאמן מה שקרה. ככה גם היה כשעברנו לתל-אביב, התחלנו כחנות רגילה והיה לנו תקציב פרסומי מסוים. עשרה אחוזים ממנו הוקצבו לפרסום ורוד. אותם עשרה אחוזים הם אלה שהעמידו לנו תורים בכניסה. הביקוש היה עצום, בגלל זה הפכנו לחנות המיועדת לקהילה ההומוסקסואלית. הרבה פעמים", מספר אלעני, "מגיעים אלי לקוחות ואומרים: גם אם תהיה פחות טוב וגם אם תעלה כמה שקלים יותר, אני עדיין אקנה אצלך, כי אתה איפה שהוא פונה אלי ואיכשהו מזין אותי חזרה".

"לדברים מסוג זה", אומר אלי הנדלר, "קוראים 'הכסף נשאר בקהילה'. כל הרעיונות האלה מגיעים ממניעים כלכליים בלבד, הם מפחדים מהומואים שישתלבו באוכלוסייה ההטרוסקסואלית. לכן הם יוצרים את הבועה הזאת, כי ברגע שזה יקרה הלך להם כל קהל היעד".

"אותו דבר לא רק עם החנות", אומר יוסי פיליבה. "גם אם אני הולך לרופא שיניים אני אעדיף ללכת לרופא שיניים שהוא הומו. זאת סולידריות כזאת. אמנם אם הוא לא יהיה טוב אני אפסיק ללכת אליו, אבל בכל זאת, אני יודע שבגלל שהוא הומוסקסואל הוא מפסיד לקוחות אחרים שאולי לא ילכו אליו כי יפחדו שיש לו איידס. לכן בזה שאני הולך אליו אני עוזר לפרנסה שלו, והוא באותה צורה כשהוא קונה בחנות שלי עוזר גם לי להתפרנס".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות